הרתעה גרעינית כחרב פיפיות: מי יבטיח לנו שממשלות לא יפלו לידי מטורפים דתיים?

מייחסים לשמעון פרס (או בכינוי החיבה שלו אז - "חוגים מוסמכים בירושלים") את האמירה מסוף שנות השישים על פיה "ישראל אינה מדינה גרעינית ועמדת ממשלת ישראל כיום כמו בעבר, היא כי ישראל לא תהיה המדינה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון". ואני שמעולם לא פקפקתי באמיתותיו של פרס, או של כל מנהיג ישראלי אחר משוכנע אם כן שאין לישראל שום יכולת גרעינית. שהרי בינתיים אין כזו לאף מדינה אחת באיזור.

אז מה הבעיה?

יש דיונים שמתנהלים עשרות שנים ללא הפסקה, ויש כאלה שמעולם לא התחילו באמת. הוויכוח על היתרונות וחוסר המוסריות של הנשק הגרעיני מתקיים מאז הירושימה, ומעולם לא פסק. רק שעם השנים הוא הפך לריטואל עייף. כולנו מכירים בעל פה את התיאולוגיה של מאזן האימה, את שפת ההרתעה ההדדית, את הנימוקים הקבועים: הוא מונע מלחמות כוללות, מבטיח יציבות, מבצר עצמאות אסטרטגית. אבל בעומק, נדמה שהשאלה המרכזית מעולם לא זכתה למענה אמיתי: בשביל מה כל זה טוב? לאן זה מוביל אותנו? "אותנו" זה את כל המין האנושי החמוש בנשקים להשמדה המונית.

הדיון הציבורי בישראל נוטה לנתח את התוכנית הגרעינית האיראנית מבעד לעדשות המובנות לישראלי: התיאולוגיה והטכנולוגיה. כביכול אין חשיבה רציונלית בטהראן, וכל משטר "האיתאללות" הוא רק תרכובת פרימיטיבית של משיחיים וג'יהדיסטים. לפעמים, כשתומכי הממשלה הישראלית מדברים על משטר האייתולות, אתה לא בטוח עד הסוף אם הם מדברים עליהם או עלינו. וחוץ מזה כל אחד אצלנו מומחה לפצצות גרעין, לענייני מספר הצנטריפוגות, אחוזי ההעשרה ודוחות המודיעין. אבל הגרעין האיראני איננו עניין הנדסי או דתי כלל. הוא גם לא קריקטורה נבובה של נתניהו באו"ם.

איראן חותרת לפצצה לא רק כי היא מאמינה ל"פרסומים זרים" וחושבת שלישראל אולי יש אחת. ולא בגלל שליותר מדי שכנות שלה, משיקות ומרוחקות, יש יכולות גרעיניות מוכחות. אפילו לא בגלל מאבקה בשטן הגדול, ארצות הברית. איראן האמיתית מוקפת אויבים. אמיתיים ומדומיינים. היא גם ראתה מה ארה"ב העזה לעשות לשכנתה עיראק, שלא היה לה נשק גרעיני בראשית שנות ה-2000. והיא גם הסיקה מסקנות ממה שוושינגטון לא תעז לעשות לצפון קוריאה בגלל שיש לה נשק גרעיני. זאת אמת קשה: לאיראן יש שיקולי ביטחון אמיתיים.

וחוץ מזה הגרעין הוא מפתח הכניסה למועדון היוקרתי של המעצמות. בלעדיו - איראן נתפסת כמדינה לא מפותחת עם נפט ורטוריקה דתית. עם הנשק המתקדם היא עשויה להפוך למוקד הגאווה השיעית והעתיד האסלאמי כולו.

נשק גרעיני הוא סמל מעמד הגורר איתו הכרה בינלאומית. ובאזורנו, שבו היררכיות וכבוד הם מטבעות קיום בסיסיים, הסמל הזה שווה לעיתים אף יותר מהכוח עצמו.

בישראל שורר פרדוקס מוזר: לפי כל ההכחשות - אין לנו נשק גרעיני. ואסור לדבר על זה. שורק ודימונה הם הלורד ווֹלְדֶמוֹרְט שאסור לומר את שמם. התקשורת מרפררת רק ל"מקורות זרים", העמימות המילולית היא אסטרטגיה לאומית. ואני, מאמין בן מאמינים מקווה שאכן זה כך.

בעניין זה עולות כמה שאלות:

• האם נשק שכזה הוא נכס אסטרטגי - או שהוא הפך לנטל?
• ואם לאיראן תהיה פצצה האם גם אנחנו צריכים לפתח אחת?
• האם נשק להשמדה המונית מגונן על המחזיקים בו, או מזמין איומים עתידיים בסדרי גודל שמעולם לא ידענו ואולי לעולם לא נוכל להם?
• ואם בכך לא די, האם השמועות, המופרכות כמובן, בדבר יכולת גרעינית ישראלית לא מנציחות את הדימוי של ישראל כישות מסוכנת ומבודדת?

מאד ייתכן שהשמועות אודות הנשק שאין ומעולם לא היה לנו, הפך לרישיון לביטול הלגיטימציה לקיומנו. כי כאשר אתה מוחזק כמי שיש לו יכולת להשמיד ערים ומדינות, קל להציג אותך כאיום קיומי שיש להסירו. זה פרדוקס ההרתעה מאז ומעולם: הכוח שלכאורה נועד להגן עלינו - הופך לכלי שמאיים על עצם הלגיטימיות שלנו.

נתחיל עם שקיפות, נפתח את מרכזי המחקר הקיימים עם הודעה בדבר הנכונות להיכנס למערך הפיקוח הבינלאומי, אחר כך יבואו ההסכמים וההסדרים שבמרכזם העברת השליטה והפיקוח לידי בעלת ברית. ארצות הברית למשל.

המחשבה על מזרח תיכון נקי מנשק להשמדה המונית נשמעת אוטופית. אבל האם היא באמת נאיבית יותר מהאמונה שנצליח לנהל את המשחק הזה לעד? שהרתעה תמיד תעבוד? שטעויות לא יקרו, שטכנולוגיה לא תזלוג לידיים הלא נכונות? ואם לאיראן תהייה פצצה ומדינות אחרות יפתחו אחת משלהם, מי יבטיח לנו שממשלות לא תיפולנה לידי מטורפים דתיים? שאמונות יום הדין וביאת המשיח לא יעבירו מישהו על דעתו?