מהימים השחורים ההם, אחרי שאחיה ארנון נפל בלבנון, זוכרת ורד וספי צברי דווקא את הסבל של אמה. "היא לא יכלה לזוז מרוב כאבי גב. היתה שכובה לגמרי על המיטה, ואנשים באו להזריק לה כל מיני זריקות, נגד הכאבים".
שתיהן - ורד, היום בת 60, ואמה שרה - כבר הכירו אז את טעמו של השכול. במלחמת יום הכיפורים נפל אב המשפחה, סא"ל יואב וספי, מפקד גדוד טנקים, בקרב גבורה בחזית הצפון שבעקבותיו הוענק לו עיטור העוז; אביו נפטר שנה לאחר נפילתו; ועכשיו, בתקרית בהרי השוף, נחתה על המשפחה עוד מכה, עם מות האח.
ולפני כשנה וחצי - בשונה מאותו מזרק שנועד להקל את כאבי האם - מזרק אחר, נעלם, עשה את ההפך והחדיר במשפחת וספי מנה נוספת של צער, בהיקפים שמבהיל לדמיין. זה קרה לפני כשנה וחצי, עם נפילת בנה של ורד - ארנון, סרן (במיל') בסיירת גבעתי, שהיה קרוי על שם הדוד - בקרב בצפון רצועת עזה. בן 26 היה בנופלו. הוא נקבר בחלקה הצבאית בראש פינה, ליד קברי סבו ודודו, שלא זכה להכיר. לפני כחודשיים נפטרה גם שרה, בגיל 86. וכעת ורד - שאיבדה במלחמה בן, אח ואב ואם - מספרת בראיון לוואלה על תעצומות הנפש שיתבע ממנה יום הזיכרון; השנה, אולי, יותר מאי פעם.
לאבד אבא: זיכרון עמום, ועיטור העוז
היא בת לאחת המשפחות הוותיקות ביסוד המעלה - אמה שרה היא דור שביעי במושבה ובת למייסדיה - אבל נולדה בנחל עוז. "אבא היה בסיני במסגרת תפקידו בצבא, והיה חוזר הביתה ליסוד המעלה פעם בשבוע או שבועיים. אין לי יותר מדי זיכרונות ממנו: חום, טיולים בטבע, אופניים, ואנחנו, שלושת הילדים סביבו".
עוד לפני הקרב ההוא שנטל את חייו, יצא שמו של יואב וספי למרחוק כלוחם אמיץ - כסגן מפקד סיירת שקד וכקצין מצטיין בחטיבה 7. פעם אושפז עם רגל שבורה אחרי תאונת דרכים, אך דרש מהרופאים להסיר את הגבס שלו כדי שיוכל להצטרף לחבריו ליחידה בפשיטות. בקשתו נענתה.
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, היה כוח הטנקים שלו בין הראשונים שנשלחו לבלום את השריון הסורי. ב-7 באוקטובר 1973 עלה בראש פלוגת טנקים במעלה גמלא, והשמיד כוח טנקים של האויב ובכך חסם את הדרך בפני הסורים - פעולה שבה נפגע הטנק שלו, ואילצה אותו המשיך לפקד מטנק אחר. למחרת, תוך כדי התקדמות, נתקל במערך נגד-טנקים של האויב שכלל חי"ר וטנקים. הוא הסתער בראש הגדוד, השתלט על ציר הנפט ובכך חסם את דרכה של תגבורת האויב. ב-9 באוקטובר הסתער בראש חמישה טנקים על "תל-עכשה", והגדוד שבפיקודו הצליח להשמיד 70-60 טנקים.
אבל ב-16 באוקטובר נקטע הכל, כשהסתער בראש יחידתו על עמדות ארטילריה סוריות באזור כודנא. למרות ההפגזה הכבדה, הוא הציץ מהצריח כדי לצפות על שדה הקרב, נפגע בראשו - ונהרג. בן 33 היה בנופלו. על לחימתו הוענק לו עיטור העוז, בגין "גילוי גבורה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש. בכל מעשיו גילה אומץ לב רב, קור רוח, כושר מנהיגות ותושייה". ורד היתה אז בת שבע. סבה, אביו של יואב, נפטר כשנה לאחר נפילתו.
