גיא גלבוע דלאל בכיכר החטופים: "ראיתי אתכם בשבי, נתתם לי תקווה וכוח"

אלפי ישראלים הגיעו הערב (שבת) אל כיכר החטופים בתל אביב שם מתקיימת צערת בסימן "לא משארים אף אחד מאחור". זהו היום ה-771 מאז אסון שבעה באוקטובר ושלושה חטופים-חללים עוד בשבי חמאס ברצועת עזה: רן רני גאוילי, דרור אור וסותטיסאק רינטלאק.

רובי חן, אביו של איתי חן, הגיע לכיכר עם משפחתו המורחבת. "אחרי 760 ימים עם חזרתו של איתי, משפחתי סוף סוף זכתה בתואר של 'רק משפחת שכולה'. יש לאיתי שלנו את הכבוד שמגיע לו: שסוף סוף איתי שב למנוחת עולמים כגיבור ישראל ולנו יש קבר לבוא אליו ומשפחתי יכולה להתחיל ללמוד ללכת מחדש", אמר חן.

לאחר מכן פנה אל באי העצרת: "אתם בקהל ובעצרות בכל רחבי המדינה הכרחתם את ממשלת ישראל להבין שהמטרה שלה לא רק להגן על אזרחיה אלא גם להשיב את אזרחיה מהשבי, אלו לשיקום ואלו לקבורה מכובדת. ככל שהזמן עבר גבר החשש שהחטופים החללים, שהם הכי חסרי אונים, לא יחזרו ופה נמדד העוצמה של החברה האזרחית והלחץ שאתם הצלחתם להפעיל על נבחרי הציבור להבין כמה חשוב להחזיר את חלליה".

רובי חן התייחס לסוגייה הבוערת על הקמת ועדת חקירה ממלכתית ופנה לאלו שלא רוצים שתקום כזו - "אני מזהיר אותכם שההיסטוריה תשפוט אותכם לחומרה ושמכם יהיו לאות קין לדורות קדימה אחרי שהציבור יעיף אותכם הביתה".

לדבריו של רובי חן, הוא מאמין שמלחמת שבעה באוקטובר היא נקודת פיתול בהיסטוריה של מדינת ישראל. "זוהי מלחמה שתגדיר מה הערכים המובילים של העם בישראל קדימה. השאלה האם נצליח לאמץ את הערכים של ערבות הדדיות ועזרה לזולת כמו האריות וגיבורים שנלחמו במלחמה או נאפשר לנבחרי הציבור שלנו לחזור ולהתמקד בשלושת הכפים של כבוד כח וכסף על חשבוננו?".

בדבריו בכיכר, אמר שורד השבי גיא גלבוע דלאל כי הוא עומד היום אחרי שנתיים קשות וארוכות שהרגישו כמו נצח. "שנתיים של חושך, געגוע ופחד - אבל גם תקווה שלא הסכמתי לוותר עליה", סיפר בהתרגשות שורד השבי. "התקווה הזאת הגיעה מכם - לפני שירדתי למנהרות נחשפתי לתצלומים מהכיכר. נתתם לי תקווה וכוח, עם ישראל שלא שוכחים את אחיהם מאחור - תודה לכם! תודה לחיילי צה"ל האמיצים והגיבורים שלנו, שעמדו איתנים להגן על ארץ ישראל. חיילי סדיר, ומילואימניקים שעזבו את משפחותיהם ואת העסקים שלהם - אני עומד פה היום בזכותכם! חיילי צה"ל הקריבו את גופם ונפשם כדי שאני אוכל לחזור הביתה, אני מצדיע להם ושולח את תנחומיי העמוקים למשפחות הגיבורים שנפלו ואיחולי החלמה מהירה לפצועים".

לסיום אמר: "לא נשכח לרגע את שלושת החטופים שעדיין בעזה - רן, דרור, וסותטיסאק, משפחותיהם וכל עם ישראל מחכים לכם, המלאכה עדיין לא הושלמה עד שכולם יחזרו, עד החטוף האחרון".

