הפיגוע הקטלני בצור במלחמת לבנון הראשונה, שבו קרס בניין הממשל הצבאי ונהרגו 91 בני אדם, חשף את הצורך הבוער: ישראל זקוקה ליחידת חילוץ ייעודית לאירועים מורכבים. מתוך ההרס קמה היחצ"א - יחידת החילוץ וההצלה הארצית של פיקוד העורף, שכיום נחשבת לאחת הטובות בעולם. מאז, ההתמודדות עם אתגרי חילוץ הפכה בישראל לשיטה ולמופת בינלאומי.
לאורך מלחמת חרבות ברזל, נדרכו כוחות היחצ"א ברחבי הארץ על רקע החשש מפגיעת טילי הח'ותים וחזבאללה, אך תרחישי הקיצון לא התממשו בזכות מערך ההגנה האווירית.
ואולם, כאשר שר הביטחון ישראל כ"ץ הנחה כבר בפגישה הראשונה שלו עם פורום המטכ"ל להעלות את הכשירות לתקיפה באיראן, גם בפיקוד העורף הבינו: הפעם זה רציני. מדובר בהיערכות מסוג שונה לחלוטין, כזו שמכוונת לתרחישי קיצון, שבהם עשרות אתרי הרס עלולים להתפרץ ברחבי המדינה. טילים בליסטיים עם ראשי נפץ של חצי טון, במרכזי הערים ובמוקדי האוכלוסייה. תרחיש שהיה עד לאחרונה כמעט רק על הנייר ובהערכות קיצוניות הופך פתאום לאופציה ממשית.
היחצ"א, בפיקודו של אל"ם (מיל') יוסי פינטו, שערוכה כל ימות השנה לפעולה מיידית בלוח זמנים קצר ביותר - כולל עלייה על מטוס ונחיתה באזורי אסון - החלה לחדד יכולות, ולהעלות כשירות וכוננות לשיא.
בלילה שבו החל צה"ל לתקוף באיראן ולערוף את הצמרת הביטחונית, קיבל אל"ם (מיל') פינטו את הטלפון ממטה פיקוד העורף. מעבר לקו נאמר לו: "זה יצא לדרך". הוא ניתק את השיחה והתקשר מיד אל ארבעת המ"פים ביחידה. "מה אני אומר למ"פים שלי? מילה אחת: 'פעל'. הם כנראה עשו את אותו דבר עם מפקדי המחלקות שלהם".
"היחידה תמיד בכוננות", הוא מסביר. "בלי לבדוק - בכל רכב פרטי תמצא תיק חילוץ זמין. אחד המ"פים ביחידה היה בדרך לחו"ל עם המשפחה. הוא סובב את הרכב וקפץ אל המקום שהוגדר לו מראש בנוהל הקרב. מה עובר לי בראש באותם רגעים? ימים ארוכים, לחודש לחימה. זה מה שאמרתי לכולם. דמיינתי אירועי הרס כבדים מאוד. ביום הראשון, בהערכת המצב הראשונה, אמרתי לכולם: זה מבחן החיים שלנו. היחצ"א נבנתה לרגע הזה".
רס"ן (מיל') א' (37), נשוי למהנדסת תוכנה ואב לשלושה, צנחן בשירות הסדיר ומהנדס מכונות בחברה אזרחית, הוא מפקד צוות ביחצ"א. כשנפל הטיל הבליסטי מאיראן בלב בת ים, הוא היה בחולון עם שאר החיילים שלו.
"שומעים את הבומים ומבינים שיש נפילה לפי הסאונד", סיפר א', והוסיף: "הנוהל ברור - קודם קופצים. אני מגיע לשטח עם טנדר ה'סילברדו' שלנו, ועליו ציוד חילוץ ראשוני ואמצעי איתור. רצים מאות מטרים אל הנקודה. ברדק אטומי בשטח. הרס. פצועים. אזרחים. המון אנשים. אנחנו מתחילים לעבוד. המטרה שלנו - לחלץ. כמה שיותר מהר. אני מתחיל לטפס אל האתר. רואה בניין בן עשר קומות, ובכניסה, בגובה של קומה וחצי, חלקי בניין כתוצאה מהרס של עשר דירות. יש הרבה כוחות, אבל אתה לבד. בדממת מוות. שקט שאי אפשר להסביר. מנסים להבין איך לטפס כדי לא ליפול או לפגוע. מהר מאוד אני מבין שזה אירוע גדול מאוד, ומזעיק את כל הפלוגה. בסוף שתי פלוגות קופצות. אנחנו צריכים לעבור דירה דירה, לראות שאין אף אחד. לעלות עוד קומה ועוד אחת".
בשלב הזה חיילי הפלוגה מנסים להבין מי היה בדירות. "אני לא מתעסק בכלום, רק בחילוץ", סיפר רס"ן א', והוסיף: "מה הכי קשה? ילדים. היו שם שני ילדים בהריסות. אחר כך אישה מבוגרת שמצאנו ללא רוח חיים. לעסוק בחללים זה אירוע קשה. מדובר באנשים שזה הבית שלהם. יש אזרחים דואגים, ואני צריך לגייס אותם לעזור לנו בחילוץ, כדי לדעת איפה לחפש. תמיד יש את האחד שמחפש את אמא שלו. אנחנו נתפוס אותו, נעביר אותו טיפול קצר, נדלה ממנו פרטים מסייעים - ונמשיך".
