סלבה קגן מאופקים שהוגדר נעדר 27 שנה - שב לפני עשרה ימים הביתה אל חיק משפחתו האוהבת. קגן יצא מהארץ לעיר סמרה שברוסיה ב-1996 כדי לסעוד את אביו החולה, אבל חודש לאחר מכן כבר נותק עמו הקשר ומאז, במשך כל אותן שנים ועד לאחרונה, לא נודעו עקבותיו.
אשתו ליבי שיצאה לחפש אותו כמה חדשים אחר כך, כבר לא איתרה אותו. כך גם צוות הסדרה התיעודית "אבודים" שב-2006, עשר שנים אחר כך, ניסה לאתר קצה חוט והתברר שמתישהו הוא ניסה להוציא דרכון ומסר כתובת של הוסטל למחוסרי בית ושתיינים. זה היה סימן החיים הוודאי האחרון ממנו. אחר כך, כאילו בלעה אותו האדמה.
מדובר באדם נורמטיבי, שהיה נשוי ואב לשלוש בנות: לינוי רשף, תושבת אופקים, כיום דוברת כב"ה בדרום, בת 38 ואם לשלושה ילדים; איב מימון-קגן שמתגוררת בבאר שבע, בת 39 ואם לשלושה; וליהי קגן שאף היא מאופקים, מנהלת חשבונות בת 45, אם לשניים.
סלבה קגן עזב כאבא לשלוש ילדות. היום הוא סבא לשמונה נכדים ונכדות שכולם נולדו בתקופת העדרותו הממושכת.
"אנחנו בארץ המשכנו לקוות, אבל החיים נמשכו", שיתפה לינוי, אחת הבנות, היום קצינה בכבאות. "עזבנו את הסיפור, רק שלוש שנים קודם להעלמות שלו אנחנו עלינו ארצה, חיינו את החיים שגם ככה מורכבים למשפחה בכלל ולמשפחה של עולים חדשים בפרט ועוד עם ילדות, שצריכות להשתלב בבתי ספר ובכלל. אחרי כמה שנים לבד, אמא שלי הפנימה שהוא פשוט נעלם אבל מצד שני זה נותר סיפור שלא ממש היה פתור לאף אחד מאיתנו, גם לא לה. היא אמנם התגרשה ממנו במעמד צד אחד בגירושין אזרחיים, אבל לא נישאה לאחר ובעצם חיכתה לו". ההעלמות נותרה מסתורין למשפחה, ולרשויות.
בדיעבד התברר שאביו של סלבה נפטר מהמחלה כחודשיים לאחר הנסיעה ההיא. משהו שטרם התברר אירע לו, אולי על רקע שתייה. האיש הנורמטיבי הזה, הנדסאי בהכשרתו, מתקשה עדיין להסביר. אבל מה שברור הוא שמסיבה זו או אחרת, בתוך זמן קצר הוא נותר שם חסר כל. כנראה שרימו אותו. "מישהי ממולחת אמרה 'יש לך בית כאן ואתה לא מצליח לשלם את התשלומים עליו. אני אמכור לך אותו, תקנה משהו קטן יותר ועל יתרת הכספים שיישארו לך אתה תחיה. להבנתנו, הוא הסכים, היא לקחה את כל הכסף, הוציא אותו החוצה וכך הוא נשאר בלי בית. דר רחוב", מספרת הבת לינוי.
כך, כפי שמתברר רק עכשיו, הוא התגלגל כעשר שנים, עד שאיזו משפחה התגייסה כביכול "להציל אותו", לקחה אותו לביתה כשהוא במצב נפשי מעורער, שם המשפחה שיכנה אותו באיזה חדר, העסיקה אותו למחייתו בשדה שלה, בכל מיני גידולים. אולי פרחים. אולי דברים אחרים. לפעמים שבעה ימים בשבוע, ניתקה אותו מהסביבה, ללא משפחה, חברים, טלפון וכל קשר עם העולם החיצון. "הם ככל הנראה מעורבים בעסקים מפוקפקים שרשמו על שמו. הוא הועסק בצד הטכני - ובפועל הוא היה עבד שלהם", סיפר לוואלה גורם מהקהילה היהודית בעיר סמרה שהתוודע לסיפור לאחרונה.