שורד השבי מקסים הרקין פנה אל המפגינים והודה להם: "אני מגשים פה את החלום שלי בזכותכם". הרקין סיפר כי במשך שנתיים הוא חלם על הרגע בו יעמוד על בימת כיכר החטופים. "אתם הגיבורים האמיתיים החזרתם אותנו הביתה", אמר שורד השבי אל באי הכיכר. עוד אמר הרקין: "אני מבקש מכולכם בארץ ובעולם - תשמרו על עזרה והדדיות, אסור לנו לאבד את זה. תודה רבה, חייב לכם את החיים שלי".

"ערב טוב קהילת שער הנגב, ערב טוב צומת הקשתות. כמה חיכינו לחזור הביתה! כמה חיכינו לרגע שבו נוכל לעמוד מולכם, לא כתמונה, לא כסיפור, אלא כזיו וגלי, בשר ודם.

הדרך לפה, הנסיעה בכביש 232, הכביש שעברנו בו כל יום, החזירה לנו פתאום את כל הזיכרונות.
כל עץ, כל פנייה, כל מטר בדרך הזאת הזכיר לנו כמה התגעגענו הביתה. הביתה. מילה פשוטה, אבל עבורנו היא התגשמות של תפילה, של מאבק, של תקווה שסירבה להישבר. אנחנו עומדים כאן היום עם לב מלא תודה. תודה על כל יום שלא ויתרתם עלינו.

תודה על כל שבת שבה נשאתם את שמנו. תודה על כל רגע שבו הקול שלכם היה הקול שלנו — כשאנחנו לא יכולנו להשמיע אותו. אתם, תושבי העוטף, שחוויתם אובדן וכאב שאי־אפשר להכיל — ובכל זאת מצאתם בתוככם כוח להחזיק, לאחד, לחבק, לחזק. זו לא רק קהילה — זו משפחה. החזרה שלנו היא פועל יוצא של הקרבה, של עמידה אמיצה ושל אחריות שאינה מובנת מאליה. אנחנו לא שוכחים זאת לרגע.

אנחנו נמצאים כאן כמי שחזרו מהשבי — מהחושך, מהפחדים העמוקים ביותר. הדרך לשיקום עוד ארוכה, אבל עצם הנוכחות שלנו כאן, מולכם, היא עדות לכוח שיש לנו כעם וכמועצה. ועכשיו, אחרי שחזרנו, אנחנו מבינים את המחויבות שנולדה בתוכנו: להמשיך להיות הקול של מי שעדיין לא זכה לחזור. עד שהחטוף האחרון ישוב הביתה. השבוע הגענו לראשונה לבית העלמין של כפר עזה. הסתובבנו בין הקברים ולא האמנו. איך הגיעו שמותיהם של החברים הטובים ביותר שלנו להיות כתובים על מצבות?

חברים שלנו ב"דור צעיר" — אנשים שישבו איתנו, צחקו איתנו, חלקו איתנו את החיים — ופתאום השמות שלהם חרוטים על אבן. זה עדיין לא נתפס. אנחנו עדיין לא מצליחים לעכל את האובדן הזה — את הבשורות הקשות על חברים ובני קהילה שנרצחו באכזריות. הכאב הזה הולך איתנו — והוא חלק מהלב שחזר איתנו. אנחנו רוצים להקדיש רגע של כבוד למשפחות השכולות — משפחות שנושאות פצע שלא מתרפא, ובכל זאת עומדות לצידנו.