לאבד אח: "לא באמת הספקנו להיפרד"
המכה הבאה נחתה אחרי כעשור, עם נפילתו של אחיה ארנון, לוחם צנחנים, בלבנון. ב-8 במאי 1983, בתקרית בהרי השוף, הוא עמד בצריח הפיקוד של אחד הנגמ"שים, כשיחידתו נתקלה במחסום אבנים. הנהג ניסה לעקוף את המחסום, ותוך כדי כך התהפך. "היכון להתהפכות", הספיק ארנון לתת פקודה, ובכך הציל את חיי חייליו; הוא עצמו נהרג, בן 19 בלבד, ושבעה חיילים נוספים נפצעו. במכתב תנחומים לאמו כתב מפקד היחידה: "הכרתיו מקרוב מיום בואי ליחידה. בין חבריו התבלט כחברותי, בעל כושר מנהיגות ומהיר תפיסה. לא פלא שדווקא הוא נבחר לעמוד בצריח המפקד".
ורד היתה אז בת 18. "הוא היה בחור אחראי מאוד - גם בבית, גם בעזרה בחקלאות לנשים כשהגברים נקראו למילואים. לא מספיק היתה לנו הזדמנות להיפרד אחד מהשנייה. כשהודיעו שהוא נפל, לא הבנתי איך העולם ממשיך בכלל. היה לי קשה מאוד. חברים ליוו אותי, עזרו לי".
הטרגדיות הוסיפו לפקוד את המשפחה. כעבור שנה, ב-19 בספטמבר, נפל בעת מילוי תפקידו ניר מזרחי, בן דודה של האם שרה. ב-13 ביולי 1988 נפל בקרב בדרום לבנון סגן אורי מעוז, בנו של אחיה יעקב. ב-1987 נהרג מפליטת כדור בלבנון עומרי בן-זכרי, בנו של יעקב, בעלה השני של שרה.
לאבד בן: "לא יכולתי לשלול ממנו את הבחירה"
קפיצה של יותר משלושה עשורים קדימה, אל יוני 2019. באתר צה"ל מתפרסמים דבריו, המצמררים בדיעבד, של ארנון בנבניסטי וספי, בנה של ורד, שסיים את קורס הקצינים והפך לקצין בחטיבת גבעתי. "המשפחה שלי היא משפחה שכולה. למען האמת, איבדנו במשך הדורות לא אחד, לא שניים, אלא ארבעה בנים במלחמות ישראל השונות", כתב, "לא קשה היה להבין את סבתא ואמא שלי, שלא בדיוק ששו לשלוח אותי לקרב. השלמתי עם העובדה שלעולם לא אתגייס. נקודת המפנה היתה בגיל 17, עבדתי אז בחוות סוסים בצפון הארץ, כשקיבלתי את ההודעה על כך שאבא שלי נפטר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ואיך להמשיך מכאן, אבל למזלי היה לי את מנהל החווה, שי קנטי. הוא לקח אותי תחת חסותו, הרים אותי בזמנים קשים ולימד אותי על מסירות, אחריות ואהבת הארץ דרך סיפורים מתקופת השירות שלו בסיירת מטכ"ל. הבנתי שזה בן האדם שאני רוצה להיות, ושמתי לעצמי מטרה אחת - להיות לוחם ולהגן על המדינה.
"כשביקשתי מאמא שלי לחתום על טופס ההסכמה לגיוס קרבי, ראיתי את החששות שלה עולים מחדש, ולרגע דאגתי שלא תסכים לי להתגייס. לא היה לה קל לחתום, אבל עכשיו היא רואה שכל סופ"ש אני חוזר עם ברק בעיניים וזה רק הולך וגדל. אותו ברק מלווה אותי מאז ועד היום. [...] אין לי ספק שגם אבא שלי, סבא, דוד ארנון, אורי ועומרי יהיו שם וישמחו על כך שבחרתי, למרות הכול, להמשיך בדרכם".
"לא היתה לי שאלה אם לחתום או לא", אומרת היום ורד, "שאלתי את אמא שלי, והיא דווקא עודדה אותי לחתום, למרות הסיפור עם אחי ארנון. והוא כל כך רצה את זה. מי אני שאקח לו את החלומות שלו ואת הדרך שלו? הם גם ביקשו ממני לכתוב למה אני מסכימה. לא זוכרת מה כתבתי, וזו בכלל לא השאלה. אי אפשר לקחת לילד את הבחירה. אפשר לדבר, לשכנע, אבל גם לא דיברתי או שכנעתי אותו אחרת".
