השטרות שהתפזרו והאי שנעלם באגם: רגעי המתח לפני הפצצת הכור בעיראק

מאבק קשה סביב עיתוי התקיפה, חומת תותחים שהיא גם ברכה וגם קללה, הדרישה החריגה של הרמטכ"ל רפול ומשפט אחד של בגין שחשף - הוא מתכוון ללכת עד הסוף. בחזרה ל"מבצע אופרה" הנועז בערב שבועות 1981, שעשה סוף לפרויקט הגרעין של סדאם חוסיין

הכור הבוער בעיראק לאחר הפצצתו (צילום: AP)

ב-7 ביוני 1981, ערב חג שבועות, הגיע קצין המודיעין סגן-אלוף שמאי גולן, לשדה התעופה הצבאי עציון שממערב לאילת. המזוודה שנשא בידו נפתחה בטעות ותכולתה התפזרה על משטח האספלט בבסיס. מדובר היה בשטרות של דינרים עיראקיים.

קצין טכני שהיה במקום סייע לגולן לאסוף את השטרות חזרה לתוך המזוודה, ואז הוא הבין כי היעד של שמונת טייסי האף-16 שעומדים להמריא, הוא מזרחה, לעיראק, ולא דרומה, לאזור באב אל מנדב, כפי שהוא וחבריו סברו.

כשטיפס אותו קצין טכני לעבר חופת מטוסו של אמיר נחומי, מפקד טייסת 110, והניח את הקסדה על ראשו, הוא לחש לו: "תמסרו להם שם ד"ש מהחבר'ה ברמת גן".

כך יצא לדרך, היום לפני 40 שנה, אחד מהמבצעים המזהירים והנועזים של חיל האוויר הישראלי, שבו הושמד הכור הגרעיני שבנתה אז עיראק בהנהגתו של סדאם חוסיין. בכנס לציון 40 שנים למבצע, בהשתתפות כמה אנשים שהיו ממובילי המבצע, נפתח צוהר נוסף לפרטים שהרכיבו את אותה פעולה.

עוד בוואלה!

חודשו המאמצים להפסקת אש בעזה: שליח האו"ם מקיים שיחות עם ראש המל"ל

לכתבה המלאה
"תמסרו להם שם ד"ש מהחבר'ה ברמת גן". שליט עיראק לשעבר סדאם חוסיין (צילום: GettyImages)

בכנס שנערך לאחרונה בתכנית המצטיינים בקריה האקדמית אונו השתתפו הקצינים בדימוס - אלוף דוד עברי, שהיה מפקד חיל האוויר, אל"מ זאב רז שהוביל את שמיניית הטייסים שתקפו, אלוף יצחק בן ישראל ממובילי מתכנני המבצע, ואריה נאור שהיה מזכיר הממשלה בראשה עמד מנחם בגין. בגין גם היה שר הביטחון בעת הפצצת הכור, אחרי שעזר ויצמן התפטר מתפקידו.

מאז הפצצת הכור בעירק בערב חג שבועות 1981 מכונה המדיניות הישראלית בנוגע להימצאות נשק גרעיני במזרח התיכון בשם "דוקטרינת בגין". לפי דוקטרינה זו, ישראל לא תאפשר לאף מדינה במזרח התיכון לייצר נשק גרעיני שעלול לסכן את קיומה. את המדיניות הזו יישמה ישראל כשהשמידה ב-2007 כור גרעיני בסוריה ועל פי פרסומים שונים לאורך השנים, מדיניות זו מיושמת גם בניסיון של מדינת ישראל למנוע נשק גרעיני מאירן.

מדיניות זו משלימה למדיניות העמימות הישראלית ולפיה "ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון", אמירה שיש המייחסים אותה ללוי אשכול ויש לשמעון פרס. כשם שצל שואת יהדות אירופה ריחף מעל ישראל שזה עתה קמה והביא להחלטת ראש הממשלה דוד בן גוריון, להתחיל בפרויקט הגרעין הישראלי בשנות ה-50, מתוך הבנתו כי יעדן של מדינות ערב הוא השמדתה של מדינת ישראל - כך גם החלטתו של בגין נבעה מאותה תפישה; לדברי נאור "כשחודרים לעומק החשיבה של בגין בנושא הזה, לדעתי זה היה אצלו אחד מלקחי השואה".

