הרמטכ"ל אייל זמיר על הגריל. דמו הותר. לאחר ששרה נתניהו סיפרה בשבוע שעבר שכלל לא רצתה אותו כרמטכ"ל, כי "חששתי שלא יעמוד בלחצים של התקשורת", ולאחר דברי יאיר נתניהו על "ניסיון הפיכה" וכי "כץ התעקש על מינויו", אתמול הצטרף מקורב המקורבים, יעקב ברדוגו, שאמר בערוץ 14 כי הוא מצפה מהרמטכ"ל להתפטר.
על הרקע הזה צריכים לראות את העימות הלילי בין שר הביטחון ישראל כ"ץ לרמטכ"ל זמיר בעניין המינויים בצה"ל, צעד נוסף שנועד להחליש את מעמדו של הרמטכ"ל.
ולפני הכל, כבר היו דברים מעולם. גילוי נאות: הייתי יועץ התקשורת של שר הביטחון אהוד ברק במהלך פרשת הרפז והקטטה הגדולה שהייתה אז בין ברק לרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי. הקרב בין הלשכות ובין שר הביטחון ברק לרמטכ"ל אשכנזי, שנמשך שנים, היה הרבה יותר אגרסיבי מהעימות הלילי בין כ"ץ לזמיר. הרבה יותר סוער.
אולם העימות כעת הוא סיפור אחר.
הרמטכ"ל זמיר נכנס לתפקיד במרץ השנה. הוא היה סוג של מועמד קונצנזוס. היה פעמיים מועמד לרמטכ"ל, מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף עם כרטיס עבודה גדוש ומלא. מתברר ששרה נתניהו לא רצתה אותו. גם יאיר נתניהו לא ממש התלהב.
שרה נתניהו רצתה את האלוף דוד זיני. עוד יסופר בעתיד על הקרב שהתנהל מתחת לרדאר ועל הלחצים שהופעלו אז על השר כ"ץ למנות את זיני. כ"ץ ידע שמינוי כזה בזמן מלחמה, כשהצבא במשבר ומנהל מלחמה בכמה חזיתות, יגרום לסערה גדולה. הוא חשש גם שמינוי זיני יגרום לו נזק גדול ברמה האישית.
זמיר נבחר ונתניהו שר לו שירי הלל בטקס מינויו בחודש מרץ בבסיס הקריה בתל אביב. וכה אמר נתניהו: "הרמטכ"ל הנכנס אייל זמיר, אנחנו מכירים לא מעט שנים. פעמיים המלצתי עליך לרמטכ"לות ובפעם השלישית 'עת הזמיר הגיע'", התפייט.
אולם החריקות החלו די מהר. ישראל תקועה בעזה, הרבה בגלל נתניהו, שניווט את צה"ל ואת ישראל לצומת בעייתי, והרבה בגלל שיקולים פוליטיים שנכנסו למהלכי המלחמה בעזה.
אחרי יותר משנה ועשרה חודשים, חמאס לא הוכרע, החטופים לא הוחזרו, ישראל מאפשרת הכנסת סיוע הומניטרי בכמויות אדירות לרצועה, ויש אפילו סוג של הפסקת אש לא רשמית. חמאס לא נתן בתמורה מאומה.
תוסיפו לזה צונאמי מדיני נגד ישראל ששוטף את העולם, הפגנות, מחאות, סנקציות, ומדינה אחר מדינה שמודיעות שיכירו במדינה פלסטינית בעצרת הפתיחה הכללית של האו"ם בספטמבר. ולמי ששכח, כל זאת לאחר שנה ועשרה חודשים מהטבח הנורא, כשישראל קיבלה לגיטימציה בינלאומית לעשות כמעט הכל בעזה.
לשם הוביל נתניהו, אך צריכים למצוא אשם.
אז לאחר ששר הביטחון הקודם יואב גלנט פוטר, ולאחר שהרמטכ"ל הקודם הרצי הלוי גורש, ולאחר שראש השב"כ לשעבר רונן בר נאלץ ללכת, וכמובן ראש אמ"ן חליווה ואלוף פיקוד דרום הקודם פינקלמן, חייבים למצוא אשם. אין אפילו את בני גנץ וגדי אייזנקוט כדי להפיל עליהם את האשמה בכך שחמאס לא מוטט והחטופים לא חוזרים.
אז נמצא האשם: הרמטכ"ל זמיר, רק חמישה חודשים בתפקיד.
שר האוצר סמוטריץ' כבר התנפל עליו בישיבת קבינט וטען שהוא מתגעגע לרמטכ"ל הקודם הלוי. איתמר בן גביר דרש הכרעה ומחה על זה שהצבא לא ממושמע, בניגוד למשטרה, ונתניהו לא הפסיק לתקוף ולקטר על ביצועי הצבא.
הרמטכ"ל זמיר, לא פראייר, ענה ועוד איך ענה. הציב בפני נתניהו והשרים מראה, שיקף מה הולך להיות אם וכאשר צה"ל יכבוש את העיר עזה, והזהיר מפני הסתבכות קשה, פגיעה בחטופים, פגיעה בחיילים, והתלונן על צבא שחוק והיעדר כוח אדם. "לא אתן לאף אחד לגרור את ישראל למלכודת אסטרטגית", הזהיר.
נתניהו לא אהב את הדברים. מאוד לא אהב. הוא דרש ממנו בזעם להציג תוכנית לקבינט.
את הכעס של נתניהו על הרמטכ"ל זמיר ראו ושמעו כולם. רוח המפקד ירדה עד אחרון התומכים. דמו הותר.