התמונות של לוחמי השריון והטנקים החרוכים ב-7 באוקטובר טלטלו מדינה שלמה. מה שנחשב פסגת התעשייה הביטחונית הישראלית, שיא ה"פאר הצבאי", נצרב בתודעה כחלק מרגעי האימה של השבת הנוראה ההיא. אבל כשהחלו הקרבות ההירואיים של השריון במלחמה, היה אפשר, לפחות לרגע, לראות גם את נקודות האור.
בתוך פחות מ-24 שעות צה"ל החל להיערך לתמרון ענק ברצועת עזה, והעיניים של ראשי מערכת הביטחון וצמרת הצבא היו ממוקדות, בין השאר, במנהלת פיתוח הטנק (מנת"ק) במשרד הביטחון, שאחראית לפיתוח ולייצור טנקי המרכבה, נגמ"שי ה"נמ"ר" ו"הנמר"ה", ונגמ"ש הגלגלים מסוג "איתן".
החשש מהאיומים היה גדול במיוחד, על רקע שאלה אחת מרכזית: האם הטנקים והנגמ"שים יוכלו להתמודד מול האיומים של ארגוני הטרור הפלסטיניים - הכוללים מערך משוכלל של טילי נ"ט, מטעני חבלה גדולים ומתוחכמים, מערכת מנהרות תת-קרקעיות ולחימה בשטחים בנויים. באותו רגע עתיר ספקות - בצל ההלם הראשוני של הכישלון הנורא ב-7 באוקטובר, וכשמראה הטנקים שהושמדו עדיין היה טרי בזיכרון - כינס ראש המינהלת, תא"ל אורן גיבר, את אנשיו. "הייתי כאן במלחמת לבנון השנייה ב-2006. ראיתי מה קרה לטנקים בוואדי סלוקי", אמר להם, " עוד יהיו לנו ימים קשים. מדינה שלמה תהיה עצובה מאוד כשהכלים שלנו יספגו פגיעה קשה. נצטרך להיות חזקים".
הוא צדק, כמובן. אירוע רדף אירוע: בנובמבר 2023 נפלו 11 לוחמים של חטיבת גבעתי בצפון הרצועה, כשטיל נ"ט פגע בנגמ"ש נמ"ר - שנשא תחמושת, מה שהעצים את עוצמת הפיצוץ; חודש לאחר מכן נפלו חמישה נוספים, גם הם מפגיעת טיל נ"ט, באזור חאן יונס; ביוני אשתקד נפלו 8 לוחמים בגדוד 601 של חיל ההנדסה הקרבית, גם הוא מטיל נ"ט; והיו גם תקריות דומות שבהן נפלו לוחמים בודדים. "כל אירוע כזה הוא שובר לב, קטסטרופה", אומר תא"ל גיבר בראיון בלעדי לוואלה, "אבל הם כולם תוצאה של פגיעה בתחמושת צה"לית, בחומרי נפץ שלנו".
חיילי המנת"ק היו בהלם. מה קרה שם, הם שאלו את עצמם, ומיהרו לשטח כדי לבדוק. "תחקרנו את האירוע של גבעתי. נגענו בכלי שנפגע. בשנייה שהבנו שמדובר בחימוש תרמו-בארי, שהתפוצץ בתוך הנגמ"ש, אני אישית הגעתי לסגן הרמטכ"ל דאז, אלוף אמיר ברעם, כדי להסביר שחימושים מהסוג הזה צריך להוציא מתוך הכלים. זה היה האירוע הדרמטי".
כבר ב-8 באוקטובר הגיעו חיילי מנת"ק אל זירות הלחימה, כדי לתחקר מה קרה לטנקים ולנגמ"שים. "שאבנו מידע מתוך המערכות של הכלים, ראינו את הסרטונים. נסעתי לפיקוד הדרום והראיתי למפקדים בשטח את הממצאים, כדי שיידעו מה הלוחמים והלוחמות עשו. ראינו גיבורים. יש לנו תיעודים מטורפים. באחד מהם שומעים לוחם שאומר: אין לי מפקדים, אין לי ממי לקבל פקודות, אין לי למי לתת פקודות, ה'קטלנית' (עמדת כלי ירייה הנשלטת מתוך הרכב הקרבי; א"ב) שלי לא עובדת - אבל תגידו לי לאן להגיע; אני יכול לדרוס מחבלים.
"מדובר בלוחמים שנלחמו עד הכדור האחרון. והלוחמות? נסעו בטנק מרכבה סימן 4, ממוגן, ללא מערכת 'מעיל רוח' - והן עשו עבודה מדהימה. הן חתרו למגע. כשנגמרה התחמושת, הן דרסו. כדי לתמרן באזור הזה אתה צריך לשלוט בטנק ביד רמה, והן הציגו מיומנות מקצועית וקבלת החלטות ברמה גבוהה מאוד. הכל מתועד. יש סרטון שבו רואים את צוות הנמר"ה מחוץ לכלי, מטפלים בו. תוך כדי כך, משגרים לעברם טיל נ"ט. מערכת 'מעיל רוח' פועלת באופן אוטונומי, ומסכלת את האיום. לצוות, וגם לכלי, לא קורה כלום. זו עוצמה".
