זה היה רגע קומי, טראגי, וגם די פתטי. הנשיא יצחק הרצוג קם על רגליו יחד עם אנשי הקואליציה (למה בעצם?), לא ידע מה לעשות עם שתי ידיו, עם תנועותיו. הוא חייך חיוך נבוך, ומצפיה נשנית בתגובתו לבקשה המפתיעה של הנשיא טראמפ "למה שלא תתן לו (לנתניהו) חנינה?", נראה כי הרצוג מלמל: "we will speak" - נדבר.
אוחנה התפרע באקסטזה עם מחיאות כפיים מגושמות כאילו הקבוצה שלו הבקיעה שער. חברי הקואליציה שאגו בהתרגשות, והקהל מטעם ביציע צעק "ביבי, ביבי". דווקא מי שהיה cool לחלוטין למשמע דבריו של טראמפ היה ראש הממשלה, שנעמד על רגליו בנונשלנטיות, עם חיוך מאוזן לאוזן כחתן בחופתו, וקד לנשיא טראמפ על המחווה המרגשת. מאוחר יותר התרבו הרמזים לכך שנתניהו נתן לטראמפ מראש להבין שישמח למחווה המדוברת.
מה בעצם הסב עונג רב כל כך לנתניהו באירוע הזה? הרי לפחות בינתיים אנחנו עוד לא באמריקה, שבה הנשיא עושה מה בראש שלו (כמו ביידן שנתן חנינה לבנו רגע לפני סוף כהונתו). כאן, מה לעשות, יש הליך משפטי סדור שעובר דרך מחלקת החנינות במשרד המשפטים. מוסד החנינה אכן נמצא בסמכותו של נשיא המדינה, אך בישראל במשך השנים התפתחו נורמות משפטיות, בהן אחת שאומרת שבקשת החנינה חייבת להיות של המורשע, לא של שלוחיו, ושהוא חייב לקחת אחריות מלאה על מעשיו ולהתחרט עליהם.
נכון, היו חריגים במהלך השנים בישראל, בין השאר חנינה שניתנה לאנשי השב"כ בפרשת קו 300 על ידי הנשיא חיים הרצוג, אביו של הנשיא הנוכחי. אז החנינה ניתנה עוד בטרם משפט. עוד לא היה מקרה שבו החנינה ניתנה תוך כדי המשפט. אז מה אומר ה-"we will speak" הזה? האם הרצוג הבן הולך להפתיע אותנו בהליך חריג ותקדימי, כמו הרצוג האב?, ובכן they will speak.
כך או אחרת, ברור שלנתניהו אין כל כוונה לקחת אחריות על מעשיו ולהתחרט עליהם. הרי הוא בז למי שהגיש נגדו את כתב האישום ומי שמנהל נגדו את המשפט. הקואליציה שלו מחרימה את ראשי רשויות החוק, עד כדי כך שיו"ר הכנסת, שזימן לכנסת פעילים כדי שיריעו לנתניהו כקונטרה למופע הבוז בכיכר החטופים, לא זימן את נשיא בית המשפט העליון לנאום טראמפ, זאת בניגוד לפרוטוקול, כפי שגם לא הזמין לדיון את היועצת המשפטית לממשלה. ההסבר של אוחנה והשרים היה בפשטות שהיועצת הודחה, ושעמית לתפישתם מונה לנשיא בניגוד לחוק.
הבוז הזה התגלגל אתמול בבוקר שוב לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שם התחדש משפטו של ראש הממשלה, אבל רק לזמן קצר, עד ששוב סיפר לשופטים הרחומים על המיחושים, הברונכיטיס, כאבי הגרון, ושאר מרעין בישין שתוקפים אותו. זה קורה לו הרבה בבית המשפט: זיהום מניתוח ערמונית, דלקת בגרון ("כנראה נדבקתי מנשיא ארגנטינה"), כאב גב ("נתפס בזמן אימון"), תור לרופא שיניים, "עייף מאד, יכול להעיד רק שעתיים" (אחרי נחיתה מארצות הברית), דלקת מעיים שהצריכה מנוחה של שלושה ימים.
השופטים כמובן פעם אחר פעם מאשרים את הבקשות, ואז רואים אותו מצולם איפשהו, חיוני, שד משחת. הם לא מעירים לו על זה, הם רופסים, עייפים, מותשים, מתים שזה ייגמר, אבל בפאסיביות שלהם רק מרחיקים את הסוף. כשביקש אתמול לקצר את יום הדיונים בשל המיחושים, הקדימה בתחילה השופטת רבקה פרידמן-פלדמן את ההפסקה, והציעה ש"אחר כך נראה", וכשחזרו מההפסקה, אכן ראינו, נתניהו עמד על מיחושיו, והשופטת קיצרה את הדיון בשלוש שעות. מה יש למהר, החיפזון מן השטן.
ומילא, אם הדיון, כשהוא כן מתקיים, היה נעשה כשורה. בהוראה מלמעלה הגיעה אתמול לאולם הדיונים שורה ארוכה של מלחכי פנכה, חדלי אישים, ובראשם אוחנה המביך, ההוא שכמה ימים לפני כן הוריד את סיכת החטופים כמחוות חנופה לטראמפ, זאת בזמן שמשפחות החללים לא יודעות את נפשן. לצידו, במקום לעבוד, הגיעו חבורת שרים שאתם משלמים להם את משכורתם. מילא קרעי, ברור שיהיה שם, אבל לחשוב שפעם התייחסנו לניר ברקת כעל איזו הבטחה עתידית בליכוד? בושה לנו.
