ליל ראשון היה אחד החשובים בתולדות ישראל. אני לא מפריז. ההצטרפות של ארה"ב למערכה נגד איראן, השמדת מתקני פורדו ונתנז במכה אחת, והמחיקה של איום הגרעין האיראני הם הישגים אדירים שלפני כמה חודשים היו נראים דמיוניים וכמעט בלתי ניתנים לביצוע.
אבל לצד האופוריה המוצדקת חשוב לזכור כי המבצע הנוכחי, למרות הביצוע המבריק שלו הוא תגובה מאוחרת בעשרות שנים לבעיה שיכלה להיפתר בעבר בפעולה כירורגית אחת, והוא מייצג את מחיר הדחיינות הכבד ביותר שישראל שילמה אי פעם בגלל חוסר החלטיות של ראש ממשלה.
היסטוריית ההתמודדות הישראלית עם איומים גרעיניים היא לא חדשה. כשמנחם בגין זיהה את הסכנה הגרעינית בעיראק עוד בשלביה הראשונים, הוא לא התעכב על נאומים ודיבורים. ב-7 ביוני 1981 טסו 14 מטוסי קרב ישראלים מרחק של כ-1,100 קילומטר, השמידו את כור אוסיראק ושבו לבסיס בשלום.
היו מעט השלכות דיפלומטיות, גינוי במועצת הביטחון של האו"ם והקפאה זמנית של סיוע אמריקני - אבל המחיר האנושי היה אפסי, והאיום הגרעיני העיראקי הושמד עוד בטרם הצליח להרים את הראש.
אהוד אולמרט יישם את אותו מודל ב-2007. אחרי שפשיטת כוח קומנדו סיפקה מודיעין מוצק על הכור הסורי שאסד מתכנן לבנות באל-כיבאר, ישראל שילבה לוחמה אלקטרונית, תקיפה כירורגית והחלטה לשמור על חשאיות מוחלטת. שוב - אפס נפגעים, עלות מבצעית מינורית ואיום גרעיני נוסף שנמחק מעל פני האדמה.
בנימין נתניהו, לעומת זאת, הכיר את הסכנה האיראנית היטב. במשך שני עשורים הוא מזהיר מעל כל במה - בעצרות באו"ם, בקונגרס האמריקני, בתקשורת העולמית. הזיהוי היה נכון, האזהרות מוצדקות - אבל במקום לפעול ולתת מכה מדויקת בשלב מוקדם - הוא נבהל ובחר באסטרטגיית הכלה. בזמן שהוא נאם בפאתוס, איראן הקימה אימפריית טרור אזורית והפרוקסיז שלה, חיזבאללה, חמאס והחות'ים הלכו והתעצמו צבאית.
התוצאה הטרגית מלווה אותנו בשנתיים האחרונות. נתניהו שלא הפסיק להתריע מפני ראש התמנון, היה זה שאפשר לזרועותיו להתעבות עד שהפכו לאיום יומיומי על אזרחי ישראל. מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר לא נפלה מהשמיים. היא הייתה תוצר ישיר של אותה מדיניות דחיינות והכלה. 1,200 ישראלים נרצחו, 250 נחטפו ומאז ישראל שקועה במלחמה מתמשכת בעזה, כשהחטופים עדיין לא בבית. במקום לרוצץ את ראש הנחש בזמן אמת, אנחנו שקועים בשבע חזיתות עם אלפי טילים שנורו ונורים לעבר ישראל, עשרות מיליארדי שקלים שנשרפים ומיליוני אזרחים שמעבירים את הלילות שלהם בממ"דים ובמקלטים.
שלא נטעה לרגע, המבצע בשותפות עם ארה"ב באיראן הוא מרהיב טכנולוגית: מפציצי B-2, צוללות תקיפה שמשגרות טומהוקים, והשמדה מוחלטת של פורדו ונתנז. אבל גאונות טקטית לא מכפרת על כישלון אסטרטגי. ישראל מנהלת פעולת חירום יקרה שניתן היה למנוע לפני עשור במחיר נמוך לאין שיעור. ועכשיו, כשאיראן מגיבה בטילים לישראל ומכריזה על כל אמריקני במזרח התיכון כ'מטרה לגיטימית', אנחנו רואים את ההסלמה שהדחיינות ההנהגתית שלנו יצרה - מפעולה כירורגית ממוקדת לפני עשור - לסכנה של מלחמה אזורית ומדינה שלמה שמטווחת כבר למעלה משבוע בטילים רבי עוצמה.
ההשוואה בין שלושת המנהיגים, בגין, אולמרט ונתניהו, מחדדת את מחיר האומץ מול מחיר הפחד. בגין ואולמרט שילמו מחיר מדיני מוגבל והבטיחו ביטחון רב-שנים לאזרחי ישראל. נתניהו חשש מהמחיר המדיני, וכשפעל לבסוף, המחיר שאזרחי ישראל שילמו בדמים ובמשאבים, גבוה פי כמה וכמה.
ואם לא די בזה, נתניהו כעת מנסה לכתוב נרטיב חדש. "בן גוריון החליט להקים את המדינה, אני החלטתי להבטיח את קיומה", הכריז בשבוע שעבר. אבל האמת הפוכה לגמרי: בן גוריון בנה מדינה יש מאין, נתניהו כמעט החריב אותה בגלל פחד. בגין ואולמרט הבטיחו את קיומה בפעולה מהירה ונחרצת, נתניהו סיכן אותה בגלל דחיינות והתמהמהות. הסיבה המרכזית שהוא יצא למהלך הזה היא כדי להקהות את כישלון אסון 7 באוקטובר שנצרב על המצח שלו ועכשיו הוא כמו כבאי שמתרגש שכיבה שריפה - אחרי שנתן לה להתפשט לכל השכונה.
לכן בדיון סביב השאלה "למי מגיעות מחיאות כפיים על המבצע?" - החלוקה היא ברורה. צה"ל, המוסד וכוחות הביטחון מנהלים מבצע מורכב ובהצלחה מרובה - אבל אין שום מקום למחיאות כפיים לנתניהו על התיקון המאוחר שהוא מנסה לבצע. כשיתפזר אבק ההריסות, השאלה שתעלה לא תהיה "איך בוצעה התקיפה" אלא "למה היא התעכבה כל כך ומה המחיר שישראל משלמת על זה" - התשובה האמיתית, לצערנו, מרוחה בדם על קירות בת ים ופתח תקווה.
הכותב הוא יועץ תקשורת ואסטרטגיה