הגדולה והאצילות שלכן מאירות את כולנו. ותודה עמוקה לכוחות הביטחון: לצה"ל, למשטרה, למד"א, לכבאות — ולכל מי שפעל במסירות אין־סופית כדי להחזיר אותנו. בזכותכם אנחנו כאן.
ועכשיו, רגע של הערכה לאדם מיוחד: אבי רוזנפלד. אבי, היית עוגן עבור המשפחה שלנו. הנוכחות שלך, הדאגה, המסירות — כל אלה נתנו כוח אמיתי ברגעים שבהם היה קשה לנשום. ואת המשפט שאמרת לאמא שלנו לא נשכח לעולם: "עד שהילדים שלך לא מחבקים אותך ואת מחייכת — אני לא עוצר."

והיום — אנחנו כאן. מחבקים. מחייכים. ודבר קטן, אבי יקר — עכשיו כשחזרנו הביתה, אפשר לחזור ולשחק כדורגל. רק תהיה מוכן — אנחנו באים לקחת עוד צלחת אליפות של שועלי כפר עזה.
ולסיום — מתוך הכאב, מתוך התקווה שהתממשה, ומתוך האחריות שעוד לפנינו — אנחנו אומרים בקול ברור: עם ישראל חי".

שמי רפי בן שטרית ואני אביו של סמ"ר אלרואי בן שטרית שנפל בקרב גבורה על הגנת נחל עוז בבוקר שמחת תורה השבעה באוקטובר, אלרואי לוחם וחולם, יפה תואר ויפה מראה, ערכי, ציוני, פטריוט אוהב אדם אוהב הארץ. נפל יחד עבריו לוחמי בלון, מפקד הצוות נטע ברעם, אמיר אייל, שמעון לוגסי ודניאל שפרבר. כל החמישה לחמו בגבורה ונפלו על הגנת המולדת ועל חירות ישראל.

בכל הזדמנות אנחנו נדרשים לדבר ולספר על יקירנו, עד כמה הם היו ערכיים, גיבורים מוכשרים, חכמים, מוזיקאים או ספורטאים טובים. הערב הזה אנחנו מצווים לשמוע את מה שלהם יש לומר לנו, מה הם מדברים אלינו, מה הם היו אומרים לנו ועלינו.

ביום השבעה באוקטובר נפלו ונרצחו יותר מ- 1,200 איש ואישה. תינוקות נרצחו בעריסותיהם. משפחות שלמות הושמדו מול עינינו. זו לא הייתה רק מתקפה - זו הייתה שואה קטנה בלב מדינת ישראל. והלב נקרע כל פעם מחדש כשאנחנו זוכרים את הצעקות שלא נענו, את הווטסאפים האחרונים, את הידיים הקטנות שהושטו לחמלת המרצחים בני העוולה שכל השוואה בינם לבין חיית השדה הוא עלבון לעולם החי.

מתוך הכאב הזה, דווקא מתוך האפר - אנחנו חייבים לקום ולדרוש את הדבר האחד שחשבנו שהוא המובן מאליו: חקירה עמוקה ויסודית של התהליכים, המחדל, ההפקרה. את החקירה הזאת חייבת לבצע ועדת חקירה ממלכתית מלאה, עצמאית, שתחקור כל פרט, כל החלטה, כל מחדל, כל שתיקה.

אם לא נחקור את האמת עד הסוף - לא נוכל לתקן. אם לא נדע בדיוק איפה נכשלנו - לא נוכל להבטיח שזה לא יקרה שוב. כי הילדים שלנו, אלה ששרדו ואלה שייוולדו - ראויים לגדול במדינה שיודעת להסתכל לעצמה בעיניים, גם כשכואב.

ועדת חקירה ממלכתית היא לא נקמה. היא לא מסע ציד. היא פעולת אהבה עמוקה לעם ישראל. היא ההבטחה שלנו לאימהות השכולות, לאלמנות, ליתומים: לא נשכח את יקיריכם. לא ניתן לדם שלהם להיות לשווא. נלמד. נתקן. נהיה טובים יותר - למענכם.

היא ההבטחה שלנו לחיילים שלחמו בגבורה בלתי נתפסת: לא ניתן למחדלים ולכשלים להפוך את הקורבן שלכם לסתם עוד סיפור. נהפוך אותו ללקח שיציל חיים.

