צו המילואים של נועם וישי סלוטקי נשלח ב-10:30, בבוקר השבת השחורה. באותה השעה הם כבר היו בין הנופלים. הפרט הלא ייאמן הזה, שנראה שמספר בזעיר אנפין את הסיפור כולו, נודע לבני משפחותיהם רק אחר כך; בסוכות 2023 איש מהם לא היה יכול אפילו להתחיל לדמיין שהברק יכה בהם פעמיים, בבת אחת. כבר שנה וחצי שנועם איננו, ישי איננו, ורק הזיכרונות ממשיכים לחיות במקומם, בלעדיהם.
את החג ההוא עשה רוב שבט סלוטקי בבית ההורים בירושלים - חמישה מתוך שבעת ילדיהם של הרב שמואל ואשתו טלי, בתוספת הנכדים. "הקטנים הסתובבו בינינו. היה חג שמח מאוד, משפחתי, מחבק", נזכר שמואל בראיון ל"וואלה", לא צפינו פני עתיד".
זו היתה הפעם האחרונה שראה את שניהם. נועם, בן 31, נשוי ואב לילד, עבד בחברת צ'ק פוינט כאנליסט נתונים; ישי, בן 24, נשוי פלוס ילדה, עבד במשרד הביטחון והיה לו אח תאום, יונתן. נועם, ישי ואחותם שיפרה, אחות בבית החולים סורוקה, התגוררו בבניינים סמוכים באותה השכונה בבאר שבע, שב-7 באוקטובר התעוררה בבהלה לצלילי האזעקות. "ישי יצא עם אשתו לחדר המדרגות, שם היה המרחב המוגן. שם הראו להם את הסרטון של המחבלים בשדרות", מספר האב, "ישי הבין מיד, מוקדם בבוקר, שזה אירוע רציני מאוד. הוא אמר לאשתו אביה: 'פרצה מלחמה. אם המשטרה והצבא לא מצליחים לעצור אותם, אני חייב להיות שם'".
הוא חזר לביתו, עלה על מדים והצטייד באקדח. "תשמור על עצמך, ישי", הפצירה בו אשתו, "זה לא צחוק". "אל תדאגי", השיב לה, "אני אשמור". הוא סייע לה לעלות לבניין הסמוך, שבו גר נועם אחיו, כדי שיוכלו להתגונן בממ"ד, ירד לרכב והתחיל לנסוע לכיוון עוטף עזה. נועם, שהתעדכן דרך הטלוויזיה בזוועה שמתחוללת בדרום, התקשר לאחיו וביקש שיחכה לו. "אל תבוא", ענה לו ישי, "זה מסוכן. תישאר בבית, שמור על הנשים". נועם, מצידו, התעקש: "ניסע ביחד. נילחם ביחד ככוח משותף, ונשמור אחד על השני". ישי השתכנע והשניים, בוגרי סיירות, יצאו לדרך.
"בסביבות 11:00 התקשר הבן הצעיר שלי, צביקי. הוא סיפר לי שהם יצאו לעוטף ואבד הקשר איתם", ממשיך שמואל, "אבל לא הבנו את חומרת העניין. חשבנו שהם נמצאים בלחימה, ולכן לא פנויים לענות. רק ממוצאי השבת, אחרי שאשתו של נועם, עדי, עשתה איכון לנייד שלו, הבנו מה קורה". הטלפון נמצא מונח דומם, בכניסה לקיבוץ עלומים. האח אורי, שהוקפץ למילואים בצפון, החליט לחפש אותם לפני שיתייצב, נסע לפי האיכון והגיע בערב לקיבוץ, שם חיכו לו המכשיר, הרכב הריק ושורה ארוכה של גופות. את נועם וישי הוא לא מצא ביניהן.
במוצאי השבת נסע הרב למחנה שורה הסמוך לרמלה, במסגרת תפקידו כמפקד פלוגה של יחידת סריקת החללים המטכ"לית, שחיפשה נעדרים בדרום. "היינו עסוקים בפינוי מאות החללים ממשאיות הקירור, שהגיעו למחנה בזו אחר זו, כדי להתחיל בתהליך הזיהוי. עוד לא ידעתי מה קורה עם הבנים. חיכיתי שתגיע משאית מאזור קיבוץ עלומים, במחשבה שאולי הם נמצאים בה, ובינתיים המשכתי במשימות שלי. בסוף חיכינו חמישה ימים. לא ידענו מה קרה להם. חשבנו שאולי הם שוכבים פצועים באיזשהו בית חולים, או שהם מחכים בתור, לזיהוי - וזו האפשרות שהתבררה כנכונה. כל הזמן ניסיתי, בשורה, לחפש אותם, להבין מה מעכב את הזיהוי שלהם. ידעתי שזה כנראה הולך להגיע".
"ידעו שהסיכוי שלהם קלוש"
את צילומי האבטחה מהקרב בקיבוץ עלומים, שבו לחמו השניים בעשרות מחבלים והספיקו לחסל רבים מהם בטרם נפלו, המשפחה כבר קיבלה במהלך השבעה. "רואים שם איך הם מגיעים וניתכת עליהם אש תופת של המחבלים", אומר שמואל, ותערובת של גאווה וגעגוע מתגנב לקולו, "הם בקלות יכלו להסתתר, לברוח, לחכות שתבוא תגבורת. אבל הם הבינו שהם האחרונים שעומדים בקו, בין החילוץ לבין האויב, ובחרו להסתער. היה להם ברור, ככה אני מפרש את הסיטואציה, שהסיכוי שלהם להינצל מול 40 מחבלים הוא קלוש. אבל הם בחרו לסכן את עצמם, כי הם הבינו שזו שעה הרת גורל, ושהמעשים שלהם יכולים להשליך על אחרים. הם עשו את זה במודע - לא כדי להתאבד, אלא כדי להציל. זה דבר אחד לצאת מול כל המכוניות שנסעו לכיוון השני, מול כל אלה שאמרו להם 'תסתובבו, יש פה מחבלים'. לראות את הכוחות הרבים שנגדם, ובכל זאת לבחור להסתער - זו כבר גבורה הרבה יותר משמעותית. פשוט נעתקו המילים מפינו כשראינו איך הם קיבלו החלטה כל כך גורלית שעלתה להם בחייהם, אבל משקפת את תפיסת עולמם.
"הם הגיעו לשם ב-09:46. כשהם הגיעו זה ממש היה אזור קרב: כלי רכב נפגעו מאר פי. ג'י והתפוצצו, מכוניות רוססו בקליעים. אחר כך קיבלתי מצלמה שאחד המחבלים נשא עליו. רואים שהיו מולם כ-40 מחבלים, עם נשק ארוך, רימונים ואר פי. ג'י. ונועם וישי פשוט יצאו מהרכב - והסתערו עליהם, עם אקדחים שלופים. זווית הצילום נגמרת כשרואים אותם באמצע הריצה. הם נהרגו במרחק 100 מטרים בערך מהמקום שבו רואים אותם במצלמת האבטחה. סביבם מצאו גופות של מחבלים הרוגים. הם עזרו למנוע מהמחבלים להיכנס לקיבוץ עלומים, ולבצע את זממם כפי שעשו במקומות אחרים".
גם לפני אותו יום, ההתמודדות עם השכול לא היתה זרה למשפחה. דודו של שמואל, חיים אברהם סלוטקין, נפל בקרב בהר ציון במלחמת העצמאות; רעייתו טלי איבדה את אחיה, לוחם אגוז, בזמן אימון של היחידה לפני 23 שנים. שניהם קבורים כעת לצד ישי ונועם, בחלקות סמוכות בהר הרצל. "יש צער. יש בכי, ויש גם הרבה שמחה. וגם יראת כבוד כזו מול מה שהם, וגיבורים רבים כמותם, עשו", אומר הרב, ומתחת לחיוכו המאופק אפשר לראות סדקים של עצב, "הם הבינו שאנחנו חלק מהפאזל הגדול יותר, הרחב יותר, של עם ישראל, שכל לאחד צריך להיות חלק ממנו ולתת כפי יכולתו. זה לא פותר את זה, זה לא מעלים את הכאב הגדול או מכסה עליו - אבל זה נותן לו פשר, משמעות, אולי מסגרת".
דווקא מתוך ההבנה הזו - מה אתה חושב על מי שלא מתגייסים?
"זה עצוב. זה מסכן את כולנו. זה מעצים את חילול השם של היעדר השוויון בנטל. מי שלא שותף בזה - זו החטאה גדולה וחטא גדול".
אתה שואל את עצמך לפעמים למה זה קרה? למה פעמיים, למה שני הבנים?
"אני לא מעסיק את עצמי בשאלה למה זה קרה לי פעמיים. זה פחות קשור לגזירת גורל שנגזרה על שניהם, אלא יותר לשאלה איך הגענו לזה במישור הלאומי. למה הגענו לזה? מה עשינו שנפלנו בנקודה הזאת, שהגענו למקום כזה של חולשה, שנתנו לאויב תחושה שהוא יוכל לנצח אותנו, בפירוד הגדול שהיינו שרויים בו? וגם - מה צריך לעשות כדי לא ליפול שוב לבור כל כך גדול?"
אל מה אתה הכי מתגעגע?
"לחיבוק שלהם, לחיוך שלהם, למציאות הפיזית. רוחנית אני מחובר אליהם, אבל המציאות הפיזית חסרה".
"להמשיך את המעשה האצילי שלהם"
כשקמו בני המשפחה מהשבעה הזדרזו לשוב למילואים ביחידותיהם, בהחלטה מודעת - לעזור במקום שבו זקוקים להם יותר מכל. "היה ברור לכולנו, ועדיין ברור, שזאת המשימה. זה הדור שבו אנחנו חיים, וזאת הזכות שלנו. בן אחד עשה יותר מ-440 ימי מילואים, בן אחר עשה 300, בן שלישי עשה 280 - ואני עשיתי 204".
הוא חזר, בלי להתבלבל, לשרת במחנה שורה ולסייע בזיהוי החללים. "כל השנים חשבנו שהתפקיד הזה תיאורטי, שנידרש לו אם תהיה רעידת אדמה או התקפת טילים מאיראן. לא דמיינו שזה יהיה כמו שקרה בפועל. היחידה שלנו הצליחה לפתור הרבה ספקות וסימני שאלה בנוגע לנעדרים. הצוותים הסתובבו באותם ימים בנובה, בכפר עזה, בנחל עוז, וסרקו סנטימטר אחר סנטימטר במטרה להגיע לממצאים. המקרה שלי נתן להם המון כוחות. כשהם ראו שאני, עם כל הכאב והשכול, חזרתי אליהם, הם הבינו כמה המשימה הזו חשובה. זה חיזק אותם, עודד אותם. וכך המשכנו חודשים ארוכים".
בשבוע שעבר הודיעה השר מירי רגב כי בחרה בו להשיא משואה ביום העצמאות. "בגבורתו ובהקרבתו מייצג הרב סלוטקי את כל היפה והנאצל שבארץ הזו", היא מצוטטת על הבחירה בו למעמד הנכבד, "הוא שילם את המחיר הכבד ביותר בעבור חירותנו, וגם לאחר בשורת האיוב שהתדפקה על דלתו פעמיים, הוא המשיך להקדיש את כל כוחותיו לאיתור נעדרים ולהצלת חיי אדם, והעניק כוחות אדירים ללוחמים ולכל אנשי הצוות שסייעו לו במלאכה".
כשיעמוד על הבמה בהר הרצל, הוא יחשוב על הכוחות האלה - ועל הבנים שנפלו, שהיו אמורים להיות שם לצידו ולחבק אותו בגאווה. "הזכות להשיא משואה מרגשת, מאתגרת ומורכבת", הוא משתף, "מצד אחד, ברור שזה קשור בקשר הדוק לסיפור הגבורה של נועם וישי. מצד שני, יש בזה סוג של המשכיות לאותה מורשת שהם יצרו במעשה האצילי והנעלה שלהם. יש במשואה מסר גדול של המשכת דרכם. גם אם פיזית הם אינם איתנו, המורשת שלהם מחייבת את כולנו".
ואיך מתמודדים עם הכאב הזה, שיכול להגיע בהפתעה, בכל מצב?
"זה קורה כל הזמן. הכאב קיים. הדמעות יכולות לזלוג מעצמן בכל מיני אירועים - בשירים, בתפילות, בניגונים. זה יכול להתפרץ לפעמים בלי שמתכננים, ולפעמים יודעים שזה הולך לקרות. אבל עם כל הכאב, אני מבין את חשיבות הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה, בדור הזה, במקום הזה. ועם כל הכאב, אני מעדיף להיות במקום הזה, ולא לפני 80 שנה באירופה, או לברוח ולרוץ ממקום למקום ב-2,000 שנות גלות, כשאין לך איפה לשים את הראש ואין מי שיגן עליך".
המשפחה כמעט לא עוסקת בהנצחה של הבנים, אבל נראה שבתחום הזה הם יכולים להיות רגועים. "יש הרבה תינוקות חדשים שנקראו על שמם, וגם תאומים שהוריהם קראו להם נועם וישי. אנשים מזהים אותי ברחוב ואומרים לי: קראתי לילד על שם הבן שלך. זה מרגש בכל פעם מחדש. יש גם אתר שידוכים שהוקם על שמם, בית כנסת על שמם, ספריות, ספריות תורניות, גם מסלולי טיול".
מה מחזק אתכם?
"העשייה מחזקת אותנו. הלכידות המשפחתית, המפגשים עם אלמנות ויתומים ועם המשפחה המורחבת - כל זה מחזק אותנו מאוד ותומך בנו. בזמן שנועם וישי נעדרו, הבן הצעיר שלי, שהיום כבר חייל תפס אותי ואמר: 'אבא, אנחנו לא נשברים. אם נישבר, חמאס ניצח אותנו. לא ניתן להם'. גם אשתי והבת שלי, שהן אחיות רפואיות, חזרו שתיהן לעבודה מיד בצאת השבעה. הן הביכנו שבמקום לשבת ולבכות בבית, או לתת לשכול לנהל את החיים, הן צריכות לפעול במקום שבו הן יכולות לתרום. אנחנו מרגילים את עצמנו להסתכל על הטוב".
והשנה - דווקא בשנת האבל - היה לא מעט טוב: שלושה מילדי המשפחה נישאו השנה לבחירי ליבם. הבת שיפרה אף הכירה את בעלה בשדה התעופה; היא מיהרה לשוב לישראל אחרי האסון, הוא הפסיק טיול כדי להתגייס למילואים. המקריות הזו, האופיינית כל כך לסיפור של משפחת סלוטקי, בוודאי גרמה לנועם וישי למתוח, אי שם, חיוך גדול מאוזן לאוזן. "זה לא מחזיר את הבנים, את יודעת", אומר הרב, "זה לא במקום הכאב והצער. אבל כשמנסים להסתכל מסביב, רואים שיש גם הרבה אור".