גרטה אולי "יצורה מעצבנת", אבל דנה ורון מסוכנת הרבה יותר לציונות

ראשית, גילוי נאות (ואולי גם גילוי חיבה): ניר קיפניס הוא קולגה מוערך, חבר, וכותב שנון, חד, ובמקרים רבים גם מדויק. כשהוא יורה - זה בדרך כלל בול בפוני. אבל הפעם, נדמה לי שהוא פספס, או לפחות בחר במטרה נוחה מדי. המאמר שלו על גרטה טונברג - או כפי שהוא מכנה אותה, "היצור המעצבן בעולם" - מבריק מבחינת הסגנון, אך פופוליסטי מדי בתוכן.

נתחיל מהטריוויה. אז לגרטה יש חמישה שמות. נו באמת. אז מה? ראשית אפשר לחשוב שהיא נתנה לעצמה את השם ולא ההורים, ומעבר לזה, זו נורמה מקובלת במדינות סקנדינביה. ולא רק שם. לזמרת בילי אייליש, אגב, קוראים בילי אייליש פייראט ביירד או'קונל - ואין בכך כדי לגרוע מתוקפה האמנותי.

ואם כבר שמות ארוכים, נזכיר את האמן המפורסם פבלו דייגו חוסה פרנסיסקו דה פאולה חואן נפומוסנו מריה דה לוס רמדיוס סיפריאנו דה לה סנטיסימה טרינידאד מרטיר פטריסיו רואיס אי - למרות שהוא בכלל מזוהה עם שם המשפחה של אמו - פיקאסו. ובנוגע לראול ולנברג - הגיבור ההומניסטי שקיפניס מביא כדוגמה - גם לו, אגב, היה שם אמצעי: גוסטף. וזה עוד לפני שדיברנו על ההיפסטר בנימין זאב תיאודור הרצל. אפשר פשוט להסכים שספירת שמות היא לא טיעון אלא בריחה מאחד?.

ועכשיו לעניין עצמו. אפשר (ואולי צריך) לחלוק על עמדותיה הפוליטיות של גרטה טונברג, בעיקר מאז שבחרה לתמוך בפומבי בפלסטינים ולעיתים קרובות לעשות זאת בשפה רדיקלית ומעוררת מחלוקת. אפשר למתוח ביקורת על הדרך, על הדרמטיות, על ההתרחקות מהמיקוד הסביבתי - ולתהות האם זה אקטיביזם אמיתי או רודף זרקורים. אבל כל אלה עדיין לא מבטלים את העובדה שגרטה, גם אם מעצבנת, היא לא אויב. בטח לא "יצור".

זה לא יהיה כתב הגנה עבור גרטה. להפך, אני מסכים שיש משהו שטחי וחסר עומק בעמדה שלה - במיוחד בהתעלמות המעוותת שלה מ-58 החטופים שעדיין מוחזקים בעזה. זה מעצבן בעיקר כי אנחנו יודעים שהיא לא הייתה כזאת. גרטה טונברג עשתה בעשור האחרון עבודה קריטית בתחום משבר האקלים - נושא שהוא לא פחות מגורלי לעתיד האנושות כולה. הרבה יותר מפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חשוב ככל שיהיה. גרטה הייתה דמות מובילה, מחכימה, מעוררת השראה. וזה בדיוק מה שמעורר את התחושה המתסכלת: מישהי שהפגינה כל כך הרבה חכמה, עומק ואחריות כבר בגיל 15 - מתגלה בהתייחסותה למזרח התיכון כשטחית, רגשנית ובלתי זהירה.

וזה בדיוק מה שמבלבל: מישהי שהייתה מופת של אחריות ועומק בנושא מורכב אחד - נוהגת בפשטנות בנושא מורכב לא פחות. הלב שלה אולי במקום הנכון. היא רואה ילדים רעבים, והיא יוצאת להפלגה רומנטית כדי למשוך את תשומת לב העולם אליהם - אבל על הדרך, היא פוגעת במטרה הראשונה והחשובה יותר. והעולם, שמאזין לה כשהיא מדברת על כוכב הלכת שלנו, עלול להסיט את המבט דווקא כשהוא הכי זקוק לה.