וכשהבת שלך תשאל אותך: "אמא, האם כדאי לאפשר לבן שלי להתגייס לקרבי" - מה תגידי לה?
"קודם כל, אני מקווה, אני באמת מאמינה שיהיה סוף לכל השחור שיש בעולם הזה. זה לא ימשיך ככה. אני חסידה של הרבי מלובביץ', והוא שנים על גבי שנים הכין אותנו לימים האלה. הוא אמר לנו שזה הסוף, שזה שהדברים הולכים להשתנות לגמרי - למקום של טוב, של גאולה. שמדינת ישראל ועם ישראל הולכים להפוך את פניהם ולהגיע למקום של אור לעולם. למרות הניסיונות והמכות, ואף על פי שנראה שהמגמה הפוכה - אני מאמינה שהדברים יסתובבו. ואני מקווה שהם לא יצטרכו להיות חיילים למלחמה, אלא חיילים לשלום".
כילד, מספרת ורד, ארנון קיבל ממנה את מירב תשומת הלב. "הוא בא לעולם עם כוחות של עשרה אנשים, וכל הזמן הייתי צריכה לנתב אותו למקום הנכון. הוא היה ממש היפר-אקטיבי, עם בעיות קשב וריכוז, אבל בגלל שהיו בו אורות גדולים. לבית היה קשה להכיל אותו בגלל האנרגיות האדירות האלה. הייתי צריכה ללוות אותו יד ביד. הוא ממש רב-תכליתי - אם זה כמוזיקאי, או בקשר שלו לחיות, או בכך שהיה מפקד מעולה, או ברחמים ובאמפתיה ובעזרה. עוד בתור ילד, הוא הציל כמה וכמה אנשים".
ההודעה על נפילת בנה בעזה תפסה אותה בבית אמה. שתיהן הכינו אז אוכל לחיילים. "כשהם באו אני לגמרי לא עיכלתי. נפלתי על הרצפה, לא יכולתי להאמין. ואחר כך אמרתי: ברוך דיין האמת. זה היה כמו אחרי תאונת דרכים - הכל משותק. הראשונה שחשבתי עליה היתה בת הזוג שלו, ענבל. המודיעים לא ידעו שיש לו בת זוג. ישר שאלתי: מה עם ענבל? מה עם ענבל? היא היתה האחרונה לדעת. הם חיו פה, היה להם בית יחד, משק ביחד. הם אהבו אחד את השנייה מאוד מאוד, וגם אני אוהבת אותה. הכאב שלי הוא הכאב שלה".
אבל בשלב אחר בריאיון מודה ורד: בעצם, זה לא באמת אותו הכאב. "יש שכול של אבא, אח או חבר - אבל שכול של אובדן בן לוקח הכל. אין לזה מרפא. זה נעצר, לא עובר. רק אחרי שארנון נפל יכולתי להבין את אמא שלי, את דודה שלי, את מי שאיבדו ילדים. זה פשוט לא אותו הדבר. יש משהו בלקבור, לקבור בן שכל כך נוגד את דרך הטבע. זה כמו מישהו שאיבד חצי מהלב, או איבר גדול בגוף, שהוא צריך לחיות בלעדיו. בתור משפחה היה לנו החלל בחיים שלנו - עם אבא, עם אחי. אבל כשזה בא עם הילד, זה לקח את הכל. אני כאילו כל הזמן במצב של ריצה אחריו. אני כל כולי ארנון. כל כולי.
"בשבעה עליו היה לי שוק: אוי ואבוי, שארנון שלי לא יהפוך להיות כמו אבא שלי ואח שלי - מהבחינה שבשלב מסוים אתה ממשיך הלאה. זה הופך לתמונות, לימי זיכרון, לזמנים מיוחדים שהרגש עולה ללב. אבל פה אמרתי: לא, לא, ארנון שלי. אני לא נותנת לך לעזוב. אני לא מוכנה. ואז אני איתו כל הזמן".
ההמחשה הטובה ביותר ל"כל הזמן" היא "המקום של ארנון" בראש פינה - גלריה-קפה, מרכז תרבות ואתר זיכרון, מקופלים במקום אחד. "זה מקום של הנצחה, ומקום של מפגש. עושים כאן סדנאות אמנות, טאי צ'י, לימוד - דברים שמחברים ומגדילים את הנפש. אנשים באים, ואני חוזרת שוב ושוב על הסיפור, והם מזילים דמעות. לפעמים, כשאני גומרת את העבודה ב'מקום של ארנון', אני הולכת לבית עלמין, יושבת איתו שם, משמיעה לו שירים וחוזרת הביתה".
