היא החלה את שירותה הצבאי כמש"קית חינוך באוקטובר 2000 בחטיבה 500 המשוריינת, ולאחר קורס קצינים שובצה בחטיבה 188. "כוח טנקים של גדוד 53 עלה על מטענים ברצועת עזה. זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי אובדן של חיילים שנפלו בקרב. אני חושבת ששם נקשרה נפשי עם צה"ל ועם החינוך בצה"ל", סיפרה אל"ם רודברג. "שם שאלתי איך, לעזאזל, אנחנו עושים שהלוחמים האלה יחזרו לקו ויסכימו להגן על המדינה במחיר החיים שלהם. שם הבנתי שכנראה אני לא הולכת לסיים את האירוע הזה מהר".
מאוחר יותר מונתה לקצינת החינוך של חטיבת הצנחנים תחת האלוף (במיל') יוסי בכר, ולאחר מכן תחת הרמטכ"ל לשעבר, אביב כוכבי. שם הכירה את בעלה שי, אז סמג"ד 101. היא יצאה ללימודים אקדמיים - הכי לא קונבנציונליים עבור קצינת חינוך: תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים. "אני חושבת שזה הביא זווית מעניינת לשולחן. אני בכלל חושבת שחינוך זה מקצוע שהוא גם מדעי וגם הומני. צריך להחזיק בכללים, בתורות, אבל צריך לדעת את נפש האדם, ומחייב מנהיגות חינוכית", אמרה אל"ם רודברג.
אחרי כמה תפקידי מטה היא מונתה לקצינת החינוך של אוגדת עזה, ולאחר מכן של פיקוד דרום תחת אייל זמיר, לימים הרמטכ"ל.
בגיל צעיר קודמה למפקדת בסיס ההדרכה למקצועות החינוך והנוער באגף כוח האדם, ולפני ארבע שנים החלה את תפקידה כראש מחלקת חינוך בצה"ל. עם תחילת שיגורי הרקטות ב-7.10.23, בעלה שי, קב"ט מחוז דרום במשרד החינוך, פתח את הטלוויזיה, והתמונה כבר הייתה ברורה לה.
"בהתחלה העברתי לרע"ניות שלי הודעה: 'יש מלחמה. תגיעו לבסיס'. הן חשבו שאני משוגעת בגדול. היינו אמורים להוציא משלחת במוצ"ש לוינה להגברת הציונות, ושואלים אותי האם לדחות ביום. ואני מסבירה שוב: זו מלחמה. אין משלחת, אין כלום. תגיעו לבסיס. אני משוכנעת שמה שאמרו עליי היה: 'מה יש לקצינה הזו שגדלה רק בשטח, שמעולם לא עשתה תפקידי מטה. מה היא רוצה עכשיו, זאת מלחמה?'".
"לא נערכנו למלחמה מהסוג הזה בשדה המקצועי-חינוכי. נערכנו למשהו קצר, קטלני, מהיר. התכוננו למשימה זריזה מאוד, שכבר הייתה מוכנה במגירות. תשובות לשאלות כמו: לשם מה ולמה, מי האויב, מה ההיסטוריה, על מה מגנים, האם המצפן הערכי חד. היה ברור שאין זמן. גם לקח לנו כמה ימים להבין שמתקפת הפתע הזאת של ה-7 באוקטובר הולכת לפתוח מלחמה שהיא אחרת וארוכה. מתקפת הפתע הניעה תחושות של שנאת אויב ונקמה, תמונות ומראות מאוד מאוד קשים. משבר אמון גדול בברית הזאת שבין צבא לחברה. אני מזכירה לך איך נכנסנו, נכנסנו על המחלוקת החברתית. ואז הגיעה השאלה ב-7.10: איפה היה צה"ל?"