הכור אוסיראק בעת בנייתו (צילום: מערכת וואלה!, ויקיפדיה)

נאור נזכר שיום אחד, כשרק הוא ואפרים פורן, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, עמדו בפתח משרדו של בגין, וכשראש הממשלה ראה שאין עוד נוכחים במקום, הוא פנה אליהם ואמר: "אתמול אחרי הצהריים, בדרך הביתה, עברנו ליד גן בשכונת רחביה, ראיתי ילדים משחקים. אמרתי לעצמי: 'לא ניתן למנוול הזה לעשות לשלימהל'ך ולשורהל'ך שלנו מה שעשו להם שם'. הוא הדגיש את המלה 'שם'. לפרויק'ה (פורן) ולי היה ברור באותו רגע שהלבטים נגמרו".

נאור נזכר כי בישיבת הממשלה שנערכה באוקטובר 1980, אליה הביא בגין את הנושא לאישור, הוא פתח את דבריו באומרו: "שעון גדול עומד מעלינו, והוא מתקתק". נאור הבהיר כי מדובר באזכור מוטיב השעון מספרו של ק. צטניק (יחיאל דינור) בשם "השעון". בתחילת אותו ספר, שנפתח יומיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, מוזכר שעון מדויק שניצב בעיירה וכולם מכוונים את שעוניהם לפיו. בסיום הספר השעון ניצב עדיין במקומו, אבל עבור הבחור שחזר מאושוויץ, אין לאותו שעון כל משמעות; זמנו מנותק מזמן מהשעון וכעת הוא זמן של כוכב לכת אחר.

על כריכת הספר, שבחלק מההוצאות נקרא גם "השעון אשר מעל לראש" נכתב: "בספר זה מתקתק שעון הזמן רק פעמיים: בפרק הפתיחה שלפני הכול ובפרק הסיום ככלות הכול. ובין שתיהן מתרחש הבלתי אפשרי: שעת האפלה שמעבר לזמן".

"לא ניתן למנוול הזה לעשות לשלימהל'ך ולשורהל'ך שלנו מה שעשו להם שם". בגין (צילום: AP)

בגין אמר לשרי הממשלה כי "המשמעות של עיראק, המייצרת נשק גרעיני, היא סכנה לכל איש ואישה במדינת ישראל. סדאם חוסיין לא יהסס להשתמש בנשק השמדה המוני נגדנו". לימים אמר על הפצצת הכור כי "זו הייתה הגנה לאומית עצמית לגיטימית במובן הנשגב ביותר של מושג זה".

לדברי נאור "זו הייתה גישה שיטתית של בגין". הוא גם הזכיר כי בהקדמה שכתב לספרו של אליהו בן-אלישר כתב בגין כי "אם אויב מאיים עלינו בהשמדה, עלינו להאמין לו". אחרי שבתחילת 1978 הגיעו לישראל ידיעות על חתימת הסכם בין עיראק וצרפת על הקמת הכור, החלו בחיל האוויר לאסוף מודיעין ולתכנן תוכנית מגירה לקראת מבצע אפשרי. כדי לפזר ערפל כבד ככל האפשר סביב המטרה האמיתית, התכנון הראשוני דיבר על שדה התעופה של חיל האוויר העיראקי בחאבניה. התירוץ לאותו תכנון, לפי עברי, היה בואם הצפוי של מפציצים סובייטים - טופולב 22 עם טילים מתקדמים מסוג "קיצ'ן".

עברי הזכיר כי בשלב זה נבחנה גם חלופה של תקיפה קרקעית, באמצעות הנחתת כוחות שיגיעו במטוסי הרקולס. על תכנון זה היה אחראי סגן הרמטכ"ל, יקותיאל (קותי) אדם. "אחרי המבצע האמריקאי הכושל לשחרור בני הערובה שלהם באיראן באפריל 1980, אדם בא לרמטכ"ל רפול, ואמר לו שמבצע קרקעי אינו בר-ביצוע", מספר עברי.

