הלובי של מלון הרודס בתל אביב ריק מאדם. כמעט שאין זכר להמולת הילדים שמילאה את המקום במשחקים, ציורים ובכי תינוקות על אימהות עייפות בתחילת הדרך. זו שעת הדמדומים של המערכה האיראנית, שבוע לסיום מחזור מפוני החופש הגדול.
החשש שאפיין את תחילת המעבר התרכך. בני שמונה ועשר מסתובבים במלון בחופשיות לבדם, עם צמידי זיהוי ורודים לסימון היותם מפונים, למניעת מבוכות בכניסה לחדר האוכל. יש מי שמנסה לרכוב על גל הכאוס ולהסתנן מבחוץ בשעות הארוחות, הם מספרים. בחלוף חודש וחצי מפגיעות הטילים בשכונותיהם ברמת גן ובת ים, הם סיגלו לעצמם תחושת נוחות מסוימת בבית החלופי. חלקם לקח אחריות למילוי הזמן, כמו מנהלת חנות בגדי התרומות שנאספו, מפונה בעצמה.
השגרה אותה מתארים הילדים מתנהלת כך: ארוחת בוקר - "רק היא טעימה, הצהריים והערב לא ממש", לפי יסכה בת השמונה - מחליפים לבגד ים ועוברים לבריכה ברוב הימים, או לחוף הים הסמוך ביתר, פעילויות יצירה בקייטנה, מגוונים בקפיצה לקניון, וחוזר חלילה. תל אביבים לחופש אחד.
יסכה, שעולה לכיתה ג', כבר התנסתה בריאיון טלוויזיוני ומדברת בשטף. "מצד אחד אני רוצה את האוכל של אימא, תפוחי אדמה ושניצל תירס, אני לא כל כך מתחברת לאוכל פה. להיות ילדה במלון זה לא כל כך פשוט. לפעמים קמים מאוחר, ואני רגילה לקום כבר בשבע. אתה לא רואה את הבית שלך, אתה רואה בית מלון. הכול שונה. ומצד שני אני רוצה להישאר", היא מודה. "כיף פה, אנחנו הולכים לבריכה, לספארי. זאת פעם ראשונה שלי בבית מלון כל כך הרבה זמן".
"לפעמים מעצבן אותי להיות כאן ובא לי לחזור הביתה, לפעמים אני בוכה בגלל זה. אם אימא שלי הייתה יכולה להיכנס פה למטבח הכול היה בסדר", היא משתפת. "אני בטוחה שכל הילדים שלא מפונים היו רוצים להיות במצב שלי".
ביום פגיעת הטיל סמוך לדירת משפחתה ברמת גן, היא מספרת, אביה סגר את דלת המקלט - ועף אחורה מהדף הפיצוץ. "יום קודם אבא שלי חלם שפוגע לנו טיל בבית ואז זה קרה. זה לא נורמלי. באותו רגע היה מפחיד והתחלתי לבכות. לא דמיינתי שיפגע טיל. בבוקר שאחרי כל האזור היה מלא צלמים. בהתחלה אתה מתלהב שהולכים למלון, אבל בסוף נמאס". היא מתעודדת בחבורה החדשה שהכירה במלון, "שאני אמשיך לפגוש כשנחזור הביתה. עשינו פה מופע כשרונות וסיפרתי בדיחות, רבנו בכאילו והצחקנו את כולם".
"יותר כיף פה מבבית"
את השיחה מפריעים קולות הקפצת כדורסל קרובים. השחקנית: נטע שרעבי, גם היא בת שמונה מרמת גן. בבית כדורסל לא היה מתחביביה, אך מאז כמה דברים השתנו. "חשבתי שכמו כל יום יהיו כמה בומים וזהו. ואז היה בום ענק וסבא ואבא שלי וכולם יצאו למרפסת. נשארתי לבד, ויצאתי אחריהם. ראינו את הטילים, היה עוד בום חזק וכולם נכנסו לממ"ד", היא משחזרת את ארוחת השבת במהלכה נפגע ביתה.
"כולם אמרו נפל טיל ברמת גן. אבא שלי הלך לראות מה עם הבית וראה שכל החדרים התנפצו, אז נשארנו אצל סבא וסבתא. יום למחרת פחדתי לישון. כל פעם הערתי את אחותי ואמרתי 'אמאל'ה מה זה'", היא נזכרת. "עכשיו יותר טוב. אני משחקת עם חברות שלי כל היום. באחת הפעילויות ציירנו על זכוכית. אני ציירתי תוכי כי אני אוהבת חיות. אני נוסעת פה בגלגיליות, משחקת מחבואים ותופסת. הייתי רוצה להישאר פה עוד, יותר כיף מבבית. חשבתי שנהיה פה כמה ימים ונחזור, ואז היינו שבוע, חודש, והבנתי שלא נחזור כל כך מהר. לא תיארתי לעצמי שנהיה פה כל כך הרבה זמן".
