כשבעוד מאה שנה הנינים שלכם יפנו לאפליקציית הבינה המלאכותית העדכנית באותה עת, לאחר שהמורה לאזרחות שלהם תבקש מהם לכתוב עבודה על הגיבורים שבלמו את המהלכים האנטי-דמוקרטיים של שלטון נתניהו-לוין-רוטמן, האפליקציה מיד תפלוט להם טקסטים נרחבים על מי שהייתה באותם ימים היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, ועל מי שהיה נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית.
בין שלל הטקסטים המגוונים יופיע גם זה של עמית מאתמול בעניין ראש השב"כ, וההחלטה המהירה של היועצת שהגיעה בעקבות פסיקתו של עמית. התכונה המשותפת של שני המשפטנים הללו היא שעל אף ששניהם מותקפים באופן קיצוני על ידי הממשלה והעומד בראשה, הם לא מחפשים הזדמנות לרצות אותה. אין להם שום עניין לחפף כדי לפייס, להחליק כדי להרגיע. שניהם חדורי הבנה היסטורית כי זה הזמן שלהם לעמוד בכל הכוח על המשמר.
זו לא העת להיות בוז'י הרצוגים, הם יודעים, כאלה שרוצים לתת צ'אפחה ולקבל צ'אפחה מכל אזרח במדינת ישראל, ולהוציא גינויים רק ליאיר גולן (כי זה הכי פופולרי), אלא להיפך - להקשיח עמדות, לא להתנחמד, לא לחפש חיבוק. כל טינופת שיוצאת מהפה של קרעי, לוין, בן גביר או רוטמן לא רק שלא מחלישה אותם, אלא ליהפך, רק מחזקת אותם. אתמול קיבלנו המחשה מיוחדת לכך.
הכי קל היה ליועצת לוותר על המשך הדיון בעתירה, שכן זה לא רק שרונן בר הודיע שיסיים את תפקידו ב-15 ביוני, זה שהממשלה החליטה לאחר הודעתו על ביטול החלטתה על פיטוריו. במצב כזה לא נשאר עוד בדל סעד פורמלי שהעותרים ביקשו ושבג"ץ היה אמור להחליט בעניינו. לכן, גם הכי קל היה לנשיא עמית למחוק את העתירות. זה מה שהיו עושים רוב קודמיו בתפקיד, כולל אלה שנחשבו לגדולי האקטיביסטים - אם אין מקרה קונקרטי שצריך להכריע בו, לא מכריעים. זו הגישה שרווחת גם בקרב האקטיביסטים - לא מכריעים אם לא חייבים. אלא שלא היועצת ויתרה, ולא עמית. שניהם מבינים היטב שאנחנו טסים במורד הדרך מממלכה למלוכה, שנתניהו החליט לוותר על כל שמץ של ממלכתיות, שנתניהו החליט סופית לשנות את שיטת המשטר בישראל. שניהם נעמדו בפרץ. על זה בתקווה ילמדו הנינים שלנו.
"בהינתן התקדימיות של סיום כהונת ראש השב"כ", כתב השופט עמית, "נוכח הפגמים המשמעותיים שנפלו במסגרת קבלת ההחלטה, ובשל החשיבות שבהבהרת הדין בנסיבות העניין, סברנו שאין להתייחס לכך כאפיזודה שהיא 'קצף על פני המים' ולהימנע מדיון". מכאן עמית החל להסביר מדוע ההחלטה התקבלה בניגוד להליך התקין ובניגוד לדין, בלי שעברה דרך הוועדה למינוי בכירים (ועדת גרוניס), ללא שימוע ראוי, והכי חשוב ומעניין - תוך ניגוד עניינים.
"ראש הממשלה עצמו אינו חשוד בשתי פרשות אלו", כתב עמית על פרשת קטרגייט ופרשת המסמכים, "אך איננו צריכים להרחיק עדותנו על מנת ללמוד כי יש לו אינטרס אישי בתוצאות אותם הליכים". מההסבר של עמית נראה כי קלענו כאן לדעת גדולים. במאמר שפרסמתי כאן לפני הדיון בבג"ץ, כתבתי כי מי שהעיד על ניגוד העניינים של ראש הממשלה, על אף שהוא עצמו אינו חשוד בשתי הפרשות, הוא ראש הממשלה בעצמו, כשבהופעותיו התקשורתיות קשר בין החקירות המנוהלות על ידי השב"כ לבין הרצון להפיל את "שלטון הימין בראשותי".
"הוא עצמו 'הכניס את ראשו לקלחת'", הסביר עמית, "והתייחס לאותן פרשות במסגרת הצהרות תקשורתיות שנשא בסמוך להתפתחויות משמעותיות במהלך חקירתן.... אם כן מדבריו של ראש הממשלה בעצמו עולה כי לתפישתו שלו התפתחות החקירות עשויה היתה להשליך בין היתר על עתידו הפוליטי. ראש הממשלה קשר את עצמו בעבותות לחקירות אלו ולתוצאתן, אף אם אינו חשוד בהן". ואז כתב את הדברים הבאים: "מסקנתנו היא, אפוא, שבמועד קבלת ההחלטה להעלות את נושא סיום כהונת ראש השב"כ לסדר היום...ראש הממשלה היה מצוי בניגוד עניינים באופן שצריך היה למנוע ממנו כל מעורבות בסוגיית הפסקת כהונת ראש השב"כ". עמית מרחיק לכת עוד יותר וכותב: "נושא משרה שעמד במצב של ניגוד עניינים אינו יכול להיות חלק מתהליך קבלת ההחלטה בנושא שלגביו מתקיים ניגוד העניינים; ועצם השתתפותו בהצבעה פוגמת בתקינות ההליך כולו". אין יותר ברור מזה.
