בתוך ניסיונותיו להבליט את בידולו מנשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, השופט נעם סולברג מעט התברבר בניווט. סולברג הוא שופט ישר דרך, חכם, מקצוען, אבל הימים הם לא ימים רגילים, והם משפיעים גם עליו. תפוח האדמה הלוהט שנמסר אליו כשופט תורן בבג"ץ מותיר בכפות ידיו כוויות. הוא מעביר אותו מיד ימין ליד שמאל ובחזרה, מנסה להתכתב עם השני הצדדים לעתירות, והוא עושה זאת בדרך מעט מגושמת. הנה לפניכם הברבור של סולברג בשלוש מערכות.
מערכה ראשונה: סולברג, כזכור, היה השופט התורן כשהוגשו העתירות נגד החלטת הממשלה לפתוח בהליך הדחת היועצת המשפטית לממשלה. הוא התבקש לתת צו ביניים שיעצור את ההליך עד שהנושא יידון בבג"ץ, ודחה את הבקשה בטענה כי ההדחה היא ביצה שלא נולדה, ולפי פסיקות העבר בג"ץ לא דן בסוגיות תיאורטיות. הכלל אכן קיים, אבל היישום שלו במקרה הזה היה קצת מוזר, שכן אל מול סולברג לא עמד עניין תיאורטי כלל וכלל. מה שעמד לפסיקתו הוא לא ההדחה עצמה, אלא עצם החלטת הממשלה לפתוח בהליך ההדחה.
החלטת ממשלה היא בגי"צה לכל דבר ועניין; וההחלטה הזאת, כל סטודנט שנה א' במשפטים יודע, היא לא חוקית משום שהיא נוגדת החלטת ממשלה קודמת לפיה הליך הפיטורין צריך לעבור דרך הוועדה המיוחדת (בראשות השופט גרוניס). היה ברור וידוע כי הוועדה לא הוקמה משום שהשר לוין לא הצליח למצוא שר משפטים לשעבר, ובוודאי לא יועץ משפטי לממשלה לשעבר, שייצג את הממשלה בוועדה (כפי שקובעת ההחלטה). מכל מקום, סולברג לא היה אמור לקבוע אם ההליך חוקי או לא, אלא רק למנוע את מימושו כל עוד לא התקבלה החלטה.
רבים מאלה שקראו את ההחלטה של סולברג חשו שמדובר בכתב סתרים. כך, למשל, לסולברג היה חשוב להזכיר באותה החלטה קצרה כי הממשלה ככלל חייבת לציית לחוות הדעת של היועצת. "במישור העקרוני ובהתייחס לטענות שהעלו הצדדים, מובהר בזאת, למען הסר ספר, כי מעמדן הנורמטיבי של חוות הדעת של הייעוץ המשפטי למשלה והחלטות רשויות התביעה - בעינו עומד ולא חל בו כל שינוי, לכאן או לכאן. בהמשך לכך, חזקה על הגורמים הרלוונטיים כי ימשיכו לפעול בעצמאות מקצועית על כל המשתמע מכך".
מה היה דחוף לסולברג להכניס את הפסקה הזאת להחלטתו? הרי העתירה כלל לא עוסקת בחוקיות החלטות רשויות התביעה והיועצת המשפטית לממשלה. אפשר להניח שהפסקה האקס טריטוריאלית הזאת נבעה מהמצפון של סולברג. ברורה לו הסכנה הטמונה בהחלטה שלו, ברור לו שההחלטה להדיח את היועצת היא חלק ממסע ברוטלי לריסוק שלטון החוק, ולכן, אולי, הוסיף את הפסקה המדוברת. אז הנה לפניכם תחילת הברבור של סולברג - הפניה שלו לממשלה אגב תשובה לבקשה לצו ביניים (בעניין אחר) היא מעשה משפטי אקטיביסטי. כך נוצר האבסורד לפיו סולברג משתמש בכלי אקטיביסטי כדי למנוע נזק שעלול להיגרם מהחלטה כאילו שמרנית שלו. לא היה יותר פשוט למנוע את הכאוס הזה מלכתחילה? והברבור הזה רק הלך והתברבר.