מפקד היחצ"א מספר שעד שלא רואים את הפעולות הראשונות באתר הרס - אי אפשר באמת להבין את ההתנהלות של צוותי היחידה. "הם פשוט חותרים למגע, גם בידיעה שהם בסיכון. מאוד משימתיים, הם יודעים לאן הם צריכים להגיע, וצריכים להתעלם מרעשי רקע. בקלות הם יכולים להישאב לאזרח שצועק בלחץ היסטרי. הצוותים מתורגלים למצבים הללו. לעיניים לא מיומנות זה נראה כמו כאוס - אבל הצוות מיומן לזה. גם להיכנס לדירה שיש בה תשתית גז פתוחה, חשמל, מים. לכל אחד בצוות יש ערך מוסף והבנה בתשתיות, בחילוץ ובהצלה, ויש מי שאמור לנתק את התשתיות האלה".
במהלך הראיון מציג מפקד היחצ"א סרטון שבו נראית חילוץ של לכודה מקומה שמינית, באחד מתוך 22 בניינים. "אתה רואה את התמונה הזו? מי שצילם אותה הוא מהנדס. הוא עמד על בניין ממול. יש לו כלי ניטור עם קרן לייזר שמזהה תזוזות בבניין ומעריך אם העמודים זזים - אם יש סיכוי לקריסה".
"ואתה רואה את זה?", הוא מצביע על קיר בטון שנותר תלוי באוויר ומחובר לקומה רק בכמה חתיכות מתכת. "לזה אנחנו קוראים 'סינר' - הוא שוקל כמה טונות. אף אחד לא רוצה שחתיכה כזו תיפול כשהכוחות בפתח. לכן יש תצפיתן מהצד השני, לדווח על כל שינוי".
על התמונה מאתר ההרס בבאר שבע, שדוברה בכל המדינה, ובה נראים חיילי היחצ"א מטפסים אל הקומות העליונות תחת סיכון ממשי, אמר אל"מ פינטו: "זה תפקיד עם הרבה תחושת שליחות, אומץ - וללכת קדימה".
רס"ן (מיל') א' מספר כי הוא לרוב משתדל לא לזכור תמונות - אבל האירוע שחרוט בו היטב התרחש דווקא ברעידת האדמה בטורקיה: "הצלחנו לחפור תעלה, להגיע אל אישה, להפוך אותה, וכשהתחלנו להוציא אותה - רואים את הראש של אמא שלה. מתה. בגלל החושך. אני לא יודע אם זו בובה או אדם. מתי אתה מקבל כאפה? בחילוץ, כשזה מפתיע אותך. כשאתה לא מוכן".
במהלך מבצע "עם כלביא", חילצו חיילי היחצ"א לכודים, פצועים והרוגים, וביצעו סריקות במבנים מורכבים בכלל הזירות ברחבי הארץ - מטמרה בצפון, דרך תל אביב, חולון, בת ים, רחובות, ראשון לציון ועד באר שבע בדרום. בחלק מהאתרים הובילו את פעולות החילוץ, ובאחרים פעלו לצד גדודי פיקוד העורף, כבאות והצלה, משטרת ישראל, מד"א ואף ארגון 'ידידים' (אחד המתנדבים זוהה עם חולצה אדומה - א.ב). קל היה לזהותם - מטפסים בין הקומות, חובשים קסדות צהובות ולבושים בווסטים שחורים - בהם מהנדסים, אנשי מודיעין ורופאים.
"היחצ"א תבלוט לרוב באירועי חילוץ מורכבים", מתאר אחד המפקדים. "אתה מרים את הראש באתר ההרס בבאר שבע, אחרי שחצי טון חומר נפץ התפוצץ, ורואה שלוש קומות של ממ"דים תלויים באוויר. כל הדירות שסביבן התעופפו. לשם אתה צריך להביא אנשים שמתמחים ברמה עולמית בהנדסת חילוץ, ברפואת חילוץ, בעבודה בגובה, או באמצעות חבלים. ככה הורדנו מחולצים מקומה חמישית. הייתה גם אישה מבוגרת בין המחולצים. היתרון היחסי שלנו - אם יש לכוד, חי או מת, בתוך ממ"ד או קבור מתחת להריסות בטון - נגיע לשם מהר, עם כל היכולות, ונחלץ אותו במהירות וביעילות המירבית".