הפסקה הזאת של עמית היא שהביאה את היועצת למהר אמש ולשלוח את ההודעה הבאה לראש הממשלה: "בפסק דינו של בג"ץ מהיום בעניין סיום כהונת ראש השב"כ נקבע כי החלטתך להביא את הנושא בפני הממשלה נעשתה במצב של ניגוד עניינים. עוד נפסק כי היה עליך להימנע מכל מעורבות בסוגיה זו. במצב דברים זה, ובמכלול נסיבות העניין, עליך להימנע מכל פעולה הנוגעת למינוי ראש שב"כ קבוע או ממלא מקום, זאת עד להשלמת הבחינה המשפטית של העניין, לימוד פסק הדין ויישומו על הנסיבות העובדתיות והעדכניות". כעת ברור למה השופטים התעקשו לכתוב את פסק הדין, וברור למה התעקשו לפרסמו לפני ה-15 ביוני, יום סיום תפקידו של רונן בר.
אז מה יהיה עכשיו? מצד אחד ההיגיון אכן ברור - אם בג"ץ פוסק שנתניהו היה מנוע מלפטר ראש שב"כ בשל העובדה שהשב"כ חוקר את יועציו, ובשל העובדה שנתניהו בעצמו סבור שחקירת יועציו היא דרך להתנכל לו, הרי שזה כמעט קל וחומר שהוא מנוע גם למנות ראש שב"כ חדש. מצד שני, אז מי כן ימנה? החוק קובע מפורשות כי ראש הממשלה הוא שימליץ על זהות ראש השב"כ, והממשלה תמנה. אפשרות אחת שהיועצת תקבע כי במקרה זה ממלא מקומו ייטול את סמכויותיו. אפשרות נוספת היא שהיועצת תגדיר מנגנון שיפקח על המינוי הזה ביתר קפדנות.
לכאורה, יש מנגנון כזה - ועדת גרוניס. היא אמונה גם על טוהר המידות של המועמדים, אך גם על טוהר הליך מינויים, ולכן יש בידיה הסמכות לשאול את המועמד לתפקיד האם נתניהו דרש ממנו נאמנות אישית (כפי שכבר דרש ממועמדים לתפקידים שונים בעבר)? האם ביקש ממנו בקשות פוליטיות דומות לאלה שביקש מקודמו בעניין המחאה למשל? או בקשות אישיות כפי שביקש מקודמו בעניין ניהול המשפט? האם היועצת תסתפק בפיקוח של ועדת גרוניס? כרגע קשה לדעת. דבר אחד ברור, היועצת תקבע כי הפסיקה של בג"ץ בעניין הפיטורין מחייבת את שינוי הליך המינוי של ראש השב"כ הבא.
מה נתניהו יעשה? אתמול במסיבת העיתונאים עשה שריר כשרמז לכך שבכוונתו לצפצף על הוראת היועצת, אם כי בכל זאת נזהר בדבריו. נתניהו הבטיח שהממשלה בראשותו תמנה ראש שב"כ. ברור שכך תעשה, ואין כוונה למנוע זאת ממנה. השאלה היא אם הוא עצמו יהיה מעורב במינוי הזה (באופן הגלוי לעין), ומתי בדיוק יתבצע המינוי.
כך או אחרת, היועצת ונשיא בית המשפט העליון הוכיחו אתמול כי הם מנהיגים, לא כאלה שבורחים מהחלטות קשות, לא כאלה שמנצלים פרצות כדי לברוח מהכרעות, אלא להיפך; שניהם ניצלו את המשבר הזה כדי לעגן בדין את מעמדו של ראש השב"כ, כדי להבהיר לעתיד לבוא שתפקיד ראש השב"כ הוא לשרת את הממלכה ולא את המלך, כדי להבהיר מהי בדיוק אותה ממלכתיות שנדרש מהשב"כ בחוק - ערך שלא נדרש משום ארגון אחר בספר החוקים.
על מנת להדוף את עמדת היועצת, ראש הממשלה השתמש בידיעה עבשה שתפסה באחרונה כותרות על ניגוד עניינים מומצא של היועצת, תוך ניסיון לתקוף אותה מתחת לחגורה על קשר שהיה לה לכאורה עם עד תביעה בתיק 1000. ההיסטוריה מכירה את השיטות האלה: גם על השופטים החוקרים ג'ובאני פלקונה ופאולו בורסלינו, שחשפו את פשעי המאפיה הסיציליאנית, חיפשו פוליטיקאים מושחתים חלקיקי מידע מעוותים וניפחו אותם, העלילו עליהם שקרים בדבר אינטרסים זרים, חיפשו בכוח קשרים שייצרו אצלם מניעות לחשוף את פשעי המאפיה, עשו הכל כדי לערער את הלגיטימציה שלהם ושל מערכת המשפט, כדי שהציבור כבר לא יידע למי להאמין. קלאסי. רק לאחר הירצחם, הציבור החל להבין את עומק הריקבון המוסרי. נקווה שבישראל זה יקרה לפני שיישפך כאן דם של תובע, שופט או חוקר.