באפריל 2025, בהפתעה מוחלטת, הופיע פוסט מסתורי בדף הפייסבוק של אחת הבנות שמישהו מרוסיה מחפש אותן. היא העלתה תמונות של קגן ושאלה אם מכירים. "הסתבר שמדובר במתנדבת שעזרה למשפחה שמחזיקה את אבא שלי למצוא אותנו", מספרת לינוי.
שלושה ימים אחר כך כבר בא השלב הבא - המפגש איתו, בזום, לראשונה אחרי כמעט שלושה עשורים של נתק. "היה ברור שאנחנו רוצים אותו בבית וכמה שיותר מהר. הבנו שהוא במצב לא טוב. אבל איכשהו תוך כדי שיחה הבנו שהוא בתנאי כליאה, תנאי מחייה מינימליים שניתנו לו אצל אותה משפחה ושאין לו כלום, לא מסמכים, לא טלפון. הפעלנו את כולם, משרד העלייה והקליטה, משטרת ישראל, הקונסוליה. כולם עזרו, אבל בסוף, מי שעשה את העבודה עם הרגליים על הקרקע, הוא הרב שלמה דייטש".
"גם מרגע שנוצר הקשר זה לא היה פשוט בכלל", מסבירה לינוי, "התחלנו להבין שאחרי שהוא עבד אצלם 17 שנה בשביל להתקיים - הם ראו אותו כנכס. האמא שהייתה בראש המשפחה נפטרה לפני שנה, ואיזה בן שלה החליט לחפש אותנו כדי לסחוט מאיתנו כספים".
זה 28 שנה רב חב"ד שלמה דייטש ומשפחתו הם שלוחי הרבי מלובביץ' בעיר סמרה, השמינית בגדלה ברוסיה ופעם העיר שבה עמד בית הכנסת הגדול בעולם, עם כאלף מקומות ישיבה. "קצת אחרי פסח קיבלתי פנייה מהארץ לעזור. בהתחלה היה לנו רק איזשהו מספר טלפון. התקשרנו הרבה פעמים, לא ענו לנו, ניתקו לנו. לקח כמה שבועות עד שהצלחתי לגלות איפה הוא נמצא ושהוא חי. לדבר לבד בטלפון לא נתנו לו. הצלחנו איכשהו לשכנע אותם שיבואו איתו לל"ג בעומר, שנעשה יחד על האש, שנרקוד מסביב למדורה. בפעם הבאה אני באתי אליהם. הבאנו לו אוכל כשר, הבאנו לו הרבה דברים יהודיים, ולאט לאט הוא נזכר מי הוא בעצם וקיבל כוח להבין שהוא רוצה לחזור הביתה, רוצה לחזור למשפחה שלו".
"הכל זה ממש נס, כי פיזית, מורלית ופסיכולוגית הוא היה ממש בגלות. אפשר להגיד שהוא היה בגלות בתוך גלות. וכך לאורך החודשים האחרונים התפתח תהליך ואנחנו הרגשנו שכאילו הוא נולד מחדש מתוך הסיטואציה הזו. שהוא היה משהו כמו עבד אצלם הייתי קורא לזה. הוא היה חי בתוך איזשהו חדרון, במרתף, והיה עובד כל היום בשדה ועוזר להם בכל מיני דברים טכניים, ואלה היו החיים שלו. הוא כל הזמן היה עובד לשלם את ההוצאות של עצמו. ניצלו אותו", המשיך דייטש.
לדבריו, "כשהאמא בבית נפטרה אז הילדים התייחסו אליו עוד יותר קשה. אחרי שאנחנו התחלנו להיות בקשר איתו, הם הבינו שהוא הולך לעזוב אותם, והם הולכים להפסיד את העבד שעובד אצלם עשרים וארבע שעות ביום בחינם ואז הם התחילו להתעלל בו. קרעו לו את הדרכון, לקחו לו את הכסף, בסוף הם זרקו אותו מהבית ואנחנו קיבלנו אותו יום אחד לבית הכנסת, בלי בגדים, בלי אוכל, בלי דרכון, בלי כסף, בלי כלום".
