בחודש מרץ, קבוצה של 252 אזרחי ונצואלה גורשה מארצות הברית כחלק ממדיניות ההגירה התקיפה של הנשיא דונלד טראמפ. הממשל טען שהם חברי כנופיות מסוכנות - מבלי לספק ראיות לבתי המשפט - והעביר אותם בהליך בזק למתקן כליאה ידוע לשמצה באל סלבדור, תמורת כמה מיליוני דולרים.
בחודש שעבר, הם חזרו למולדתם במסגרת הסכם בין שלוש המדינות. ארבעה מהם סיפרו לסוכנות הידיעות הצרפתית על התנאים האכזריים שבהם הוחזקו ב"מרכז המאסר לטרור", אחד הסמלים הבולטים ביותר לשלטון הברזל של נשיא אל סלבדור נאיב בוקאלה.
אחד מהם הוא מרווין יאמארטה, בן 29. הוא סיפר עזב את ונצואלה עם אחיו הצעיר, בתקווה לחיים טובים יותר והגיע לארצות הברית לאחר מסך מפרך בג'ונגל. אך עתה, לדבריו, הוא חזר הביתה כאדם פצוע ושונה.
לאחר מסע מפרך בג'ונגל, מעצר בארצות הברית וחודשים ארוכים בכלא בסלבדור תוך התמודדות עם מהומות, מכות ופחד, הוא חזר הביתה כאדם פצוע ושונה.
עם הגיעו לנמל מרקאיבו, שלחופי הים הקריבי, הדבר הראשון שיאמארטה עשה היה לחבק את אמו ואת בתו בת השש. מיד לאחר מכן, הוא שרף את מכנסי הכלא הלבנים והרחבים שלבש במהלך ארבעה חודשי "גיהינום" באל סלבדור.
"הסבל נגמר עכשיו", אמר יאמארטה. חודשי המאסר באל סלבדור, לפי עדותו ושלושת העצירים הנוספים, התאפיינו בהתעללות, אלימות, מזון מקולקל וחוסר ודאות משפטית.
הוא סיפר שעם הגעתם למתקן, הנמצא ממזרח לבירה סן סלבדור, הסוהרים החמושים היטב לעגו להם: "אתם תמותו כאן!". לדבריו, הם קיבלו אותם ב"ברוכים הבאים לגיהינום". ראשיהם גולחו, והם קיבלו את מדי הכלא: חולצת טריקו, מכנסיים קצרים, גרביים וסנדלים לבנים. יאמארטה סיפר שרק קווצת שיער קטנה הושארה בעורפו, והשומרים משכו בה.
העצירים מוונצואלה הוחזקו בנפרד מאוכלוסיית הכלא המקומית ב"ביתן 8", מבנה עם 32 תאים, שכל אחד מהם בגודל של ככמאה מטרים רבועים. כל תא תוכנן להכיל 80 אסירים. נשיא סלבדור נאיב בוקלה בנה את הכלא כדי לאכלס את חברי הכנופיות המסוכנים ביותר במדינה בתנאים קשים בכוונה, אך ארגוני זכויות אדם טוענים שמדובר בהתאכזרות ושחפים מפשע רבים נכלאו גם כן.
תמורת קליטתם במתקן הכליאה מעורר האימה, ממשל טראמפ שילם לאל סלבדור שישה מיליון דולר. הרשויות סירבו לאפשר לסוכנות הידיעות הצרפתית לקיים סיור במקום או לראיין גורמים רשמיים.
מאיקל אוליברה, עציר אחר בן 37, סיפר שהם הוכו "24 שעות ביממה" על ידי שומרים סדיסטיים שהזהירו אותם: "אתם תירקבו כאן, אתם תהיו בכלא 300 שנה".
"חשבתי שלעולם לא אחזור לוונצואלה", אמר.
במשך ארבעה חודשים, לאסירים לא הייתה גישה לאינטרנט, לשיחות טלפון, לביקורים ממשפחה או אפילו לעורכי דין. לפחות אחד מהם אמר כי עבר התעללות מינית. הם סיפרו שהם ישנו בעיקר על מיטות מתכת, ללא מזרנים.
היו כמה תאים קטנים ומאווררים בקושי, שבהם אסירים ננעלו ל-24 שעות בכל פעם בגין עבירות שונות, בין אם הן בוצעו באמת או לא. "היו עצירים שלא יכלו לעמוד אפילו שעתיים ונישאו החוצה מחוסרי הכרה", סיפר יאמארטה.
העצירים מעולם לא ראו אור שמש והורשו להתקלח פעם אחת ביום, בשעה 4:00 לפנות בוקר. אם הם התקלחו שלא בתורם, הסוהרים הכו אותם.
אנדי פרוזו, בן 30, סיפר שסוהרים ירו כדורי גומי וגז מדמיע לתוך התאים. לדבריו, במשך שבוע לאחר אחת משתי מהומות שדוכאו באכזריות בזמן שהיה שם, "הם ירו בי בכל בוקר. זה היה גיהינום עבורי. בכל פעם שהלכתי לרופא, הם הכו אותי".
אדוואר הרננדס, בן 23, סיפר גם על מכות במרפאה. "הם היו בועטים בך בכל מקום", אמר. "תראה את הסימנים, כולי עם סימנים".
העצירים העבירו את הזמן במשחקים עם קוביות שהכינו מטורטיות, וספרו את הימים עם חריצים שעשו בחתיכת סבון.
כשמונה מיליון מאזרחי ונצואלה נמלטו בשנים האחרונות מהכאוס הפוליטי והכלכלי במולדתם כדי לנסות למצוא עבודה בארצות הברית ולשלוח כסף הביתה.
יאמארטה עזב בספטמבר 2023, והלך במשך שבועות ברגל דרך מעבר דאריין, המפריד בין קולומביה לפנמה. זהו אחד המסלולים האכזריים ביותר עבור מהגרים, שרבים מהם נהרגו לאורכו על ידי כנופיות פשע וחיות טורפות. הוא נעצר בדאלאס במרץ וגורש שלושה ימים לאחר מכן, ללא דיון בבית משפט.
כל 252 העצירים מוונצואלה שוחררו על ידי אל סלבדור באופן פתאומי ב-18 ביולי בעסקת חילופי אסירים בין קראקס לוושינגטון. כעת, רבים מהם שוקלים נקיטת צעדים משפטיים נגד ממשלו של הנשיא בוקלה, שביום שישי עשה צעד נוסף בדרך לשלטון יחיד, כשהקונגרס ביטל את מגבלת הקדנציות הקיימת.
רבים מהגברים מאמינים שהם נעצרו בארצות הברית רק בגלל קעקועים על גופם, שפורשו בטעות כהוכחה לקשר עם כנופיית הפשיעה "טרן דה אראגווה", המוגדרת על ידי ארצות הברית ארגון טרור.
ליאמארטה יש קעקוע שאומר: "חזק כמו אימא". "אני נקי. אני יכול להוכיח את זה לכל אחד", אמר בזעם, פגוע מההאשמה שהוא פושע. "הלכנו כדי לחפש עתיד טוב יותר למשפחות שלנו; לא הלכנו לשם כדי לגנוב או להרוג."
יאמארטה, פרוזו והרננדס הם בני אותה שכונת עוני במרקאיבו, שם קרוביהם קישטו את הבתים בבלונים ובשלטים לאחר שהתבשרו על שחרורם.