"פעלנו גם בבתי הזיקוק בחיפה (כל המחולצים שם נהרגו - א.ב), בסביבה של חומרים מסוכנים ושריפת ענק. החום שם היה מטורף. מה היה היתרון שלנו שם? היכולת לנתח את האירוע ולהציע, אחרי ניתוח מקצועי, להיכנס בקיר ולא מהכניסה הרגילה, כדי להגיע אל החילוץ בצורה מהירה ובטוחה יותר. גם באירוע בבית החולים סורוקה בבאר שבע היינו מעורבים, בעקבות חשש למקרה רדיולוגי. במסגרת שיתוף פעולה בין ארגוני, תרגילים משותפים ושפה מקצועית אחידה - מתקיימת התייעצות בין כלל הגורמים: כב"א, משטרת ישראל והיחצ"א - ומתקבלת החלטה, ללא אגו, על דרך הפריצה והחילוץ, בין אם בחבלים ובין אם באמצעות סולם".
על אתר ההרס בבאר שבע, ממש לפני כניסת הפסקת האש, סיפר מפקד היחצ"א שמה שהניע את הצוותים לטפס למעלה, למרות הסיכון, היה העובדה ששמעו קולות של לכודים חיים: "הם טיפסו דרך פתח מאוד קטן יחסית, ושמעו קולות מתוך ממ"ד בקומה החמישית. מצאו שם בחורה מבוגרת עם המטפלת שלה. לפני שהתחלנו להוריד אותן, ראינו שהמבוגרת במצב טוב. רופא עלה מהר מאוד, בדק אותה, ווידא שאפשר להמשיך בפעולות החילוץ. מהנדס בחן את הסביבה ווידא שאנחנו פועלים בתנאים יחסית בטוחים. ואז התחלנו - הנחנו סולמות, עיגנו אותם בחבלים, טיפסנו למעלה, שמנו לה קסדה, משקפי אבק, והתחלנו להוריד אותה על אלונקה. תוך כדי - זה לא פחות ממדהים - החלו ליפול על הכוח ועליה חלקים מהבניין. ואז, אחד המחלצים, שיש לו ניסיון מקצועי רחב באירועי חילוץ בישראל, פשוט עטף אותה. הוא בחור גדול - הכול נפל עליו. זה האינסטינקט הראשוני של מחלץ ביחצ"א: להגן ולחלץ. הורידו אותה למטה והיא חולצה. יש אירועים שזה לא פחות מאומץ לב טהור".
"וזה לא נגמר", הוא ממשיך. "עלינו עוד קומה, לשישית. שם הייתה הרוגה. חשוב להדגיש את שיתוף הפעולה עם יחידת 669 - הם מקצוענים. עבדנו יחד בכמה מוקדים. כל אחד מביא איתו את היתרון היחסי שלו".
אחד האירועים המורכבים ביותר עבור מפקד היחצ"א הוא תהליך "זיכוי" המבנים. "ברוב האתרים לקח לנו חמש עד שש שעות לקבוע שאין לכודים - לא חיים ולא מתים. זהו. זה המקסימום. למעט בת ים, שם התהליך נמשך חמישה ימים, כשברקע אתה ערוך לכך שכל רגע עלול ליפול עוד טיל".
האירוע הראשון אליו קפצו חיילי היחצ"א במהלך מבצע "עם כלביא" היה בפרויקט לאונרדו דה וינצ'י בתל אביב. מפקד היחצ"א תיאר את האתגר הראשון במבצע: "שתי קומות שנעלמו. מדובר במגדל של מאות - אם תרצה, כמו יישוב קטן בצפון שהכול מרוכז בו בבניין אחד. לשלוט ולהבין בכלל איפה נמצא כל אחד, מי האנשים שיש שם, מאיפה אתה מוריד אותם - ואיך בכלל אתה יודע לקבוע שזיכית את הבניין? זו עבודה שיטתית, מקצועית. זה כולל חיבור לחברת הניהול של הבניין, כניסה לקבוצות הוואטסאפ של הדיירים, קבלת נתונים מהרשות המקומית והרכבת פאזל של אלף חלקים. חלק אחר חלק, עד לזיכוי המבנה".
במהלך הראיון, במשרדו הצנוע של מפקד היחצ"א, נכנסת קצינה ומעבירה פתקים על אירועים שונים בארץ ובחו"ל. "אני לא יכול לפרט, אבל בכל רגע היחידה יכולה למצוא את עצמה על מטוס, טסה לסייע בחילוץ. בנוסף לכך, אנחנו כל הזמן בנוהלי קרב, נערכים לכל תרחיש, בארץ ובחו"ל. נקמה איראנית? לא יודע. אנחנו מתורגלים לתרחישי קיצון בתוך הפיקוד וגם עם ארגונים אזרחיים. מדובר בהכנות של שנים. כשאני מסתכל על היחצ"א - גברים, נשים, 99% מילואימניקים - אני אומר: אי אפשר להפעיל יחידה כזו, ברמה כזו ובאינטנסיביות כזו, בלי רמת מחויבות קיצונית. הם לא יוצאים לסבבים. זו לא תעסוקה. אין התרעה מראש. כשזה קורה, חיילי היחידה פשוט קופצים. חשוב לי להגיד: יש מקומות עבודה, כמו של א', שמחבקים את זה, אבל יש גם כאלה שמאתגרים".