היום, תשעה באב, מתאבלים היהודים, בהם אנשי מפלגות הציונות הדתית ועוצמה יהודית, על חורבן בית המקדש וירושלים. כל אחד מהם צם ומענה את נפשו על מה שקרה לפני יותר מאלפיים שנה, ועל ה"חורבן" הקרוב יותר - ההתנתקות שיצאה לדרך לפני 20 שנים.
האנשים המאמינים האלה, שתורת ישראל לנגד עיניהם, כואבים את העבר הרחוק של חורבן בית המקדש והגליית העם היהודי מארצו, והקרוב יותר, פינוי התושבים מרצועת עזה וצפון השומרון, אבל באופן בלתי נתפס, מה שקורה כאן ועכשיו לא חודר אליהם.
מראה הזוועה של רום ברסלבסקי השבור ואביתר דוד הכחוש עד אימה, לא גורמות להם להרים ידיים ולהבין שזה הזמן להיכנע. עמיחי אליהו, בצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק ואיתמר בן גביר לא מצליחים להבין שהם לא נכנעים לחמאס, אלא לחמלה ולציווי היהודי ש"הצלת נפש אחת מישראל היא כהצלת העולם כולו". ואין זה הפסד, אלא ניצחון גדול של הרוח היהודית שבה הם דוגלים.
וברוח היום זה, עלו חברי עוצמה יהודית להר הבית והתפללו שם. נניח לרגע בצד את העבירה על החוק, שהרי יהודים אינם מורשים לשאת שם תפילה במסגרת הסטטוס קוו, ועוד מול עיני השוטרים שאמורים לאכוף אותו. אבל כשניצבו שם ותלו עיניהם בשמיים, הם לא התפללו למען שחרורם המיידי של החטופים, גם אם הדבר כרוך בהפסקת המלחמה. ולו רק בגלל שכמו רבים מאזרחי מדינת ישראל, גם הם לא עצמו עין בלילה בגלל שנתקעה להם בראש התמונה של הגבר הצעיר שהפך למוזלמן, וכורה את קברו במו ידיו, שכאילו נלקחה מהארכיונים של השואה.
המסר שהיה דחוף לשר בן גביר להעביר, בעומדו על ההר הכי קדוש ליהודים ובעודו מכניס אצבע לעיני העולם הערבי כולו, הוא ש"צריך לכבוש את כל רצועת עזה, להכריז ריבונות בכל רצועת עזה, להוריד כל חמאסניק ולעודד הגירה מרצון". הרי אין מאחד ממנו, ביום שבו העם מבכה את הפלגנות ושנאת החינם.
זה מה שקורה כשבוחרים להיצמד רק לאידיאולוגיה ומוחקים את כל היתר. כך נראית מערכת ערכים קיצונית, חסרת רגש, נטולת חמלה, אנושיות, ורגישות לסבל האדם. וזה לא צריך להיות ככה. אידיאולוגיה יכולה להיות רחומה, מכילה, גם וגם.
אפשר להיות יהודי מאמין ולנסוע בשבת, לרצות ליישב את עזה ולדרוש לשחרר את החטופים עכשיו, להיות ציוני ולהאמין קודם כל באחדות עם ישראל ורק אחר כך בהתיישבות. לא חייבים לבחור. ובכל מקרה צריך לטפל קודם במה שחשוב וקריטי, בחיי אדם, כי גם באמונה יש סדר עדיפויות. פיקוח נפש דוחה שבת, ניצחון מוחלט, השמדת אחרון החמאסניקים, הכל. רק נזכיר, שאלה חלק מהסיבות שבגללן חרב הבית פעמיים.
המסורת היהודית תולה את חורבן הבית בשנאת חינם ובחטאים. מנגד, טוענים חוקרים שבית המקדש נחרב בגלל קנאות דתית, אידיאולוגיה קיצונית, אי-הבנת המציאות הפוליטית וחוסר פרגמטיות מדינית. שההתנגדות לרומא, בלי להעריך נכון את כוחה הצבאי והפוליטי, גררה את הרוב המתון לאבדון והובילה למרד ולחורבן.
לא צריך להיות גדול בתורה כדי להקיש מההיסטוריה הרחוקה לימינו. צריך להיות עיוור. הקנאות הדתית שמתעלמת ממציאות מדינית, קיצוניות שנכפית על הציבור השקול והמאופק, וסירוב לפרגמטיות כשחיי אדם עומדים על הכף.
ביום הזה גם צריך לזכור שעולם התורה ניצל בזכות "פשרה" אנטי-לאומית של יוחנן בן זכאי. רגע לפני חורבן הבית, הוא עזב את העיר הקדושה והאהובה, ויתר על האחיזה בקרקע ובחר בהמשכיות העם היהודי רחוק משם. בן זכאי התפשר על הצלת "יבנה וחכמיה". כן, יבנה חסרת החן והתואר, העדיף את האנשים והרוח על פני האדמה, ובזכותו עם ישראל שמר על תורתו עד עצם היום הזה.
בשנים האחרונות התרגלנו לשחור ולבן, להכול או לא כלום. רק שהעולם הוא עולם אפור של ויתורים וסדר עדיפויות. וכשנצמדים לקיצון האטום, אפשר לומר משפטים פוצעי מורשת בסגנונו של השר אליהו שאחראי עליה, שהחטופים הם שבויים ותו לא. ולפי אותו הקו, אפשר לומר גם בלי למצמץ שתת התזונה וסכנת החיים שבהם שרויים החטופים הם חלק מהמלחמה, ולא נורא אם יהיו כמה קורבנות מקרבם, כמו שרמזה בעבר אורית סטרוק.
מאז שהבטנו בעיניו הפוצעות של אביתר דוד, אנחנו דורשים להרים ידיים עכשיו, לנופף בדגל לבן ולהוציא בחיים מהמנהרות המעופשות את מי שניתן להציל, גם אם ניראה לרגע חלשים וכנועים. מדינת ישראל עשתה במלחמה הזאת תצוגת תכלית מרשימה לכוחה הצבאי הפנומנלי ויכולותיה המופלאות לקום מאפר. אין לנו צורך להוכיח שום דבר לאף אחד. בניגוד לבן גביר, סמוטריץ', סטרוק, אליהו ודומיהם, אצל רובנו האנושיות והלב קודמים לאידיאולוגיה.