החמאס, כמו רוב ארגוני הטרור והגרילה יודע להתאים את עצמו מהר לנסיבות משתנות. השינוי העיקרי שנוצר במצב בשבועיים האחרונים הוא יצירת מצב בו רצועת עזה מחולקת למעשה לשתי רצועות צרות השוות בערך בגודלן. בצד המערבי שולט החמאס ואילו ברצועה המזרחית נמצא צה"ל.
בעקבות ההסכם האחרון התגאו הדוברים הישראלים בהצגת מציאות זו תוך שהם מדגישים שצה"ל שולט במדויק ב-53 אחוזים משטח רצועת עזה ואילו החמאס רק ב-47 אחוז. אם החזקת טריטוריה הייתה החזקה של מניות של חברה אזי ניתן היה לטעון שאנו שולטים בכול הרצועה, שכן יש לנו רוב.
המציאות הצבאית היא כמובן שונה מאוד, ובמובן זה חשוב לחזור ולהדגיש את העקרון מספר אחד של מלחמות המאה ה-21: לשליטה צבאית בשטח אשר בתוכו נמצאת אוכלוסייה עויינת ישנם יותר חסרונות מיתרונות. כאשר נמצאת אוכלוסייה עויינת לעולם יימצאו בתוכה מחבלים, וכשישנם מחבלים בקרבה ובחיכוך גבוה עם כוחותינו אזי יהיו גם הרבה ניסיונות פיגוע.
למדו זאת בדרך הקשה האמריקאים בוויטנאם, בעיראק ובאפגניסטאן, לפני כן הרוסים באפגניסטאן, ובמקביל להם גם אנחנו ב-18 שנות שהייה בלבנון. לעומת זאת ישנם יתרונות במצב בו הצבא מחזיק טריטוריה אך אם אין בה כלל אזרחים כלל.
בהסכם לסיום המלחמה נקבע כי ישראלים לא יימצאו מערבית לקו הצהוב אך לא נקבע במפורש כי פלסטינים לא יימצאו מזרחית לקו זה, וזו תקלה. יותר מכך, 72 השעות שעברו מהכרזת הפסקת האש ועד להחזרת החטופים היו צריכים להיות מנוצלים לא רק לנסיגה ישראלית מזרחית לקו הצהוב אלא גם להשגת כל הפלסטינים, אלה שמעל לקרקע ואלה שמתחתיו, אלה המחזיקים בנשק ואלה שהם לכאורה אזרחים, ממערב לקו זה. חוסר ההתעקשות על נושא קריטי זה יצרה וממשיכה ליצור נקודות חיכוך רבות.
ישראל מעוניינת להחזיק באותם 53 אחוז משטח עזה משתי סיבות: סיבה אחת היא מדינית. מנהיגים ערבים לא מתרגשים מהרג של אנשיהם אך הם מאד חוששים מאובדן טריטוריה. חיי אדם אינם שווים דבר אך אדמה היא לעולם דבר קדוש. ככל שחמאס ירגיש כי המנעות למעבר לשלב ב' שבהסכם תנציח את איבוד חציה המזרחי של רצועת עזה, כן ייטב. הסיבה השנייה היא צבאית. השליטה בעומק רצועת עזה לכל אורכה מייצרת "מרחב אבטחה" לפנים ויוצרת חיץ בין מקומם של אזרחים ישראלים לבין האויב.
החמאס לעומת זאת רוצה ליצור "ערבוב" מקסימאלי בין צה"ל לאוכלוסייה עזתית, שכן ערבוב זה מייצר חיכוך ופוטנציאל לפיגועים.
מבחינתו של חמאס רצוי כי מה שיקרה לאורך הקו הצהוב וממזרח לו יהיה דומה למה שקרה לצה"ל ב-15 השנים של שהייה באזור הביטחון בלבנון. אכן, החזקת אזור הביטחון בלבנון בין השנים 1985-2000 הרחיקה את חיזבאללה מהישובים הישראלים לאורך גבול הצפון אך עלתה במחיר דמים של כ-25 חיילים הרוגים בממוצע בשנה. בסופו של דבר החזקה של אזור נתפסה על ידי ממשלת ישראל באותם ימים יותר כנטל מאשר כנכס.
אסור לנו בשום מקרה להסכים להיווצרות מציאות דומה. חמאס חייב להבין כי בפניו רק שתי אפשרויות: הראשונה להחזיר את כל גופות החללים לפי שלב א' ואחר להסכים גם לשלב ב', שמשמעותו התפרקות מנשקו וויתור על שלטונו.
האפשרות השנייה, אם ייסרב אזי הוא יפסיד לשנים רבות, ואולי לתמיד למעלה מחצי אדמת עזה "הקדושה". בכדי שישראל תוכל להינות בכל אחד משני התרחישים עליינו לנקוט בארבעה צעדים. הצעד הראשון צריך להיות התעקשות על פינוי של כל הפלסטינים הנמצאים מזרחית לקו הצהוב. ההפרה איננה רק פתיחה באש על כוחותינו, אלא בעצם המצאותם "בשטח שלנו", אזרחים וחבלים כאחד הם מפרים את ההסכם.
הצעד השני שבו צריך לנקוט הוא להגיב בסנקציות על כל הפרה. הסנקציות הכואבות יותר הן אזרחיות ולא צבאיות. נוכחנו לדעת בשנתיים האחרונות כי הסיסמא "רק לחץ צבאי יביא את...." אינה תמיד נכונה.
כצעד שלישי יש להניח כי ההערכות של צה"ל, הזמנית לכאורה לאורך הקו הצהוב, תהפוך להיערכות קבועה. וכאן ראוי לציין נקודה לכאורה טקטית אך חשיבותם עצומה. כמה ימים לפני שבעה באוקטובר ,מתוך כוונה לציין 50 שנה למלחמת יום הכיפורים יצא לאור ספר בשם "יום פקודה".
ספר זה בן כאלף עמודים מסכם כמעט כל זווית אפשרית על מלחמת יום הכיפורים, הוא נכתב על ידי כעשרים כותבים כאשר הח"מ ביניהם. הפרק אותו כתבתי עסק בלקחים מהלחמה ההיא, ומוצגים בו שישה לקחים בלבד אשר למיטב הבנתי לא רק שחשיבותם הייתה גבוהה - אלא שנכון לקיץ 2023 הם טרם תוקנו.
אחד מאותם ששת לקחים עסק בסוגיית הקמת מוצב והקמת קו מוצבים. טענתי אז, ואני טוען גם כיום כי בנושא זה מונצחת בצה"ל בורות מחרידה. כך לדוגמא אחד הגורמים העיקריים לאסון של 2023 הוא שהמוצבים (והמחנות) בעוטף עזה נבנו ללא עמדות לחימה שניתן להימצא בהם גם בעת הפגזה מסיבית של רקטות.
הצעד הרביעי: ההתעקשות כי צה"ל לא ייסוג מהקו הצהוב אלא כאשר שלב ב' בהסכם ימומש במלואו. בנקודה זו ישראל צפויה להיות בעימות קשה לא עם חמאס אלא עם כל השותפות להסכם, כולל ארה"ב. כל מי שירצה להתחיל לשקם את עזה צפוי לדרוש כי ישראל תיסוג מקו זה ותאפשר לעזתים לחזור ולבנות שכונות ושדות גם על אותו חצי של הרצועה המוחזק על ידינו.