לאחרונה שלחה הצנזורה את ידיה הגסות אל מאמרי. אחד מהם ראה אור רק לאחר שקוצץ, שוייף וסורס מכל שמץ של האמירה המקורית. בכל המילים שקוצצו לא הייתה חשיפה של מידע ביטחוני, לא סוד מדינה שלא פורסם קודם לכן ולא נאמר כבר אלפי פעמים בכל העולם וגם כאן. לא מיקומים ולא סודות מדינה. רק מחשבות, דעות ועקרונות. והמחשבות האלה כנראה, היו מסוכנות מדי. לא לביטחון ישראל, אלא למבצר השברירי של התודעה הקולקטיבית כפי שמבקשת המדינה להנדס בימים אלה.
קיצוצו של מאמר בסכין קצבים כהה איננו סוגיה אישית, אלא שאלה עמוקה יותר: מהי דמוקרטיה ללא חופש ביטוי? מה ערכם של עיתונים, אתרים וכתבים, כאשר דעה עצמאית נמחקת בהקשת מקלדת אטומה? מי אתם פקידי הדעות ושוטרי המחשבות שתקבעו מיהו המסוכן האמיתי? בייחוד עת לכל אחד ברור מה ההבדל בין כותב המעלה ספק מוסרי, לחייל המעלה סרטונים של פשעי מלחמה, רב מסית או שר עילג ורברבן, כמו שר הביטחון עצמו.
אחד מערכי היסוד של כל משטר דמוקרטי הוא חופש הביטוי, הכרוך בחירות המחשבה והמצפון. זה לא סלוגן, זה מבנה עומק. בלי חופש לחשוב אחרת, אין שיח ציבורי אמיתי. בלי חופש לומר את אשר על הלב או המצפון, אין פוליטיקה מוסרית. בלי מרחב שבו המילים יכולות להתעמת, להתווכח ולערער לא תיתכן חברה חיה. רק קונכייה סגורה, רק הד שמזין את עצמו.
אבל כאשר חופש הביטוי נחנק בחדרי צנזורה, כאשר הוויכוח מוכחש מראש, וכאשר מחשבה חורגת מתוייגת כ"איום" אז אור היום הופך לאפל. ושמי עננת הצנזורה מסתירים את אור הדמוקרטיה והחירויות. זו אינה מליצה. זו מציאות מדאיגה שמתרחבת מול עינינו כמעט מבלי שנבחין בכך, מבלי שנילחם כנגדה.
מקובל היה לחשוב שהצנזורה בישראל, חריגה ככל שתהיה, פועלת להגנה על סודות ביטחוניים. לא עוד. יותר ויותר היא משמשת להגנה על תודעה אחת, צרה. היא לא שומרת על הגבול אלא על הגבלות השיח. לא מגינה על חיי חיילים אלא על התועמלנים ושקרני התעמולה הממשלתיים.
חברה בריאה לא צריכה הגנה מפני רעיונות. היא זקוקה לעמידות מולם. היא חייבת שיח ביקורתי. לעומתה, דווקא חברה שחיה כל הזמן על חרבה, שאינה מכירה שפה אחרת זולת הכוח, נבהלת מכל מילה אחרת. היא רגילה להכות, לא להקשיב. ובמקום לנהל קרב טיעונים היא מוחקת מאמרים.
כך נוצר שיבוש מוסרי עמוק: במקום לשאול את עצמנו האם יש אמת בדברים, אנחנו שואלים האם מותר בכלל לומר אותם. זו אינה צנזורה זו חרדה. זו אינה זהירות ביטחונית זו עדות לרפיון מוסרי, לפחד עמוק מהאחר, מהאחרת, מהקול הלא צפוי.
יש אמת בסיסית אחת שמתחילה להתבהר: רק מי שחושש מרעיון אחר הוא הפחדן האמיתי. לא פחד ביטחוני, אלא פחד קיומי. מי שמאמין בצדקת דרכו לא מפחד לשמוע דעות אחרות. ולעומתו, מי שיודע שיסודותיו רעועים נזקק להשתקה.
ולכן הצנזורה איננה רק אלימות כלפי המילים, היא הודאה רועמת בחולשה הפנימית. ממשלה השולטת בדעת הקהל באמצעות מחיקה חושפת עד כמה אבד לה האמון בעצמה. עד כמה היא שברירית מבפנים.
אבל כשהשלטון עצמו מדליף מי יצנזר את הצנזורים?
צנזורה, אם כבר, אמורה לפעול לפי קריטריונים שווים. אבל בישראל, היא מופעלת דווקא כלפי הכותב הפרטי, המוסרי, החוקר ולא כלפי הפוליטיקאי המתלהם. בזמן שכתבים, אנשי אקדמיה, עיתונאים ואזרחים נדרשים לצנזר את עצמם, ראש הממשלה ודובריו מדליפים כל יום סודות מבצעיים. מפרסמים איומים, וחושפים מידע רגיש. לא מתוך אחריות אלא מתוך אינטרס פוליטי.
אז מי יצנזר את הצנזורים? מי ישמור על השומרים? התשובה ברורה: אף אחד. כי זו אינה מערכת שמבקשת שוויון אלא שליטה. זו אינה מערכת שנועדה למנוע סכנה אלא לחסום מבוכה.
המאבק איננו אישי - הוא על דמותה של החברה
אני כותב את הדברים האלה לא כמי שצונזר, אלא כמי שדואג. כי אם נמשיך להבליג, להניח שהכול "לגיטימי", ש"הזמנים רגישים", ש"אולי באמת מוטב שלא לומר", נאבד את הכלי היחיד שיש לנו מול הכוח: המילה. המילים שלנו הן לא רק ביטוי. הן עמוד השדרה של החברה החופשית. הן המקום שבו אנו מציבים גבול לכוח, מצפן למוסר, תחליף לאלימות.
להרוג מילים זה כמו להרוג חפים מפשע. הנזק האגבי כבר אינו דרך אגב. הוא דרך המלך ורעייתו המלכה. הורגים כאן מילים לא כי הן מסוכנות באמת, אלא כי הן אינן נוחות. לא תואמות את תבנית השיח המאושרת. אולם דמוקרטיה אינה צריכה תבנית, היא חייבת פורצים. בודקים. מערערים.
זה הזמן להרים את הראש ולומר: לא. לא בשמנו. לא בשם הביטחון. לא בשם המדינה. לא תשתיקו אותנו.