סלבה (ויאצ'סלב) קגן בן ה-69 עושה עכשיו בבית משפחתו באופקים צעדים ראשונים של התאקלמות. אחרי 27 שנים של היעדרות, הוא שב לפני שבועיים, אחרי שלא נראה מאז יצא את הארץ לרוסיה, כדי לסעוד את אביו החולה, ומאז לא נודעו עקבותיו. סיפור חילוצו המופלא ממה שתואר כעבדות מודרנית אצל משפחה שניצלה אותו, בזכות נחישות אשתו, בנותיו בארץ ואנשים שהתגייסו למשימה ברוסיה, בראשם רב חב"ד שלמה דייטש, התפרסם השבוע בוואלה. עכשיו נותר לו להתאקלם.
כמו שבוי ששב הביתה, יש התרגשות מיוחדת בכל דבר שהוא עושה עתה שוב, לראשונה. המפגש עם שמונה הנכדים שכלל לא הכיר ואף לא ידע על קיומם, ארוחת שבת משפחתית עם הדג החריף ושאר המטעמים שהוא אוהב, יציאה לחוף הים ואפילו תספורת.
"ביום שישי הגענו משדה התעופה לפנות בוקר ואחרי שלוש שעות של שינה ישר לקחתי אותו לקנות בגדים, להסתפר, נעליים, משקפיים, תחתונים, כל מה שהוא צריך", מספרת הבת לינוי על ההצטיידות הראשונית למי שאחרי כל כך הרבה שנים חזר בחוסר כל. "אז כבר עשינו לו את הקנייה הראשונית. הוא עוד צריך טלפון. אנחנו בעזרת השם דואגות לו".
"טוב לי, קיבלתי חיים חדשים. לא יודע מה היה קורה לי אם לא הייתי חוזר למשפחה שלי, לילדים שלי, חלום שהתגשם", סיפר סלבה קגן לוואלה, ברוסית, כשבתו לינוי מתרגמת. "אני אדם שאוהב לעבוד ולא מפונק, כרגע שום דבר לא מסודר ואני ממתין שמשרד העלייה והקליטה יכירו בי כתושב חוזר ומשם אני סומך על לינוי שתדאג שהדרך תהיה נכונה".
"אני בעיקר נהנה להרגיש שאני במדינת ישראל, שאני רואה כל יום את הילדים, הנכדים ואישתי שאיתי ולא עוזבת אותי", הוסיף. "הכל חדש לי. השפה עכשיו מתחילה לחזור אך עדיין לא יודע להרכיב משפטים שלמים. מילה פה מילה שם", אמר והוסיף בחיוך: "הנכדים מבינים".
"בימים האלה אני בעיקר מעכל, אבל מאמין שהכל יהיה בסדר. הקושי הכי גדול היה 30 שנה שחייתי בלי לחיות. לבד בעולם. בלי יכולת, רק קיום הכי בסיסי".
הוא מכיר תודה לרב דייטש, שליח חב"ד בעיר סמרה שבה הוחזק: "אני מודה לרב שליווה אותי עד הרגע האחרון שדאג לי ולקשר הרציף עם המשפחה עד שאגיע לכאן הוא טיפל בכל הביורוקרטיה וכל המסביב עם אמונה גדולה והרבה סבלנות ועל זה אני מודה לו ואין לי דרך חזקה לומר לו כמה אני מעריך".
לינוי, שבשגרה היא קצינה בכבאות, אומרת כי "התחושה היא של סגירת מעגל, חיכיתי לרגע הזה מגיל תשע. היו פעמים שחשבתי שהוא לא חי. עכשיו זה חלום שהתגשם, מעגל שנסגר, משפחה אחת שחזרה להיות שלמה".
"לפעמים אני מרגישה שהלב שלי מגיע לעוצמות שבחיים לא החווה גם לא בלידות, שזה הרגע הכי עוצמתי, מתנה מאלוהים", הוסיפה. "נכון לעכשיו אין תוכנית מסודרת מה יהיה, אני מתחילה מנקודת ההתחלה, קליטה שלו במדינה, זכויות ומשם כבר אדאג לכל". "ביקשתי מאבא לא לדבר על העבר ולא לבקש סליחה", היא משתפת. "קיבלנו החלטה שהמבט לעתיד וכך צריך להמשיך עם הרבה אושר ולגשר על כל השנים".
"באחת השיחות, שיתפתי איתו ממש במעט את הקושי שעברנו מאז שעזב וזה כל כך כאב שהוא לא יכול היה לשמוע", היא מסבירה, "זו הנקודה שהחלטתי שאין מה להזכר בעבר, זה הזמן שלנו לחיות וטוב".
"יש הרבה רגעים קטנים שכל אחד מהם מלא רגש ועוצמה אבל יש רגע אחד שאני לא אשכח אותו", מחדדת לינוי קגן, "זה היה רגע שהיינו בשדה התעופה בטביליסי והמתנו לטיסה לארץ, זה היה בחצות הלילה, אימא שלי זזה רגע ואני לא כל כך זוכרת את השפה הרוסית. ראיתי שיש לו חרדות, שעובר עליו משהו לא טוב. אז החזקתי לו את הידיים והסתכלתי עליו והבטחתי לו שמרגע זה הוא לא צריך לדאוג לשום דבר, ואני כאן בשבילו עד למוות, שזה הזמן שלו לחיות בצורה אחרת, והוא התפרק מבכי, וגם אני. וחיבקתי אותו, וזה היה רגע שהוא חקוק לי ככה והוא לא עוזב אותי, ואני באמת מתכוונת לקיים את זה ולהיות שם איתו עד הרגע האחרון בכל דבר".