במהלך הדיון התפרצה פעם אחר פעם, הפרובוקטורית מחרישת האוזניים, טלי גוטליב, והפריעה לדיון. בעבר לאחר שעשתה זאת כמה פעמים בבית המשפט העליון, הורה הנשיא עמית לשופטי ישראל כי במקרים דומים לא עומדת כל חסינות לחברי הכנסת המתפרעים באולמות בית משפט, ויש להוציא אותם על מנת לאפשר את הדיון. לפחות במקרה אחד שופט מעצרים כבר יישם את ההוראה כלפי גוטליב. אבל שופטי נתניהו? מה פתאום. הם יודעים רק לקבל החלטות נגד התקשורת על כך שהיא שואלת את נתניהו שאלות לפני שהם נכנסים לאולם. גוטליב עמדה אתמול מאחורי אוזניו של התובע, יוני תדמור, הפריעה לו לנהל את החקירה הנגדית, והשופטים, לבד מכמה הערות עדינות, נתנו לה לעשות באולם הדיונים מה שהיא רוצה.
אגב גוטליב, רק אתמול התברר ששר הביטחון נמנע מלחתום על תעודות חיסיון במסגרת התיק הפלילי נגדה (כך שפרטים הנוגעים לביטחון המדינה לא ייחשפו בציבור), וכך אי אפשר להגיש נגדה כתב אישום. זה כבר מבוא למאפיה. היועצת כתבה אתמול מכתב לכץ על כך שכבר חודש היא מחכה לחתימתו, ונראה ששיקולים לא ענייניים מונעים ממנו לחתום על התעודות.
כבר אמרנו כאן שאולם בית המשפט בתל אביב בקומה מינוס 2, הוא מזמן לא האולם של בית המשפט, אלא של נתניהו. כך למשל, הקצתה הנהלת בתי המשפט שטח סטרילי לנתניהו כדי שיוכל לקרוא בו את תוכן המעטפות שנכנסות אליו תוך כדי הדיון. מאז תחילת המשפט, כל פעם שהוא יוצא אל החדר הזה נכנסים אחריו אורחיו. אתמול היו אלה אוחנה, קרעי, סילמן, ושאר כוכבים. פניתי אתמול להנהלת בתי המשפט בעניין, שהגיבה: "בעקבות מקרים בהם נכנסו גורמים שונים לשטח הסטרילי, משמר בתי המשפט חידד עם היחידה לאבטחת אישים כי גורמים מורשי כניסה הם ראש הממשלה, צוותו המשפטי ועוזריו". אשרי המאמין, נעקוב.
הממשלה ושלוחיה בכנסת לא הורידו רגל מהגז במלחמה נגד שלטון החוק. להיפך. שר המשפטים, יריב לוין, הודיע אתמול ברוב עם על תמיכתו בהצעת החוק של ח"כ אריאל קלנר, לפיה שר הביטחון יוכל להורות שהליך פלילי יתנהל במספר דיונים מצומצם משקבע בית המשפט, אם קיומו עלול לגרום לפגיעה ממשית בביטחון המדינה. ואני שואל, למה ללכת סחור סחור, האם לא עדיפה כבר חקיקה לפיה כשיש משפט נגד ראש הממשלה, רשאים שר הביטחון, או שר המשפטים, או יו"ר הכנסת, לכתוב בכל שעה נתונה את הכרעת הדין?
אז נכון שעל פי ניסיון העבר, רוב הסיכויים שלוין, השר הלוזר בתולדות ישראל, לא יצליח להעביר גם את החוק הזה, ועדיין הנחישות שלהם מחייבת גם נחישות של הציבור שוחר הדמוקרטיה. בשנתיים האחרונות עיקר מרצו של הציבור הזה הופנה למאבק על החזרת החטופים; המאבק הזה עוד יימשך בחודשים הבאים עד שהחלל האחרון יושב. אבל הקואליציה, כפי שראיתם אצל אוחנה, כבר מורידה את הסיכות מדש הבגד, ונכונה לחזור למלחמה המטונפת שלה, בעיקר כשהפריימריז בפתח.
ובחזרה לנשיא האמריקאי. אין ספק שכל ישראלי חב לו חוב עצום. טראמפ הוא זה שכפה על נתניהו את הסכם החזרת החטופים. הוא הציל את חייהם. אם נתניהו היה המבוגר האחראי, לא מן הנמנע שהיו מסיימים את חייהם כמו ששת החטופים במנהרות באוגוסט אשתקד, וכמו עשרות חטופים נוספים שנרצחו בשבי, אך עם כל הכבוד אסור שהטרנד הטראמפי ישתלט עלינו. מה שנראה כחינני בערב החג, הוא גם מאד מסוכן. טראמפ רודף את התובעים שחקרו אותו, נתן חנינות לתוקפי הקפיטול, ומנהל קמפיינים מכוערים ובוטים כנגד הציבור המתנגד לו. הקהל בכנסת בערב החג, כלומר חברי הכנסת, היה כל כך נלהב מכל גיהוק שהשמיע (גם מאלה שפחות הצחיקו), שאני בטוח שאם היה אומר שם בדרכו הצ'ארמרית: "חברים, הגיע הזמן לבטל את השטות הזאת שנקרא בית משפט עליון", גם אז אוחנה היה קופץ משמחה עם מחיאות הכפיים המגושמות שלו, וחברי הכנסת היו שואגים בהתלהבות "טראמפ, טראמפ, ביבי, ביבי".
אז להודות כן, ליהנות מהסטנד אפים כן, אבל בחודשים הבאים אנחנו צריכים לוודא שהחטופים ששבו והחללים שעוד ישובו, יחזרו למדינה שערכיה כתובים במגילת העצמאות, ולא למדינה אחרת, מדינת חסות פופוליסטית, שאת ערכיה מכתיבות גחמות של מנהיג, פופולרי יותר או פחות.