היו הרבה רגעים שנצרבו לה בזיכרון. אחד מהם, בימים הראשונים, כשהסתובבה בקיבוץ בארי, וראתה עיתונאים זרים מדברים עם אזרחים בשפה האנגלית. "זו הייתה חוויה מטלטלת בכל נים בגוף, ואני שומעת כל הזמן באנגלית: 'And we waited and they didn't come'... פעם אחר פעם. הם חיכו לנו, לצה"ל, והוא לא בא. מהדבר הזה אנחנו מתחילים לעבוד על הרכיב היסודי ביותר בחינוך הצבאי, שזה חיזוק רוח הלחימה. הנכונות ללחימה ארוכה נוכח כל קושי. הבנו שזה הסיפור".
אל"ם רודברג מספרת שלאורך השנים היו תוכניות חינוך למבצעים באורך של ימים בודדים, למקרה שהמבצע יתארך יום, יומיים, שבועות - אבל לא לשנתיים. "המושג 'שנה' היה לי בראש. זה התחבר לי עם המסרים של 'לאט, מדויק ויסודי'. מהרגע שנכנסתי לתפקיד הנוכחי היה לי דף כזה במגירה, לשנה".
חלפו ימים בודדים ואל"ם רודברג עברה לשטח כדי לראות מקרוב את קצינות החינוך והמש"קים נערכים למלחמה. "התפקיד שלהם היה עיסוק בערכים, הכנה למשימה. כולנו מתכנסים תחת מצפן ערכי אחד. העברנו סט של מסרים ופעולות - מה אומר המג"ד, המח"ט, מפקד האוגדה לפקודים שלהם, מה יעלה בשיח הפיקודי. למשל? המפקד ישאל: מי האויב שלנו? מה צדקת הדרך? מה המטרות? ויש גם אמירה - איזה צבא אנחנו. יש את ה'מה' ואת ה'איך'. המעורבות של קצינות החינוך באה לידי ביטוי גם בשיח המפקדים ברשת הקשר המבצעי, ובפקודה לפני הקרב, ובדפים הקרביים שיבואו אחר כך. לקצינה יש עין בוחנת, והיא מסייעת למפקדים. בסוף, הוא הגורם המחנך. היא זאת שמביאה לו את הזווית המקצועית להבנה כללית בכל דף קרבי".
כבר ביממה הראשונה התפתח עבור אל"ם רודברג אתגר מסוג אחר, שלא העריכה שיתפרץ. "אוגדת המילואים 252, המשוריינת המפוארת, שהאלוף בכר הפך שולחנות שלא יסגרו אותה נלחמה ברצועת עזה, ולנו לא היה מענה אליה. כמו לאוגדות המילואים האחרות. אומר את האמת: לא נערכתי למילואים, והם הגיעו במאות אלפים. צבא העם במלוא הדרו. התגייסות לאומית שאני לא דמיינתי שאני אזכה להתרגש ולראות במלחמה. ואז אני מבינה שיש לי אוגדות שלמות במילואים, שאני חייבת לתת להן מענה בשדה המקצועי שלי. ההתחלה הייתה שאני לא יודעת לדבר מילואימניקית. צריך לדבר איתם אחרת. צריך להביא אליהם לשיח מפקדים יותר בכירים. צריך לענות על שאלות יותר מסובכות. צריך להתמודד עם ביקורת יותר נוקבת - ואין לי שם סגלים. אבל אז קרה הדבר המרגש השני: חיל החינוך והנוער לדורותיו מתפקד על המדשאות של חיל החינוך החל מה-7 באוקטובר. כבר בשבת. קצינות חינוך מהעבר. עוצמה נשית. בלי פקודה. בלי שום קריאה".
בלי צווי 8 או פקודה ברורה, היא החלה לחבר בין קצינות החינוך הוותיקות לאוגדות ולחטיבות במילואים, כשברקע כעס, תסכול וזעם בחברה הישראלית - וקושי בלעכל את הזוועות מהטבח. מפקדי המילואים מצאו את הקשב ושילבו את קצינות החינוך בעשייה המבצעית.
