השבוע הזה הוכיח לנו כמה השנאה וחדוות ההרס יכולות לשבש על אדם את דעתו, וכמה כך שובשה דעתו של שר המשפטים יריב לוין. לוין במשך שנים רבות נחשב בקרבת נתניהו כשועל פוליטי. לא בכדי תמיד נשלח בשמו לנהל משאים ומתנים פוליטיים מסובכים. כישרון פוליטי נבחן בין השאר ביכולת להגיע לפשרות כדאיות, לחתוך הפסדים, לגזור קופון בזמן שהיריב מתבצר ולא עירני.
מאז נבחר לשר המשפטים, לוין איבד את כל היכולות האלה. השנאה ליועצת המשפטית, לנשיא בית המשפט העליון ולמערכת המשפט כולה, העבירה אותו על דעתו. העובדה ששלל הרפורמות עליהן הכריז ב-4 ינואר 2023 נשארו רעיונות על הנייר, הפכה אותו לאיש מר, ממורמר, גדוש בזעם, שונא, ובעיקר חסר יכולת שיפוט. מה שקרה השבוע הוא המחשה מצוינת למה שקרה ללוין.
הדיון בבג"ץ ביום שלישי דווקא סימן בתחילתו טובות ללוין. השופטים שבו והקשו על נציג מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, עו"ד רן רוזנברג, כשהבהירו לו פעם אחר פעם כי לשיטתם יש קושי אמיתי לא רק בליווי תיק הפצ"רית על ידי היועצת המשפטית לממשלה, אלא גם בליווי של התיק על ידי פרקליט המדינה. רוזנברג ניסה להסביר לשופטים שיחסי העבודה בין היועצת לפרקליט המדינה, הם לא של כפיפות, ובכל זאת השופטים לא השתכנעו. אלא שאז עלה לטעון בא כוחו של השר, עו"ד ציון אמיר, ומהר התברר שהצרות שלו לא פחות גדולות. השופטים הבהירו לו עד כמה מוקשה שפוליטיקאי ימנה תובע בתיק ספציפי, ויותר מזה הבהירו לו, בדרכם, שמינוי של השופט אשר קולה, שמשמש כנציב קבילות נגד השופטים, לא באמת אפשרי, שכן החוק אוסר מפורשות על הנציב לעבוד בעבודה נוספת, זולת עבודתו כנציב.
בסוף הדיון השופטים הציגו את הקשיים המשפטיים שעומדים בפני שני הצדדים, וכן הציעו להם מתווה פשרה, שעמו כמובן הגיעו מראש - הם, השופטים, ימנו כתובע בתיק הפצ"רית שופט עליון בדימוס, או שופט מחוזי מכהן, או איש תביעה מחוץ לפרקליטות (כמו הרשות לניירות ערך), או לחלופין שהם, הצדדים, יסכימו בעצמם על אחד כזה.
לו השר לוין היה פועל בתחכום שפעם אפיין אותו, הוא היה קופץ על המציאה. הנה עכשיו יוכל לרוץ ולספר לבייס איך בניגוד לכל הסיכויים העיף את הפרקליטות מחקירת הפצ"רית; יותר מזה? במקום זאת, בהפסקה שאליה נשלחו הצדדים כדי להגיע להסכמות, לוין שצפה מלשכתו בדיון צווח לעבר מכשיר הטלפון הנייד של אמיר כי לא יקום ולא יהיה. הוא ביקש מאמיר לעמוד על כך שהוא, השר, יהיה הממנה, ושהממונה יהיה השופט קולה. הצעד היחיד שהסכים ללכת לכיוון השופטים הוא שלצדו של קולה יעבוד איש תביעה.
כל מי שעקב אחר הדיון ביום שלישי, הבין עד כמה מטופש מצדו של לוין היה להתעקש על קולה. ההבנה היחידה הנהירה שיצאה מהדיון הזה היתה שקולה הוא לא זה שיהיה התובע בתיק הפצ"רית. השופטים הקריאו את סעיף החוק שאינו משתמע לשני פנים, לפיו נציב קבילות השופטים לא יכול לכהן בתפקיד אחר. אפילו ח"כ שמחה רוטמן (זה שיצר חוק מיוחד כדי שאפשר יהיה למנות את קולה לתפקיד נציב הקבילות נגד שופטים), הודה השבוע בראיון רדיו שמשוכת החוק שמגביל את נציב קבילות נגד השופטים להימנע מעיסוק אחר, גבוהה מאוד.
אבל לוין, גדוש השנאה, שכאילו מבקש להפסיד כל פעם מחדש, ניסה אתמול להסביר בתשובתו לבג"ץ עד כמה מינוי קולה הוא בסדר גמור. בין השאר הזכיר ששופט בית המשפט העליון בדימוס, אליעזר ריבלין, כשהיה נציב קבילות נגד שופטים, כיהן במקביל כיו"ר ועדה ציבורית שמינתה שרת המשפטים אז, ציפי ליבני.