מערכה שניה: חמישה ימים אחר כך, לאחר שהוועדה בראשות עמיחי שיקלי שכינה עצמו אז: "יו"ר הועדה לעניין החלפת היועצת המשפטית לממשלה", (ללמדכם על הנפש החפצה שעמה הגיעה ועדת השרים ל"שימוע"), כבר ניסחה את הצעת ההדחה, חזרו העותרים לבג"ץ. הם חשבו שאולי עכשיו סולברג יקבע שהביצה סוף סוף נולדה. אם לא יינתן צו ביניים עכשיו, הסבירו העותרים, זה עלול להיות מאוחר, כי בפעם הבאה שיפנו לבג"ץ היועצת כבר תהיה מודחת. מקרה קלאסי של אבוקדו - גם אם אינו בשל דיו הלילה, בבוקר כבר יהיה רקוב וייזרק לפח.
סולברג, שהבעייתיות בהחלטתו הלכה והתחדדה לו, אמנם דחה את הבקשה הנוספת לצו ביניים, אבל כתב את הדברים הבאים: "מובהר בזאת כי ככל שתחליט הממשלה על פיטורי היועצת המשפטית לממשלה, ההחלטה לא תיכנס לתוקף מיידי על מנת שתינתן שהות מספקת לעריכת ביקורת שיפוטית". במילים אחרות, סולברג נתן צו ביניים מבלי לקרוא לזה צו ביניים. השורה התחתונה היא שאי אפשר יהיה להדיח את היועצת ללא ביקורת שיפוטית.
אם כך, מה הועיל סולברג בתקנתו? איזה ערך יש להיצמדות שלו לכללים השמרניים, אם הוא ממילא עוצר בגופו את ההדחה בשלב זה? התחושה שקשה להימנע ממנה היא שסולברג הבין שאין כל ערך לתבונתו וחוכמתו כשופט אם הוא בגופו יאפשר למהלך הברברי הזה להיות בלתי הפיך. האין זה בדיוק הרעיון של צו הביניים שהתבקש לחתום עליו מלכתחילה? התחושה היא שסולברג נלחם באמצעות הקייס הלא נכון על מעמדו כמוביל דרך שמרנית בבית המשפט העליון. דווקא בקייס הזה - דווקא כשמרן - היה צריך לתת צו ביניים מלכתחילה. כאמור, אין כל ספק כי הממשלה הפרה החלטה של ממשלה קודמת רק לצורך הדחת היועצת הנוכחית, וזאת לאחר שפשוט לא עמדה במשימתה להקים את הוועדה (ויש משמעות לעובדה שלא עמדה במשימה ומיד נעמוד עליה). החלטה לתת צו ביניים במקרה זה היא החלטה שמרנית לעילא ולעילא.
מערכה שלישית - השיא היה שלשום. סולברג דחה שוב, בפעם השלישית, בקשה לצו ביניים, אבל הוסיף את הטקסט הבא: "משבחרה הממשלה לדבריה 'בחירה ערכית המבטאת את ערכיה של מדינת ישראל והעדיפה שלא להעלות לדיון נושא מעורר מחלוקת בעיצומם של תשעת ימי האבלות על חורבן בית המקדש', אולי נכון יהיה לשקול לשם צמצום המחלוקת בימים הללו - חזרה, בעיקרו של דבר, למתווה סיום כהונתו של יועץ משפטי לממשלה, כפי שהוצע בדו"ח הוועדה הציבורית לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי (כלומר מתווה ועדת גרוניס, ב"ק), זאת מבלי נקיטת עמדה מצדי לגבי המתווה שעליו החליטה הממשלה". במלים פשוטות, סולברג רמז לשרים שיש להם בעיה קשה בדילוג על ועדת גרוניס.
