מלחמה היא דבר מכוער ואכזרי, כך היה לאורך כל ההיסטוריה וכך גם כיום. מי שחושב אחרת כנראה לא חווה את מחיר המלחמה בגופו ובנפשו. אחד ההיבטים הנוראיים של מלחמה הוא המחיר שמשלמים לא רק לוחמים בשני הצדדים, אלא גם אזרחים. בעשרות השנים האחרונות, ולפחות מאז מלחמת
וייטנאם התופעה הזו בולטת לא משום שנהרגים יותר אזרחים בהשוואה למלחמות העבר אלא משום שמאז תום מלחמת העולם השנייה, וליתר דיוק מאז 1949 התקבעה נורמה גם משפטית, גם פוליטית וגם מוסרית לפיה יש לעשות כל מאמץ בכדי למנוע פגיעה באזרחים.
למרבה הצער קיים תמיד פער בין הנורמה הרצויה לבין המציאות, וזאת בעקר בשל סיבה אחת פשוטה: אחד הצדדים לסכסוך עושה מאמץ כפול - גם לפגוע באזרחי הצד האחר, ויותר משמעותי - להשתמש באזרחים שלו כמגן אנושי. כך קרה בוייטנאם, באפגניסטאן, בעיראק, בסומליה, בלוב, בלבנון ובעזה. התוצאה היא שהיחס בין אזרחים הרוגים ללוחמים הרוגים הוא גדול מ-1. במקרים רבים הוא מגיע גם לתשע.
כן, צה"ל הורג אזרחים רבים בעזה, ביניהם נשים וילדים. הדבר קורה לא כי מישהו בצד שלנו חושק בכך אלא בשל שתי סיבות אופייניות: במקרה הראשון, האזרחים נמצאים בקרב המחבלים או בצמוד למטרה צבאית איכותית. אין דרך לפגוע במטרה מבלי לסכן אזרחים. במקרה השני הדבר הוא תוצאה של טעות בזיהוי, לדוגמא רכב שהופלל בטעות כרכב של מחבלים ואחרי הירי מסתבר שהיה רכב עם אזרחים תמימים.
לפני כ-11 שנים התבקשתי על ידי ארגון כלשהו לייצר מתודולוגיה שתסייע לבחון, להעריך ולשפוט התנהגות של צבאות (מערביים) בכל הקשור לדרך בה הם מנסים למזער פגיעה לא נחוצה באזרחים. מצאתי שישנם 132 פרמטרים אשר רק בחינה יסודית של כולם מאפשרת לתת ציון מקצועי לאתיקה של צבא.
נמחיש בדוגמא. נניח כי בשני אירועים שונים, אירוע א' ואירוע ב', המתרחשים בשני קצוות שונים בעולם, נלחם צבא מערבי נגד ארגון טרור. בשני המקרים נהרגו במערכה אלף אזרחים. לכאורה הדבר מעיד על התנהלות דומה של שני הצבאות המערבים. אבל, נניח כי באירוע א', האויב מנה רק 300 איש המצוידים במקלות ואבנים. את הקרב נגד הצבא ניהל האויב בשטח מרוחק מכל ישוב אזרחי. ניתן אז לטעון בביטחון כי אין שום הצדקה למחיר כה גבוה של אזרחים הרוגים. באירוע ב', האויב מונה 40,000 איש. האויב מצויד בטכנולוגיה מתקדמת הכוללת טילים נגד טנקים, רובי צלפים, רקטות מתקדמות ועוד. יותר מכך, הקרב בין הצבא המערבי לארגון הטרור מתקיים בתוך שטח בנוי המאוכלס בצפיפות כאשר האויב מרבה להשתמש באזרחיו כמגן אנושי. במקרה זה, השני, התוצאה של אלף אזרחים הרוגים לא בהכרח מצביעה על מוסר לחימה ירוד.
אין שום ויכוח בין מומחים כי הנסיבות והתנאים של עזה הם הקשים ביותר בהשוואה לכל אירוע אחר בו צבא נלחם נגד ארגון טרור. המאמץ הנדרש כדי לפגוע באויב, להשמיד את יכולותיו ובאותו עת למנוע פגיעה מיותרת באזרחים הוא קשה במיוחד.
תופעה שכיחה במלחמות במאה ה-21: שגיאה בהערכת עוצמת האש הנדרשת
איני יודע מה בדיוק קרה באירוע בו צה"ל הרג בשוגג אזרחים, לרבות מספר עיתונאים עת תקף מטרה על גג בית החולים נאצר. הייתה על הגג מצלמה שעקבה אחרי חיילי צה"ל והיא מהווה מטרה צבאית לגיטימית. האם ניתן היה להשיג את המטרה עם פחות עוצמת אש? בדיעבד, סביר שכן, אבל לפני שחורצים משפט כדאי להכיר את אחת התופעות השכיחות ביותר במלחמות של המאה ה-21. כוח צבאי עלול כמעט תמיד לעשות את אחת השגיאות ההפוכות - להפעיל אש מועטה מדי, או לחילופין להפעיל אש עודפת.
אתן שתי דוגמאות בהן הייתי מעורב אישית בקבלת ההחלטות. בספטמבר 2003 התכנסה כל צמרת החמאס לפגישה בדירה אחת בעזה. נוצרה הזדמנות אדירה לחסל את כולם, משייך יאסין ועד כל הצמרת הצבאית בפצצה אחת. מוטרדים מאפשרות של נזק אגבי גבוה מדי, אישרנו להשתמש רק בפצצה של רבע טון במקום חצי טון או טון. התוצאה - כל האישים של חמאס יצאו ללא פגע. שנה ורבע קודם צה"ל חיסל את מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, סאלח שחאדה. הפצצה הגדולה ששוגרה הרגה בנוסף לשחאדה ומשפחתו גם 15 אזרחים ששהו ברחוב. שגיאות הפוכות מעין אלה הן כאמור דבר שכיח.
ולכן טוב עשה הרמטכ"ל כשדרש לבצע תחקיר מהיר והתחייב להציג את הממצאים גם לציבור הישראלי וגם לתקשורת הזרה. הגיוני שיימצא כי נעשו שגיאות מקצועיות כאלה או אחרות, אך מי שחושב שבמלחמות אפשר תמיד לפעול באופן סטרילי - להרוג את הרעים מבלי לפגוע כלל בחפים מפשע, לא יודע היכן הוא חי.