מטוסי F-16 הפכו את המשימה לאפשרית. תקיפת הכור (צילום: מערכת וואלה!, אתר רשמי)

תוכנית המגירה הישראלית החלה כשבידי חיל האוויר מטוסי פאנטום וסקייהוק שמוגבלים בטווח הטיסה, וקיבלה תפנית חשובה כשאספקת מטוסי F-16 אמריקאים לישראל הוקדמה ב-16 חודשים מהמתוכנן. "השגחה עליונה", מגדיר בן-ישראל את הקדמת אספקת המטוסים המתקדמים לידי ישראל. הסיבה לכך הייתה המהפכה האסלאמית באירן שעצרה את המכירה המתוכננת של המטוסים האמריקאים לאירן. ישראל זכתה מההפקר וקיבלה את הזכות לקלוט 16 מאותם מטוסים.

לזאב רז ולנחומי אמיר שנשלחו לארצו הברית, כדי להתאמן על המטוסים, אמר עברי לבדוק מה המקום הכי רחוק איתו אפשר יהיה להתקיף עם המטוסים, רק כששבו לישראל הבינו מדוע נדרשו לכך.

לצד הקדמת אספקת מטוסי 16-F לידי ישראל, למהפכה האיראנית הייתה השפעה נוספת על התוכנית הישראלית; בעוד שישראל אוספת פרטים לתוכנית המגירה, ב-30 בספטמבר 1980 תקפו טייסי קרב איראניים את הכור העיראקי. הכור לא הושמד, אבל לפעולה האיראנית היו השלכות שהשפיעו על התכנון הישראלי.

לדברי בן-ישראל חלק מלקחי התקיפה האיראנית היה בניית חומה ענקית סביב הכור - דבר שעזר לראות את היעד מרחוק, אבל מצד שני - על החומה הגדולה הוצבו תותחי "גנדיש" נגד מטוסים, בנוסף למערך טילי כתף, וכן הובאו חמש סוללות טילי קרקע-אוויר SA-6 כדי להגן על המתחם הרגיש.

דיווח בעיתון מעריב לאחר הפצצת הכור העיראקי על ידי איראן, 1 באוקטובר 1980 (צילום: מעריב)

רז הזכיר כי מלבד חומת ההגנה המסיבית, מרכיב משמעותי נוסף שהיה אמור לסייע בניווט ובאימות כי הם נמצאים באזור הנכון, היה אגם גדול שבליבו אי. אלא שמקורן של תמונות הלוויין שסופקו לטייסים היה טרם החורף בעיראק, שהיה גשום ביותר באותה שנה וכיסה את האי במים. "היו לנו דפיקות לב, האי איננו", נזכר רז על אותן שניות מעל האגם שהיה אמור להיות נקודת ציון עבור הטייסים.

אחרי ההתקפה האיראנית פורסם כי רבים מהיועצים הצרפתים שעבדו בבניית הכור עזבו את המקום, אבל נטען אז כי עוד לפני כן הואטו העבודות באתר לאחר שהצרפתים העלו חשש מתקיפה ישראלית או איראנית. האיראנים מצידם הבטיחו כי הכור יותקף שוב. הם ערכו עוד גיחת צילום קרובה מאוד, אבל ההפצצה הבאה כבר בוצעה בידי טייסים ישראלים.

עם התקרב תאריך המבצע עוד לא הוחלטה סופית שעת המבצע. להחלטה זו הייתה משמעות גדולה. רז סיפר כי הטייסים התעקשו שההתקפה תהיה באור יום, בעוד מחלקת מבצעים של חיל אוויר רצתה שההפצצה תהיה באור אחרון. "זה לא מצא חן בעיניי", אמר רז, למרות שלהחלטה כזאת הייתה יתרון בכך שמיד אחרי ההפצצה היה משתרר חושך, דבר שהיה מסייע בעיקר אם היה נדרש לחלץ טייסים שמטוסיהם הופלו. תרחיש של הפלת מטוס אחד לפחות נלקח בסבירות גבוהה בעת תכנון המבצע. מסוקי יסעור עמדו בכוננות בערבה והיו חולפות שלוש שעות עד שהיו מגיעים לאזור החילוץ, מה עוד שבדרך היו נזקקים לתדלוק אווירי. לכן הייתה חשיבות גבוהה לפעילות בחשיכה.