ישאל השואל: גם אם אין כל היגיון בהחלטות המשפטיות של סולברג, איזה נזק הן כבר גורמות מרגע שקבע שעניין הדחת היועצת יגיע לביקורת שיפוטית? ובכן, הנזק הוא גדול. העובדה שסולברג מאפשר לוועדת שרים שלא מהססת לקרוא לעצמה "ועדה להחלפת היועצת המשפטית לממשלה" לערוך שימוע דמה בניגוד לחוק, יוצרת נזק אדיר לדמוקרטיה הישראלית. בעתיד כבר לא יעזרו הסתייגויות או מסרים סמויים של סולברג לממשלה, האבוקדו כבר יהיה רקוב וזרוק בפח. ביום ששוחרי ההרס הללו ימצאו את הפרצה, הוא יוכל להמשיך ולהתפלפל, והם כבר יביטו עליו לאחור בבוז.
ההוכחה לכך היא התשובה החצופה שכתבו לו שיקלי ולוין אתמול. הם הסבירו לסולברג מדוע לא הצליחו להקים את הוועדה. כזכור, הנציג של הממשלה בוועדה צריך להיות או יועץ משפטי לממשלה לשעבר, או שר משפטים לשעבר. באשר לשבעת היועצים לשעבר כותב לוין שכולם מחו פומבית נגד הדחת היועצת. על שרי המשפטים (שרובם כמובן אנשי ימין), הוא כותב: "שר המשפטים בחן לאורך זמן את האפשרות למנות כל אחד או אחת מרשימת 14 שרי ושרות המשפטים לשעבר (החיים, ב"ק) והתברר לו כי אחד עשר מתוכם מנועים מלשאת בתפקיד, או שהם התבטאו פומבית נגד הפסקת כהונתה של עו"ד בהרב-מיארה כיועצת, או שהם מתנגדים מובהקים למדיניות הממשלה... ממשלת ישראל נותרה אפוא עם שלושה מועמדים רלוונטיים לתפקיד, אך חרף מאמצי שכנוע ממושכים מצד שר המשפטים שכללו פגישות אישיות עמם, הם סירבו להתמנות לוועדה מטעם הממשלה".
המנועים שאליהם מתכוון לוין הם מן הסתם: גדעון סער שחבר עכשיו בממשלה, אמיר אוחנה שהוא יו"ר הרשות המחוקקת, וצחי הנגבי שהוא חשוד בפלילים. כל השאר (כאמור, כמעט כולם אנשי ימין), מתנגדים למהלך הבזוי של הדחת היועצת. במילים פשוטות, מתוך 18מועמדים (ועוד שלושה מנועים), לוין לא הצליח למצוא אחד לרפואת המהלך הבזוי שלו. לכן, הוא מודה בלי להתבלבל שהחליט לשנות את כללי המשחק.
זה בדיוק הזמן להזכיר שהסיבה שממשלת ישראל אימצה בתחילת המילניום את דו"ח ועדת שמגר היתה כדי להימנע בדיוק מתרחיש כזה שבו הממשלה מקבלת החלטה מושחתת ונגועה בניגוד עניינים באשר לדמותו של היועץ המשפטי לממשלה. הרקע היה אז פרשת בר און-חברון, שאחד ממחולליה היה, איך לא, בנימין נתניהו.
צודקים העותרים ששבו לסולברג בפעם הרביעית, וטענו שהדברים של שיקלי ולוין, הם כשלעצמם מחייבים את הוצאת צו הביניים. האם לא די בהודאה של הממשלה כי החליטה לשנות את כללי המשחק לאחר ש-18 מועמדים פוטנציאליים שפנתה אליהם סברו שמהלך הדחת היועצת לא ראוי או לא חוקי, כדי להוציא צו ביניים? אולי התשובה הבוטה הזאת של שיקלי ולוין היא שתחזיר את סולברג לנ.צ האחרון, לפני שהתברבר בניווט.