"נפוליאון הבין משהו במלחמות"
"זו מלחמה מלאה, עם התמרון הכי קשוח שיכול להיות. קצינות החינוך החזיקו בעמדות מקצועיות והפכו לחלק מהתהליך המבצעי. לכולן היה ברור שבלי הסיפור הזה של הרוח אי אפשר באמת לנצח במלחמה. שבלי האמונה הזאת שאנחנו עושים את מה שנכון, את מה שראוי ואת מה שצודק, כשיש לנו על מה להגן, שראוי שנגן עליו - אי אפשר לנצח. הם יכולים לירות בנשק, ואוי ואבוי אם הם לא יקלעו למטרה - הכול טוב. אבל בלי הדבר הזה, שמרים אותם מאחורי הסלע נוכח פני אויב, ושהם מוכנים למות למענו, אי אפשר, בעיני, לנצח במלחמה.
נפוליאון אמר פעם, והוא, האיש הנמוך הזה, מבין משהו במלחמות - שאם עכשיו מעמידים את היחס בין החומר לרוח, זה 1 ל-3. אבל זה 1 ל-3 לטובת הרוח, וזה ככה מלווה אותי בתוך ההתחלה של המלחמה. התחלנו להתעסק בעיקר בלשם מה ולמה, בערכיות של המשימה. המון המון תחושת שייכות, חיזוק הגאווה, המסוגלות.
הדגשנו את הזכות המוסרית שלנו לחיות בביטחון, בשגשוג ובצמיחה בארץ הזאת. כאילו, הסיפור הזה של בית ציוני בארץ ישראל. דיברנו על הישגים שנהיה ראויים להם, שנהיה גאים בהם. אני מזכירה לך שהכול מתנהל כשברקע תחושת הכישלון הייתה עמוקה מאוד.
לא התעלמנו מזה. התחלנו לדבר על כישלון, על לקיחת אחריות. מג"ד שנכנס לתוך השטח מדבר עם הפקודים שלו על האחריות שלנו ללמוד מהכישלון, על האחריות לתקן. אנחנו לא יכולים רק לחבוט בעצמנו. אנחנו צריכים צבא שנכנס לעזה עם תחושת מסוגלות ויכולת לנצח. דיברנו על גבורת יחידים - אזרחים וחיילים. ראיינו פצועים והעלינו את פועלם והעדויות לרשת. גיבורים".
"בשלב הבא הדגשנו את הפיקוד מלפנים", היא ממשיכה. "אני מדגישה בכאב את העובדה שהמפקדים הכי בכירים שלנו נפלו במלחמה הזאת. היו לי דילמות מורכבות מאוד - מפקדים שתיעדנו, העלינו לרשת, והם נפלו בסמוך. לא תמיד אתה יודע מה נכון ומה לא, מה אסור. אני לא קצינת נפגעים. הכול רגיש.
למשל, הסיפור של סא"ל סלמן חבקה, מג"ד גיבור שנפל בקרב. הסיפור שלו מעצב את כוחה של חטיבה 188 במלחמה. מסוג המפקדים של ללכת לאורם, מפקדים שצועקים 'אחריי', שמנהיגים, שמובילים ראשונים. עכשיו, איזה כוח יש לדבר הזה במלחמה - זה פשוט מטורף".
"זה נראה מובן מאליו, אבל הגענו למלחמה אחרי המחאות והמחלוקות החברתיות. הם לפתע עולים כולם אל הטנק ונוסעים יחד להילחם. דיברנו על הלכידות, על החוויה המשותפת של לוחמים, ערך הרעות. לא היה גדוד שלא דיברנו איתו על זה. כשהם יצאו מהשטח, לוחמים ישבו מול המצלמות שלנו וסיפרו מה קורה בפנים, מה הניע אותם להילחם, למה זה היה חשוב להם. כל מי שרצה לתעד את התחושות והסיפור שלו הגיע. השתמשנו בזה גם ללמידה. הבנתי מה האתגרים, הבנתי מה הם מבינים, הבנתי כמה הם מחוברים למשימה הגדולה בכל החזיתות. מבחינתי, זאת הייתה למידה מקצועית".
אחד ממג"די המילואים שהצטלם הסביר שהוא חייב לדבר עם הלוחמים שלו לפני ואחרי המשימה, וכך נולד פרויקט "עומדים בשער", שכלל שיח במשך שלושה ימים - גם על מורשת קרב סביב המדורה.
"בהתחלה אמרו לי: תארגנו את זה והם לא יבואו. טבלאות האקסל דיברו בעד עצמן. הם באו. יש אתגרים. קשה להם. יש להם משפחות. בני ובנות הזוג לבד כבר חודשים. אבל יש בזה משהו שאף אחד לא יבין. עשינו את זה גם ברענונים, אחרי שיצאו מהשטח", סיפרה אל"ם רודברג.
לקראת ציון שנה למלחמה הגיע האתגר הנוסף. "אני יושבת עם הרמטכ"ל (הרצי הלוי) לפגישת עבודה, ואנחנו חושבים איך לציין שנה למלחמה בתוך חגי תשרי - ראש השנה, כפרות, סליחה, חשבון נפש. יש חטופים. איך עכשיו, בחלוף שנה, אנחנו מציינים בצה"ל שנה למלחמה? החלטנו להדגיש גאווה וענווה. חיזוק תחושת מסוגלות. לזכור את ההישגים, לצד חוב מוסרי מול אלה שנפלו. לשאול שאלות, לתקן, ללמוד, לתחקר. המפקדים נדרשו להמון מפגשים עם המשפחות השכולות, גם עם הקהילות ביישובים. החזרנו את השיח למשפט: they didn't come. התמודדנו עם זה. לשקם את האמון".
לאחר מכן הוקמה יחידת ההסברה "עוז", שסיפרה את הסיפור של ה-7 באוקטובר, "כולל חוויית VR עם הקולות של הילדים, ושל הנשים, ושל הגברים שמתקשרים לעזרה והם לא מגיעים. בלי לעשות לעצמנו הנחות. הם הולכים לפסטיבל הנובה, למגרש הגרוטאות עם הרכבים השרופים. היו חיילים שתוך כדי המלחמה הלכו לסייע לחקלאים בגידולי שדה, להוציא למשל תפוחי אדמה מרגבי האדמה. אחר כך ישבו בפאנל, שמעו את הסיפורים. זה היה מעורר תקווה. אני מדגישה שהמלחמה לא הייתה רק בדרום, אלא גם בצפון. את אותו הדבר עשינו בפיקוד הצפון, בתל חי".
נקודת מפנה נוספת בחשיבה של חיל החינוך התרחשה כשהחטופות חזרו, והחמאס תלה שלט בעברית: "הציונות לא תנצח". נשאלות שאלות ברקע, וחיל החינוך לא השאיר את המרחב הזה כחלל, והחל ללמד את הלוחמים, שלפני שנה בערך היו תלמידי תיכון, על חמאס, על מה קורה כשהם יושבים בבית פלסטיני ברצועת עזה וצה"ל תוקף באיראן. ומה הקשר לתמונת מסגד אל-אקצא שמופיעה בכל בית פלסטיני ברצועה.
קצינות החינוך העבירו לחיילים פנקסים עם טקסטים של בן-גוריון, והוחזר עיתון "במחנה". "עשיתי את זה כדי שהם יראו את עצמם, שהם יהיו גאים בעצמם. הבאתי את יהורם גאון. ביקשנו ממנו שישיר 'לא תנצחו אותי'. הוא הזכיר לכולם את השורשים שמהם צמחו".
בפנקסי המפקד שהועברו פנימה לשטח הלחימה הם כתבו שירים, זיכרונות ודעות שהולחנו והפכו למופע של הלהקות הצבאיות. "יש לנו אחריות, כחיל החינוך, לאיך המלחמה הזו תתעצב בזיכרון הקולקטיבי. איך היא תשפיע על הדמות של צה"ל", אמרה שירה.
