ברקע ההודעה שנמסרה אתמול על חזרת המשלחת הישראלית מקטאר, ברצועת עזה נשמעים קולות הפלסטינים, תושבי המקום, החיים בצל הלחימה זה שנה ו-9 חודשים. בין פינוי להפצצה, בין מגורים זמניים לניסיון לשמר שגרה, הם מדווחים ומספרים על מצבם בשטח.
משפחת בקרון, מצפון הרצועה, הפסיקה לנדוד במאי, לאחר ששניים מהילדים - אולינה בת ה־10 ורבחי בן ה־8 - נהרגו בתקיפה אווירית. "הסיפור שלנו הוא של השפלה ואובדן תקווה", סיפר האב, ניזאר בקרון, בן 38 שאיבד גם את אחותו, בעלה ושתי בנותיה בתקיפה.
לדבריו, עם תחילת הלחימה עזבו את ביתם בשכונת שג'אעיה לבית אם המשפחה בזחרא, ובהמשך עברו לנוסיראת, לרפיח, לחאן יונס, ושוב לנוסיראת - בהתאם לפקודות הפינוי ולשיקולים של ביטחון אישי. "חשבנו שהמצב ישתפר", אמר. אחרי קריסת הפסקת האש, מצאו עצמם שוב בדרכים - הפעם בעיר עזה, שם התגוררו באוהל סמוך לבניין. תקיפה אווירית שהתרחשה כשניזאר ישב בחוץ פגעה במשפחתו, שספגה אבדות. "אני לא יודע איך נוכל לעבור שוב", אמר. אשתו עמל הוסיפה: "החיים שלי השתנו - מהכול לכלום".
מדרום הרצועה, מאג'ד אל־בריים, בן 32, מספר כיצד עבר עם אשתו סאמיה (27) ובנם סמיר (שנתיים) לרפיח, לאחר שביתם נהרס במהלך הקרבות. "זה היה בית יפה שבנינו בעמל כפינו", אמר. אליהם הצטרפו אמו עליה (62), שלוש אחיותיו - בהן רפח (19) שלוקה בתסמונת דאון - ובנה של אחותו הבכורה, ג'וד (9), נכה.
בהתחלה התגוררו באוהל של סוכנויות או"ם במחוז נסר ברפיח, ולאחר פקודת פינוי עברו לאזור מוואסִי. למרות ההכרזה הישראלית על האזור כבטוח, לדבריהם, ההפצצות נמשכו. "אנחנו חוששים לחיינו - ולכן כשאומרים לנו לעזוב, אנחנו עושים זאת", אמר מאג'ד.
המשפחה עברה שוב ושוב - עד כדי כך שמאג'ד טוען כי איבד ספירה. "זה היה מתיש ומפחיד - שמענו ירי והפצצות", תיאר חוויה מאחת הנסיעות, שבה הופרד מג'וד בדרכים הרוסות. לדבריו, המעבר של כיסא גלגלים בין חורבות מקשה עליהם מאוד.
בשבוע שעבר, כשיצא לקנות קמח בבני סוהילה, פגע בו רסיס לדבריו של פגז - והוא נותח. "אני לא חושב שמישהו יכול לשאת את מה שאנחנו נושאים - שנתיים של מלחמה והרס", אמר.