קיפניס כועס על השימוש של גרטה במונח "רצח עם" ומציע להקרין לה סרטים על השואה "כדי שתראה איך נראה באמת רצח עם". אבל כאן ראוי לדייק. אין ליהודים מונופול על המושג "ג'נוסייד". ההגדרה המשפטית הבינלאומית כוללת פעולות שמטרתן לפגוע בקבוצת אוכלוסייה - גם בדרכים עקיפות: הרעבה מכוונת, מניעת גישה למים ולטיפול רפואי, השמדת בתי חולים, פגיעה בתשתיות אזרחיות, מניעת סיוע הומניטרי. הטענה שישראל מבצעת רצח עם שנויה במחלוקת, אך אינה הזיה או עלילה דמונית - היא דורשת דיון עובדתי, מוסרי ומשפטי, לא זלזול אינסטינקטיבי ופטריוט. זו טענה כואבת שיש לדון בה בכובד ראש, לא במחי פסקה עוקצנית.

ולמי שתוהה מדוע דמויות כמו גרטה רואות את ישראל באור קודר כל כך שווה להאזין לדברים שאמרה אתמול "העיתונאית" דנה ורון בערוץ 14, הערוץ השני הכי נצפה בישראל. בפנייה דרמטית בשידור חי לתושבי עזה, היא קבעה שהמבול שניתך עליהם "אינו מאל-אקצה אלא מהכותל המערבי", והזהירה שמי שפוגע בעם הנבחר "פשוט לא שורד". היא השוותה אותם להמן הרשע ולהיטלר, והכריזה שטבח 7 באוקטובר הוא "התחלת הסוף שלכם".

זו לא הייתה פרשנות פוליטית, אלא דרשה דתית-אפוקליפטית שנשמעת ממסך טלוויזיה מרכזי במדינה דמוקרטית. ואם לא די בכך, היא אף קראה לתושבי עזה "לצאת עכשיו ולהציל את עצמם" - קריאה ריקה מתוכן, שמנותקת לחלוטין מהמציאות של מצור הרמטי ומחסור במעברים פתוחים. אם כך נשמעים הקולות שישראל משדרת לעולם, האם באמת מפתיע שפעילים בינלאומיים, גם כאלה שמנסים להיות ניטרליים, נבהלים מהתוצאה האפשרית?

גרטה ניזונה לא רק מאופנה או תיאטרליות אלא גם מתמונות קשות שמגיעות מעזה. תמונות שרוב הישראלים פשוט לא נחשפים אליהן. נכון, ייתכן שהיא בוחרת צד באופן נאיבי. אבל יש לזכור שצה"ל אינו מאפשר לכתבים זרים להיכנס לעזה, כך שהמידע שמגיע לעולם מוגבל - וגם המעט שכן יוצא לא זוכה לחשיפה בישראל. כאן נכנסת גם אחריות התקשורת המקומית שמשאירה את הציבור הישראלי במידה רבה של בורות ועיוורון ביחס למה שנראה ונשמע ברוב העולם. גרטה מגיבה למה שנראה לה, ולרבים אחרים, כזוועה. אפשר לקרוא לה "יצורה", אבל קשה לטעון שהרגש שמניע אותה הוא מזויף.

קיפניס טוען שהיא בחרה צד. וזה נכון. היא אכן בחרה באופן חד צדדי, שטוח מדי ומרגיז. אבל צריך להבין שבעיני רבים בעולם גם הבחירה הישראלית מצטיירת כחד צדדית, אגרסיבית, ולעיתים בלתי אנושית.

ובכלל, האם אנחנו כועסים עליה באמת כי היא "יצורה" ו"מעצבנת" ואמרה לנו לא לטוס במטוסים וללבוש פרוות ועכשיו היא גם לא רוצה לראות ילדים רעבים בעזה, או שאולי היא מעצבנת אותנו כי היא מכריחה אותנו להתמודד עם מה שקורה בעזה, מה שאנחנו מנסים להדחיק.

השיח הפוליטי היום כל כך מקוטב, שכל מי שלא קופץ עם דגל ישראל ומגן על חיילי צה"ל הקדושים מכל ביקורת חיצונית ישר מסומן כבוגד, אנטישמי, שמאל קיצוני או סתם "יצורה". אבל אולי מה שאנחנו תופסים כאנטי-ישראליות, הוא אצל אחרים פשוט הזדהות עם סבל, גם אם חד-צדדית ומוטעית. אפשר למתוח ביקורת, אבל כדאי לשמור על מינון. אפשר ללעוג, אבל כדאי לזכור שלא כל מי שעושה טעות הוא אויב - בעיקר אם אין לך שום דרך אמיתית להוכיח לו שהוא טועה.