ברגע שאני שואל על חיילים הרוגים היא דומעת ומשתנקת. "יש לי חייל חטוף, תמיר נמרודי. מש"ק חינוך שנחטף ממפקדת התיאום והקישור של צה"ל ברצועת עזה, במעבר ארז. ילד פלא, שהצבא עשה לו טוב. שחוויית השירות שלו כאיש חינוך בצבא העצימה אותו כל כך. הוא רצה לצאת לקצונה. הוא נשאר שבת כתורן ונחטף עם עוד שני חיילים. ומאז אני מלווה את המשפחה, את אלון וחירות, ואת האחיות שלו המדהימות, אחת בתהליכי גיוס. קצינות החינוך שלי, בשבועות הראשונים, זיהו את המפקדים שלהן בסורוקה בכל המצבים. קצינות חינוך שאיבדו מפקדים, כמו קצינת חטיבת הנח"ל. חלקן קיבלו את המפקדים פצועים קשה. זה מערך של עוצמה נשית מטורפת. חשוב לי שהציבור יידע שתמיד ידעתי שמה שאני עושה הוא חלק מהתהליך המבצעי, והוא מסייע לצה"ל לעמוד בייעוד שלו. זה בוער בי".
ברקע 50 החטופים והביקורת על חלק מפעילות צה"ל ברצועת עזה, אמרה אל"ם רודברג:
"אנחנו קציני חינוך. אני לא באה לסנגר על צה"ל ולהסביר שהכול בסדר, שאנחנו רק אמיצים, רק גיבורים וגם מצוינים - ממש לא. אנחנו כל הזמן בלמידה. חלק מהעיסוק שלי בשנה האחרונה, שלי ושל אנשיי, זה ללמוד את כל תחקירי 7 באוקטובר: מה עשינו, מה לא עשינו, איך הכנו את הכוחות, באיזו מידה לימדנו אותם להילחם, כמה דיברנו איתם על ציונות, איזו מנהיגות לימדנו אותם. אנחנו בלמידה מאוד מאוד מאוד אינטנסיבית. אני לא מלמדת אותם רק על יום כיפור, אני מלמדת אותם על חרבות ברזל".
"המפקדים מתמודדים עם שאלות מאוד קשות", היא מסבירה. "אנחנו מאוד עסוקים בלהסביר מהי לגיטימציה, ואיך היא מסייעת לצה"ל לעמוד במשימתו. אנחנו מאוד מקפידים על סוגיות של ממלכתיות - ענייני, ערכי, לאור ערכי צה"ל. הצבא הוא צבא העם במדינה יהודית ודמוקרטית, ומי שמחליט את ההחלטות של מה הצבא עושה, איפה הוא פועל ואיך הוא פועל, זו הממשלה הנבחרת. אנחנו מקפידים על זה כל הזמן. אני לא אצליח לעולם לסדר את כל מה שכל אחד מביא איתו מהבית. ואם אתה שואל אותי כאשת חינוך, המגוון הזה זו עוצמתו של צה"ל. המגוון כמנוף לצבא העם, והתפקיד שלנו הוא לחזק את מודל צבא העם כמה שיותר. זה סוד כוחנו באמת, לא כסיסמה. כולם מתכנסים תחת אותה אלונקה למען אותה מטרה, שהיא הגנה על הבית הזה. שיש לנו זכות ערכית ומוסרית לחיות בו בביטחון ובשגשוג. וכשכולם מתכנסים למען תכלית מאוד גדולה, שהיא של כולנו, זה המכנה המשותף".
כשאימהות מפגינות בכנסת כי הבנים שלהן נלחמים ברצף מהיום הראשון למלחמה, זה עומד לפתחו של חיל החינוך, או שזו סוגיה פיקודית אחרת?