בתו ורעייתו של סלבה
"לקחתי אותו באותו יום וקנינו לו בגדים להחלפה וכל מה שהוא היה צריך", סיפר שליח חב"ד. "הוא רצה סכין גילוח. הוא רצה סבון. תחתונים. מברשת שיניים. הוא רצה מסרק. לא היה לו כלום. היינו צריכים זמן לארגן לו ניירות ושום מלון ושום בעל בית לא רצה להכניס אותו בלי דרכון, זה לא חוקי. אז אני הייתי צריך ללכת לקחת חדר על שמי, ולהגיד שהוא אורח שלי".
מה שזירז עוד את התהליך היה פאבל טימקובסקי, נספח משטרת ישראל ונציג המשרד לבטחון לאומי בשגרירות במוסקבה, שערך שיחה עם המשפחה המדוברת, שהבינה ממנו שעכשיו הרשויות בישראל בתמונה ושהוא בקשר עם המשטרה הרוסית המקומית ושזו עוד עלולה להגיע לחיפוש בבית ולפשפש בעסקיה.
"אז זהו, לסלבה היה באמת קשה לעזוב אותם. אבל ברגע שהם זרקו אותו נפל לו האסימון שזהו זה. העיקר הוא שברוך השם מצאנו אותו והצלנו אותו, והמשפחה שלו שמחה שהוא הגיע הביתה. אנחנו צריכים לשמוח שיהודים אוהבים לעזור אחד לשני, אבל בוא נדון אותם גם לקו זכות", מבקש הצדיק של חב"ד שיצויין, "המשפחה הזאת, כשהם מצאו אותו, הם מצאו אותו ברחוב מחוסר בית".
"אני אומר לך את האמת, בפעם ראשונה שהלכתי לבית אני פחדתי. לא יודע עם מי אני מדבר, לא יודע איפה זה ייגמר, לא יודע אם מחכים לי עם אקדחים או מה. התקשרתי לאשתי, אמרתי לה איפה אני, אמרתי, תקשיבי, אם אני לא חוזר זו הכתובת איך שאני נמצא. אחר כך נכנסתי. אני שליח של הרבי מלובאביץ' הוא נותן לנו את הכוחות ואנחנו עושים מה שצריך", סיפר הרב.
ביום חמישי לפני עשרה ימים, היה הכול מוכן. הרב דייטש הכין את סלבה קגן והעלה אותו לטיסה לטיבליסי בגאורגיה, לשם הגיעו הבת לינוי ואמא שלה. ככה יצא שהמפגש המרגש התרחש ב-24.7, יום הולדתו ה-69 של סלבה. ממש כפי שאמר הרב דייטש - היום בו ממש נולד מחדש. "הלב שלי הגיע לעוצמות רגש שלא הרגשתי בלידות", אומרת לינוי, "היה בכי מאושר, הרבה דמעות. כל פעם שאני מדברת על זה בא לי לבכות, וכל פעם אני חושבת שיותר אני לא אבכה כי לא נשארו לי דמעות ושוב זה קורה".
אחר כך באו פגישות מרגשות בארץ, עם שתי הבנות האחרות ועם הנכדים. ארוחת שישי ראשונה יחד כמשפחה. "עכשיו הוא בארץ איתנו ובמקביל מתחילים קליטה. הוא תושב חוזר. משאירים את הכאב והכעס מאחור ובעיקר מתרכזים באושר של משפחה שאחרי כל כך הרבה שנים חזרה להיות שלמה".
"היה קשה", אומר סלבה קגן ברוסית, שעדיין מסתגל למציאות החדשה בחיק משפחתו ומתחיל את חייו שוב, כמי שחזר משבי ארוך, "כשרציתי לחזור לא ידעתי איך אפשר לעשות את זה, חשבתי שזה לא מציאותי. אלמלא אשתי ובנותיי, זה לא היה קורה".