משפחת לוי, על חמשת ילדיה הקטנים, סעדה באותו ערב אצל דודתם. "היה טיל ענק ודודה שלי אמרה 'וואי, זה ממש קרוב אליכם'. יצאנו לכיוון הבית, ככל שמתקרבים רואים יותר אמבולנסים ובלאגן. אבא שלי עלה ראשון לראות והבין שנפל ואי אפשר לישון שם, הכול זכוכיות. הקיר של האמבטיה נשבר. חזרנו לבית מפורק", משחזרים האחים הגדולים שמואל וענת, בני תשע ועשר. "הרגשנו לא טוב. חזרנו לדודה שלי ויומיים אחרי זה הלכנו למלון, כי אנחנו שומרים שבת".
מבלי ידיעה מוקדמת, קשה לנחש שהם שוהים זמן ממושך מחוץ לבית, שעזבו את כל רכושם מאחור. הילדים לבושים בבגדים חגיגיים: שמלות בדוגמאות פסים תכולים ופרחים צהובים לבנות, ג'ינס כחול ארוך וציציות מבצבצות לבנים. ניכר שהשמירה על ההרגלים והסטנדרטים חשובה לאמם ציפורה המפקחת מהצד.
ובכל זאת, המרחק מהחדר בבית מורגש. "אני מתגעגע יותר מדי. קצת נמאס לי", משתף שמואל. "נחמד ללכת לקנות דברים בקניון, לקום ולראות סרטים ביוטיוב - החיפושית המופלאה, סמי הכבאי. אבל בא לי לישון במיטה שלי, עם הכרית והשמיכה שלי, עם הצעצועים שלי, הקסדה והגיטרה. למזלי החדר שלי היחיד שכמעט לא נפגע. אני אזכור תמיד שנשבר לי הבית". אחותו מבקשת להאיר את החיובי: "אני אוהבת את היצירות שעושים פה, הייתה פעם שציירנו עם אקריליק. הכרנו המון חברים חדשים. נשמור איתם על קשר, בטוח".
ענת, שמואל, יסכה ונטע הם ארבעה מתוך כ-2,500 תלמידים שפונו מבתיהם בעקבות מבצע "עם כלביא", לפי נתוני משרד החינוך. לאחר הריק החינוכי שאפיין את הימים הראשונים, ועם המעבר לחופש הגדול, במשרד החלו להפעיל כ-40 "מרכזי יחד" במוקדי הפינוי השונים. פעילויות היצירה אליהן התייחסו, למשל, נעשו במסגרת זו, הנראית כמעין קייטנה המחולקת לגילאים.
להורים זו הסרת דאגה אחת מהראש מול רבות אחרות. תאריך היעד שקבעה רשות המסים לעזיבה, 1 באוגוסט, מציף את חוסר הוודאות לגבי המשך הדרך. למעט "מקרים חריגים", בסוף החודש יידרשו המפונים לעבור חזרה לבתים בהם הסתיימו התיקונים הנדרשים למגורים הולמים, או לדיור חלופי ארוך טווח באזורי הפגיעה הקשים יותר. "אני לא יודעת מה יהיה, השיפוצים יסתיימו בתקווה בתוך כמה שבועות, אבל צריך לעזוב קודם. במס רכוש אמרו לנו שאי אפשר להישאר פה", מספרת ציפורה בחשש.
איך בחופש הגדול? כיף
לאחרים הסיפור מורכב אף יותר. במלון הצמוד יושבות רואן מאלוק ובנותיה. ביתה של רואן בבת ים נחרב בפגיעת הטיל האיראני - והיא נדרשה לחפש אחד חדש עבור המשפחה. אז גילתה כי זהותה הערבית מהווה מכשול מול בעלי הדירות. "אנחנו חווים המון לא מבעלי דירות כי אנחנו ממוצא מוסלמי. כששומעים את השם שלי אומרים ישר 'אנחנו במשא ומתן עם דיירים אחרים, מצטערים, לא רלוונטי'. או אפילו ישירות: 'מעדיפים שלא מהמגזר'. אז למה עשית לי סיור?", היא זועמת.
בנוסף, היא ממשיכה, "שומעים שאנחנו מפונים ודורשים יותר כסף כי אנחנו בלחץ, מנצלים את הסיטואציה. אני בסטרס מטורף ומנסה לא לשדר את זה למענן. לבית אין חזרה, הכול טוטאל לוס. השבוע הפילו לגמרי את הבניין שלנו".
נראה שמאמציה למדר את הבנות מהלחץ צולחים, לפחות חלקית. "אני אוהבת שיש לנו פה הרבה חברות מהשכונה בבת ים. וללכת לבריכה", מספרת שי לי בת ה-11. "מחר הולכים לספארי ואני מחכה לזה, אבל היו לנו תוכניות לחופש שחיכיתי גם להן והיינו צריכים לבטל. כמו טיסה לבאטומי, אנטליה או יוון. בהתחלה היה קשה כאן, כשהיינו צריכים כל הזמן לרוץ למקלט בגלל האזעקות". אחותה לייאן בת השש מלקקת גלידת קסטה לצדה. כשהיא נשאלת איך עובר עליה החופש במלון, היא עוצרת לחשוב, ומגייסת את התשובה האוניברסלית, הרב-תכליתית, חביבת הקהל בגילאי 5-12: "כיף".