וכן, זה יכאב. זה יחשוף כשלים קשים. זה ידרוש מאיתנו ענווה. אבל דווקא הענווה הזו - היא סוד הגאולה שלנו. "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם... וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (יחזקאל לו, כו-כז). ונחמו נחמו עמי - מתחיל דווקא בלב חדש. ברוח חדשה. ביכולת להסתכל על האמת בלי למצמץ, ולצמוח ממנה חזקים יותר, מאוחדים יותר, טובים יותר.

אחים ואחיות, הלב כואב אבל אנחנו לא נשברים. נשמת האומה ונצח ישראל מפעמים בקרבנו, דורשים אמת וצדק. תנו לנו את ועדת החקירה הממלכתית. תנו לנו את האפשרות להפוך את היום הנורא בהיסטוריה שלנו - ליום שבו למדנו להגן על החיים כמו שלא הגנו מעולם.

כי רק מתוך האמת תצמחה הגאולה.
רק מתוך האחריות - נזכה שוב בביטחון.
ורק מתוך האהבה העצומה הזו לעם שלנו - נוכל להגיד לילדים שלנו, בלב שלם:
נפלנו. קמנו. והבטחנו את עתידכם בארצנו.

המכון לרפואה משפטית זיהה בליל יום ראשון את גופתו של סגן הדר גולדין, מפקד צוות בסיירת גבעתי, שנחטף על ידי חמאס במהלך מבצע "צוק איתן" לרצועת עזה - וגופתו הוחזרה הלילה לישראל. במשפחת גולדין הגיבו לאחר הבשורה על הכוונה להחזירו - ואמרו: "לא מוותרים על אף אחד במדינה, אף פעם".

גולדין, בן 23 מכפר סבא, נהרג ביום שישי, 1 באוגוסט 2014, ברפיח שבדרום רצועת עזה. חוליה של מחבלים מחמאס הסתערה על בית בו שהה כוח מסיירת גבעתי, ואחד מהם התפוצץ על הכוח. כתוצאה מהפיצוץ נהרגו מפקד הסיירת, רב-סרן בניה שראל, והלוחם סמל-ראשון ליאל גדעוני. כוחות נוספים שהגיעו למקום לא מצאו את גולדין ועלה חשש כי הוא נחטף. סגן מפקד הסיירת פתח במרדף אחר החוטפים יחד עם כוח חוד במנהרה דרכה הגיחו המחבלים - ושבו אליה.

עם היוודע דבר החטיפה הופעל נוהל "חניבעל" שכלל ירי מסיבי מהאוויר ומהיבשה לעבר רפיח. חמאס בתחילה הודיע כי חטף חייל, אולם בחלוף הזמן התנער מכך. כיממה וחצי לאחר התקרית הודיעו נציגי צה"ל למשפחת גולדין כי בסריקות שנערכו באזור נאספו ממצאים פתולוגיים מהם עולה כי בנם נהרג בקרב. הדר הותיר אחריו זוג הורים - שמחה וחדוה, את צור אחיו התאום, מנחם ואיילת אחיו הגדולים וארוסתו עדנה.

ארונו של מני גודארד הוחזר לישראל ביום חמישי בערב. גודארד, בן 73 מקיבוץ בארי, נרצח במתקפת חמאס כשהיה בביתו, בזמן שאשתו איילה נרצחה גם היא כשהסתתרה בשיחים שבקיבוץ. גופתו של מני נחטפה לרצועת עזה. מני ואיילת הותירו אחריהם ארבעה ילדים: מור, גל, בר וגוני ושישה נכדים. ילדיו מספרים ש"היה האבא והסבא הכי מסור ואוהב, איש משפחה שדאג לכל סובביו, איש של ים ואהבה, ואוהד שרוף של הפועל תל אביב".