"חיל החינוך עושה חינוך והסברה לתוך צה"ל. אני לא מדברת עם האימהות. ברור לי שכל מה שאני אומרת לתוך צה"ל יוצא החוצה. אני אימא. אני אומרת לך, אני יכולה להזדהות. המשימה חשובה? אין חשובה ממנה. אנחנו צריכים להגן על גבולות המדינה הזאת. אני מדברת עם הבן שלה ומחזקת בו את יסודות הרוח, ואני מאמינה שהוא מקרין החוצה לאימא שלו, בשולחן של ערב יום שישי, ומסביר לה למה חשוב להיות חלק מהמאמץ המלחמתי הזה. זאת שעה היסטורית - וזה צו השעה".
היו רגעי שבירה של קצינות שלא יכלו לעמוד מול האתגרים המורכבים והתמונות?
"אתגרים? ברור שהיו. יש לי קצינות לביאות שאיבדו מח"טים. קצינת חינוך של הנח"ל שאיבדה מח"ט, איבדה את מפקד הסיירת, איבדה מפקד פלוגה. תחשוב על מספר ההלוויות שהיא הייתה בהן והניחה זרים. קצינת חינוך של חטיבת גולני, וקצינת החינוך של חטיבה 401 שאיבדה מח"ט. חיילות בנות 19-20 שהיו במספר הלוויות שלא תואם את הגיל, בתוך מלחמה, כשיירו עליהן. יש לבנות האלה אמונה במקצוע, מסירות ותעצומות נפש. בתוך הדבר הזה הן בוכות, אוספות את עצמן, אוספות את החומרים, עושות ערב מורשת. מדהימות".
מדברים היום הרבה על השחיקה בלחימה בגלל התארכות המלחמה.
"זו מלחמה ארוכה מאוד ואינטנסיבית מאוד, ובהרבה מאוד גזרות. יש אנשים שהתגייסו לתוך המלחמה הזאת, והמשמעות היא שהם מכירים את צה"ל רק בתרבות של מלחמה. הם בכלל לא מכירים את צה"ל שלפני. אתה קולט את הדבר הזה? יש אנשים עם ניסיון מקצועי, קרבי, מבצעי - היום הם כבר מפקדי מחלקות. יש להם יותר ניסיון מאנשים שהיו מג"דים בצה"ל והשתחררו לפני שנתיים ושלוש. אני מודעת לזה. הרמטכ"ל התייחס לזה ואמר: ערכים, חידוד ואורך נשימה - זה מה שצה"ל צריך. זה הדבר הראשון שהוא צריך. תקשיב, הבחירה שלו להדגיש את החינוך הצבאי, בעיני, מביאה לידי ביטוי באופן הכי מזוקק את המקום של החינוך: ערכים, חידוד ואורך נשימה של צה"ל".
ברקע השסע החברתי, השחיקה, הוויכוח על האם המלחמה היא צודקת, חוק הגיוס והשוויון בנטל - את שלמה עם כל העשייה?
"העמדה המקצועית שלי היא חיזוק מודל צבא העם ככל שניתן.
מי שיחליט מי מתגייס ומי לא זה לא אני. אבל כשהחרדים מתגייסים, יש להם תהליך חבורות בצבא שיכול לשמור על הצביון שלהם באופן הכי עמוק. זה תהליך שאנחנו עשינו בחטיבת החשמונאים, עם המח"ט אל"ם אבינועם אמונה על איך עושים חינוך ביחידות האלה. עשינו שם עבודה ששומרת מכל משמר על קודש הקודשים שלהם, על הערכים שלהם ושל צה"ל".
"הרצון שלנו להיות פה, לחיות פה ולעמוד באתגרים שאנחנו נדרשים אליהם מחייב אותנו להרים את הראש. אתה לא יכול לנצח כשהראש שלך שפוף. אתה צריך להיות נחוש, ואתה צריך להיות התקפי.
ואני נחושה והתקפית בשדה המקצועי שלי, כמו שאני רואה אותם - נחושים והתקפיים. והם לא מתעייפים. הם אריות". לסיכום, היא אמרה: "הייתה לי זכות גדולה בשנתיים האלה לעבוד עם המפקדים הכי ראויים שיש. הייתי נותנת לבן שלי לרוץ אחרי כל אחד מהם".