מתוך כל הכאב, היא מזועזעת מהקיטוב בחברה הישראלית. "צריך דרך ארץ, כבוד, כבוד אחד לשני. להבין שלכל אחד גם יש פה מקום, אם אולי הוא לא עושה את זה, אבל הוא עושה הרבה דברים אחרים. לא להחרים ולהשפיל ולהשמיץ. זה זבל. זה מקום שאין לו, אין לו תקומה, זה מקום שלא לא בונה. וזה מקום שלי בתור משפחה שכולה, בתור אמא שכולה, זה הכי הורס אותי בעולם", היא אומרת. "צריכים להיות חילוקי דעות, צריך צריך להילחם על דברים, אבל לא בדרכים של השפלות, קללות, השמצות, החרמות".
"החיילים שעכשיו נמצאים, הם ארנון, הם אבא שלי, הם אח שלי. צריך לכבד אותם בחיים, לא רק אחרי החיים. אחרי החיים, החיילים מקבלים המון כבוד. צריך לכבד את החיים בחיים, להגדיל אותם, לתת להם יותר מכולם".
ואכן, מתחילת המלחמה היא מוצאת כל דרך אפשרית לסייע לחיילים, ואחרי נפילת הבן היוזמות התמקדו במה שהיא מכנה "חמ"ל ארנון". "אנחנו דואגים לחיילים גם לאוכל וגם למוזיקה, מנסים להרים את רוחם". בימים אלה היא מטפחת ומפתחת את "גן השלושה" ביסוד המעלה, המנציח את אביה, אחיה ובנה.
את אישה מאמינה. את לא שואלת "כמה אפשר"? לא מנסה לפענח למה השכול היכה דווקא בכם שוב ושוב ושוב?
"אני רואה את אבא שלי, אח שלי והבן שלי כאנשים שהאמינו לא בבורא עולם, אלא בעם ישראל. הם היו מוכנים לעשות הכול בשביל העם. הניקיון הזה, התמימות הזו, האמונה הזו - ראויים לשבח. לדעתי, הם מה שמשאיר אותנו בחיים. בלי אנשים כאלה, העם הזה היה נכחד. כאישה מאמינה אני יודעת שאנחנו פה לזמן מוגבל, קצר. אחד מ-13 עיקרי האמונה הוא תחיית המתים, האמונה שזה לא הסוף. הרוח של ארנון חיה בי בעוצמות אדירות, אין לי מספיק כלים לחיות אותה. בלי אמונה, הקרקע נפתחת מתחת לרגליים. אז כן, ברור שאמונה עוזרת לי לקבל את הניסיון הבלתי נסבל הזה".
איפה זה מתבטא ביומיום? אולי ברגעים שבהם נזכרת בסיטואציה משפחתית - בשיר, בריח, בבגד, בתוכנית טלוויזיה שראיתם יחד ואהבתם?
"לפעמים אני בוכה, כואבת, נשברת, אבל מאמינה. אני רואה גברים שבאים ל'מקום של ארנון' ובוכים שם, לא ראיתי דבר כזה בחיים. הגברים של 73' לא ידעו לבכות עם אבא, רק אחרי 50 שנה הם התחילו לדבר. זה בכי טוב. אוי ואבוי אם לא הייתי בוכה. אבל אני גם מעריכה - לדעתי, יותר מכל אחד - את הקיים".
ובזה, לגישתה, מתמצה ההבדל בין הכאב שחשה ורד הצעירה מול השכול, לבין זה שהיא חשה היום. "כשאחי ארנון נהרג, לא הבנתי איך העולם ממשיך בכלל. וכשארנון הבן שלי נהרג, ראיתי מישהו יושב עם חבר בבית קפה, מחייך וצוחק. ואמרתי: יואו, זה בזכותך, ארנון. וכשאני יושבת פה בעין גדי, ומסתכלת על ההר, אני אומרת: ואו. זה קיים בזכותו. אני מעריכה עכשיו כל טיפת חיים, כל טיפת חיוך. אני מעריכה כל דבר פי מיליון. ואני יודעת שזה בזכותם".