כדי להבין עד כמה מגוחכת ההשוואה שעשה לוין בין ריבלין לקולה, הנה לפניכם הרקע: ההיגיון שעומד מאחורי ההגבלה על הנציב שלא לעבוד בעיסוק אחר הוא אותו היגיון שעומד מאחורי האיסור על שופט לעבוד בעיסוק אחר - למנוע עד כמה שאפשר מכל אינטרס וניגוד עניינים פוטנציאלי להשפיע על החלטותיהם.
באפריל 2013 אכן מינתה לבני את ריבלין לעמוד בראש (תהיו מרוכזים): "ועדה להחלת הסדר פיצוי מיוחד על עובדי הקריה למחקר גרעיני בדימונה, שחלו בסרטן בעת חשיפתם לקרינה מייננת במהלך עבודתם". רק חמישה חודשים לאחר הקמת הוועדה הזאת מונה ריבלין לתפקיד נציב תלונות הציבור נגד שופטים, והמשך כהונתו בוועדה אכן אושר לו.
האם יש צורך להכביר מלים על ההשוואה בין עמידה בראש ועדה מעין זו לבין עיסוק כתובע פלילי שמונה על ידי פוליטיקאים? הרי התובע הוא זה שלימים יעמוד בפני שופט כלשהו וינסה לשכנע אותו בצדקת התיק שהגיש, ולימים בסבירות גבוהה התיק הזה גם יתברר בערעור בבית המשפט העליון. איך בדיוק השופטים יכולים לדון בתביעה פלילית שהגיש קולה, ואחר כך, או תוך כדי, הוא יכול לדון בקבילות נגדם? לא יכולה להיות הפרה של תכלית החוק (ועוד בתיק כה רגיש שעוסק בפרקליטה הצבאית הראשית) יותר מזאת שמציע לוין.
בשונה מלוין, הפרקליטות כן הסכימה לרעיון לפיו שופט בית משפט עליון בדימוס, שייבחר על ידי הרכב בג"ץ הדן בעתירה, ילווה את החקירה, זאת תוך הסתייגות קטנה לפיה את המינוי הפורמלי שלו יקבל השופט מפרקליט המדינה, זאת מבלי שהוא, פרקליט המדינה, יהיה מעורב בחקירה בשום דרך, ומבלי שיעודכן בפרטיה.
לאחר הסירוב של לוין להצעת הפשרה, עומדות בפני השופטים שתי אפשרויות - או לפסוק לטובת אחת העמדות המקוריות של הצדדים טרם הצעת הפשרה (אולי תוך הצבת גדרות כאלה או אחרים), או לכפות על הצדדים בפסק הדין את הצעת הפשרה. חשוב להדגיש שבשיטת המשפט הישראלית, הליך שבו השופט בפסק דינו נותן סעד שלא התבקש על ידי אף אחד מהצדדים הוא חריג ביותר, אבל הוא אפשרי בתנאים משפטיים מסוימים. על אף ששלושת השופטים שישבו בדין נחשבים שופטים שמרנים, שלכאורה לא ימהרו להשתמש באפשרות החריגה הזאת, דווקא במקרה חריג זה הם עשויים לעשות זאת, לאחר שהבהירו בבית המשפט ששני הסעדים שהצדדים הציעו בתחילת הדיון הם ספק חוקיים בעיניהם.
בין אם השופטים יבחרו בדרך הראשונה ובין אם בשניה, אני מרשה לעצמי (אולי קצת בפזיזות) להמר כי שוב המפסיד הגדול במערכה המשפטית הזאת יהיה לוין, זאת על אף שבשלישי בבוקר הוא נראה עם תנאים פוטנציאליים לצאת מנצח. השופטים לדעתי לא יסכימו למינוי קולה, ואם הם אכן יכפו את הפשרה, הפרקליטות תצא מנצחת לאחר שבניגוד ללוין היא הסכימה לפשרה לפני פסק הדין.
יהיו שיגידו: אתה תמים, זה מה שרוצה לוין להוכיח, את הדמוניות של בג"ץ, זה WIN WIN מבחינתו. האמת שהטיעון הזה מעייף וכבר איבד מעוקצו. זה עוד מעט שלוש שנים שאף לא אחת מה"רפורמות" של לוין יצאה לאוויר העולם. כמה אפשר למכור את הלוקש הזה של WIN WIN? שימוש היתר בשיטת ה-WIN WIN, הפכה את לוין ללוזר לוזר. מרוב שהשור זועם ומתפרע, הוא הפך להיות שור צולע, מבולבל, מטושטש, שכל חתיכת בד נראית לו סדין אדום שצריך לנגוח בו. וככל שהוא נוגח יותר הוא נהפך לפחות ופחות ממוקד.
המסקנה המתבקשת: מול לוין צריך להמשיך להיות נחושים וחכמים, אבל צריך להישמר מלהיות כמוהו: שונאים. מה הטעם להיות שור זועם, אם הזעם מעביר אותך על דעתך? לוין היה יכול לצאת המנצח במערכה הזאת, אך גם ממנה הוא כנראה, שוב, ייצא המפסיד.