הדילמה הייתה בין חילוץ נוח יותר בחשיכה או הפצצה בטוחה יותר באור יום (צילום: AP, tara todras-whitehill)

רז הסביר כי למרות שיקולים חשובים אלו, היה לו חשוב לתקוף באור יום. "רציתי לראות את המטרה ברור", אמר וציין עוד כי תקיפה בחושך הייתה עלולה להיות גם איום בטיחותי על הטייסים. "הצלחתי לשכנע והפצצנו לפני השקיעה", הוא נזכר ומדגיש כי "הוויכוח היה צריך להיות הפוך: המתכננים שרוצים שהמבצע יצליח בסיכויים הכי גבוהים היו צריכים לרצות שנראה את המטרה ברור ונתקוף לפני שקיעה. אנחנו הטייסים, שבין השאר רוצים לחזור הביתה בשלום, היינו צריכים לרצות לחזור בחושך. זה ויכוח שמאוד אופייני לחיל האוויר הישראלי ושהוא נגמר כמו שהוא נגמר. בניגוד לסיפור של הדינרים, שנגמר תוך חצי דקה, הדיון על שעת התקיפה ארך יותר זמן".

הדיווח בעיתון דבר על הפצצת הכור (צילום: אתר רשמי, ארכיון דבר)

הוא מזכיר את סיפור הדינרים כאפיזודה משעשעת. לדבריו "המחשבה של המתכננים הייתה שנטוס עם דינרים עירקים בכיסים, בטח הייתה מבוססת על סיפורים ממלחמת העולם השנייה, כשטייסים אמריקאים, בריטים ושל דה-גול, טסו מעל צרפת הכבושה על ידי הנאצים כשבכיסים שלהם פרנקים ומתחת לחליפת הטייס לבשו בגדים אזרחיים. אותי זה קצת הצחיק, אבל מה אכפת לי לטוס עם דינרים עירקיים בכיסים, אחרי שהצלחתי לשכנע שנתקוף לפני השקיעה?".

הרמטכ"ל איתן וראש הממשלה בגין (צילום: אוסף התצלומים הלאומי)

כששבו לארץ ביקש מהם קצין המודיעין גולן את השטרות בחזרה. אחרי שרז שייכנע אותו שישאיר לכל טייסת שטר אחד כמזכרת, התברר שעדיין חסר שטר אחד שלא ברור עדיין אצל מי מהטייסים הוא נשאר.

בנוסף לדינרים העיראקים נשא איתו כל טייס גם תמר. את התמר נתן לכל אחד מהם הרמטכ"ל רפאל (רפול) איתן. הרמטכ"ל הגיע לשדה התעופה בדרום מביתו שבמושב תל-עדשים. הוא ישב אז שבעה על בנו, יורם, טייס בחיל האוויר שנהרג בתאונת אימונים שלושה ימים קודם לכן.

"הרמטכ"ל התחיל מיד לדבר על השבי", נזכר רז. "היה ברור שמדבר פה אב שכול ולא רמטכ"ל. הוא אמר: 'מי שמכם נופל בשבי, שיספר להם כל מה שהוא יודע, מה שאתם יודעים זה כלום. רק שיחזור לי שלם ובריא'. ואז הוא ירד מהפודיום ועבר מאחד לאחד ונתן לכל אחד תמר ואמר: תתחילו להתרגל, זה מה שיהיה לכם לאכול". אחרי קצת יותר משש שעות שבו רז וחבריו לישראל, כשבכיסי החליפות שלהם הדינרים והתמרים, שנותרו ללא שימוש.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully