יש הרבה מאוד סיפורים כואבים ושוברי הלב מהטבח המזעזע שאירע בשבת שעברה בעוטף עזה, ביניהם גם סיפורם של זוגות של אחים שנהרגו יחד. האחים מיכאל ואושר וקנין, זוג תאומים מירושלים, היו בין מפיקי מסיבת הנובה. הם היו דמויות בולטות בסצנת הטראנס בישראל ונרצחו בידי מחבלי חמאס שהסתערו בהמוניהם על באי המסיבה בשבת בבוקר. "כמה שהם התרגשו והתכוננו למסיבה", מספר מכר של השניים, "הם פיזרו אהבה על כל מי שבא איתם במגע וכולם אהבו אותם בחזרה. הם אהבו מוזיקה ואת החיבור שלה לאנשים. כך הם מצאו גם את מותם. בהתחלה הודיעו למשפחה שאושר לא יחזור ורק אחרי כמה ימים התברר שגם מיכאל נרצח. זו מכה כפולה ואי אפשר לתאר במילים את הכאב".
עמרי בן סימון סיפר עליהם בפוסט שפרסם בפייסבוק: "מיכאל ואושר היו הראשונים שנתנו לי במה, למוזיקה שלי, שהאמינו ודחפו ורצו שארוץ איתה קדימה. לא אשכח אתכם לעולם חברים שלי, את מי שהייתם ואת מה שנתתם לעולם פה. אוהב אתכם. אתם לעד תהיו בליבי ובלבבות כל החברים. יהי זכרם ברוך".
גם האחים נועם וישי סלוטקי נהרגו זה לצד זה מאש מחבלי חמאס. השניים שמעו ביום שבת בבוקר על הטבח ביישובי העוטף ולא יכלו לעמוד מנגד. הם לבשו מדים, תפסו נשק ויצאו מביתם בבאר שבע להגן על תושבי קיבוץ עלומים. שם הם נאבקו במחבלים ביחד עם כיתת הכוננות אך נהרגו מאש המחבלים. ביום חמישי הם הובאו לקבורה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. אלפים מתושבי העיר הגיעו ללוותם בדרכם האחרונה. מאות מתושבי שכונת רמות בבאר שבע, שם מתגוררים ההורים שמואל וטליה, הגיעו להצדיע לאחים שנפלו בקרב.
רס"ל ישי סלוטקי, תושב באר שבע, היה לוחם בגדוד 7006 שבחטיבת עודד. בן 24 היה בנופלו. אחיו, רס"ר (מיל') נועם סלוטקי, מירושלים, היה חובש קרבי בגדוד 221 שבחטיבת כרמלי. בן 31 היה בנופלו.
אביהם, הרב שמואל סלוטקי, נקרא אף הוא לחזית הקרב במסגרת תפקידו כמ"מ ביסע"מ, עד שהגיעה הבשורה המרה מכל על מות בניו. פקודו, הרב ישראל שפירא, סיפר בפוסט בפייסבוק: "קצת אחרי שעת חצות של מוצאי החג הבהב הסלולרי: שמואל המ"מ. שמואל הוא מפקד מחלקה ביסע"מ, אחת מיחידות הזיהוי והקבורה המטכ"ליות. באזרחות מכהן שמואל כרב ישוב, בתפקידו במילואים הוא רס"ן מקצועי מאוד. הוא תמיד גם רציני וגם חייכן. שילוב בלתי אפשרי שמתאפשר ככל שמדובר בשמואל. אם שמואל מבקש להגיע, מגיעים, גם אם רק הרגע סיימת לגלול מעליך את הסכך הנצחי. האוויר של לפנות בוקר במתקן השמור של הרבנות הצבאית קריר וחמוץ. השטח הכי רגיש והכי נורא והכי קדוש בכל המרחב. שמואל המ"מ לא היה. אסף לחש באוזן של מישהו ששני הבנים של שמואל לוחמים כעת בדרום שטוף הדם, מיהרו בצהרי שמיני-עצרת לגונן על אחד הישובים.
"אולי הגיעה השעה להקדיש פוסט אחד לכבודם של משרתי יחידות הזיהוי והקבורה האלמונים, המתייצבים כאיש אחד במשברים כמו זה האחרון. לספר על הצוות הכי הטרוגני בעולם: מבוגרים וצעירים, חסידים והסדרניקים, שומרי מצוות ושאינם, הפועל כדבוקה אחת, באהבה ובחרדת קודש; על הרצינות והאחריות התהומית הרובצת על פני כולם; על המרוץ המסחרר סביב השעון להספיק עוד ועוד "משימות" מתוך הכרה שהשקט הנפשי של מאות משפחות תלוי ועומד בחריצותך; על המקצועיות, הדיסקרטיות ותודעת השליחות המלווה את העיסוק המזעזע והנעלה. אבל לא להם ולכבודם אדרש הפעם. השורות הבאות מוקדשות רק לאחד מהם - לשמואל. ביום שני בצהרים התכנסה היחידה. שמואל המ"מ הגיע הפעם. העביר כרגיל תדרוך ולפני כן הפטיר: 'במישור האישי רציתי רק לומר ששני הבנים נעדרים. קיימת אפשרות שהם שבויים אבל סביר יותר שהם באחת ממשאיות ההמתנה בחוץ. היות שמיציתי את כל אפשרויות החיפוש, החלטתי להגיע הנה'. שמואל המשיך להדריך. הוא דיבר ברוגע. הוא לא השתנה בכלל. הוא רק לא חייך. בלילה שבין שלישי לרביעי הגיעה הידיעה ששני הבנים, נעם וישי סלוטקי, זוהו בוודאות בידי חבריו של אביהם. עוד זה מדבר וזה בא. בשק"ש חלמתי על אברהם אבינו הניצב עם שני נעריו. פני אברהם כפני שמואל. נעימות וטהורות. גם אברהם לא חייך".