מאז הקמתה בראשית שנות ה-70, עם טבילת האש של הטנק הראשון שפיתחו, מלווה את אנשי מנת"ק תחושה של חרדת קודש. "אנחנו מפתחים ומייצרים את הטנק והנגמ"ש עד הפרט האחרון", אומר תא"ל גיבר, "על הכלים שייצרנו נוסעים חיילים בשירות חובה וחיילי מילואים, וכל הזמן נמצאת לנו בראש האחריות שלנו - לעשות הכל כדי שהם יהיו הכי מוגנים. הלוחמים בטוחים שהכלים האלה ממוגנים באופן מלא, ואתה רוצה שהם יחזרו הביתה בשלום".
תחקירי האירועים הקשים שבהם היו מעורבים טנקים ונגמ"שים בגבול הרצועה, בימים הראשונים למלחמה, סייעו לפוגג את הערפל. באופן פרדוקסלי, ולמרות החששות, תחושת הביטחון בכלים רק עלתה. "יש המון נקודות שאתה מסמן כהצלחה. טנק 'ברק' (הטנק המתקדם ביותר של צה"ל; א"ב) יוצא מלחימה עם אפס נפגעים - זו הצלחה אדירה. כשאתה רואה אותם חוצים גבול רצועת עזה, הלב שלך מחסיר פעימה, בגלל תחושת האחריות".
אז מה משרה בך בכל זאת תחושת ביטחון?
"כשאנחנו מתחקרים את הכלים, ורואים שהם מתנהגים בדיוק כמו שאנחנו מצפים. אנחנו רואים פגיעות בכלים, אבל הם עצמם בטוחים. היו אנשים שחששו שיושמדו כאן הרבה טנקים - ואנחנו ידענו שלא. אבל הכלי צריך להוכיח את עצמו. ככל שחלף הזמן, ההצלחות הצטברו. גם בנמ"ר, אגב. יש לנו עדות של מפקד פלוגה בגולני, שאומר שלא חלם להגיע למקומות שבהם היה עם נמ"ר".
למה הוא התכוון?
"הוא אמר לנו, 'כמות הנ"ט שאנחנו חוטפים היא בלתי סבירה - אבל אנחנו שם בגלל העוצמה של הכלי הזה'. זה מרגיע אותנו, כי אנחנו רואים שהכלים עובדים כמו שצריך. אבל זו רגיעה זמנית בלבד, כי אנחנו במאמץ אדיר בכל המלחמה".
מה היעד המרכזי שלכם?
"שהטנקים והנגמ"שים לא יעצרו. חשוב שהציבור יבין: אנחנו נוגעים ביד בכל כלי שנפגע. עשינו מאות תחקורים של כלים שנפגעו מנ"ט וממטענים, כדי לייצר תמונת מצב יותר קרובה לכוח המבצעי. מה פגע, איפה פגע, איך פגע. יוצאות מזה תובנות מבצעיות, שמיושמות כבר בשדה הקרב - מיד אנחנו נותנים הנחיות לתיקון. וזו גם הגאווה שלי: 90% מרכבי הקרב המשוריינים חוזרים להילחם".
לאורך כל המלחמה כינס ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, האלוף מישל ינקו, דיונים עם תא"ל גיבר, מפקדי מנת"ק ונציגי זרוע היבשה, כדי לשפר את אחזקת הכלים ושיטות התיקון. "אף אחד לא ציפה לכל כך הרבה שעות מנוע, לפרקי זמן רצופים וארוכים", הוא מסביר, על בסיס התחקירים: "צריך לבצע את אותם שינויים תוך כדי מלחמה, להבטיח שהשמירה על הלוחמים היא הטובה ביותר. המבחן שלנו לאורך כל החודשים האלה הוא מבחן פשוט, ואכזרי: האם אנחנו מסוגלים להישיר מבט לפצוע או להורים של חייל שנפגע ולדעת שעשינו הכל כדי לשמור עליו. וגם - לבקש סליחה אם טעינו. הרי אנחנו תכננו את הכלים עד הפרט האחרון".
משימות המנת"ק לא מסתכמות, כמובן, רק בתחקור, בתיקון ובאחזקה; במקביל מפעילים אנשי היחידה פס ייצור שעובד 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, כדי להוציא לשדה הקרב טנקים ונגמ"שי נמ"ר, נמר"ה ואית"ן נוספים. "זה יכול לקרות רק כשיש תחושת שליחות אדירה. יש לנו כוח מילואים ענק, מנוסה, שבא לסייע ולהכיל את המורכבות של המלחמה. היו לי קצינים בדרגות רס"ן שהסתובבו עם מברגות בשדה הקרב, והרכיבו אמצעים על הטנקים. היו גם ראשי מנת"ק בעבר וראשי ענפים במטה, שהתייצבו בצניעות ובשקט והלכו לסייע לאחרוני החיילים. אחרי חצי שנה הנחיתי את האנשים שלי שילכו הביתה בשבת, כי הם פשוט לא עזבו - לא בחגים, לא בשבתות. רציתי לומר להם: זה מרתון, קחו אוויר".
הגאווה שלכם היא על טנק ה"ברק", שמתמודד על המקום הראשון בעולם בתחום המיגון ודיוק האש.
"תראה לי עוד כלי מבצעי שיודע להילחם באופן הזה", הוא משיב, ומציג בגאווה תיעוד של ה"ברק" בפעולה, "זו מכונת מלחמה. אין דומה לו. המחבל יוצא - המערכת בטנק מזהה וסוגרת עליו באש. תראה לי עוד טנק שמסוגל להניח על המחבל את הכוונת בצורה כזו, גם בטווח של קילומטרים".
ברקע הישגי טנקי המרכבה, עולה באופן בלתי נמנע גם השיח סביב נגמ"ש הגלגלים, המכונה "איתן". "הוא הפך לתינוק המריבה", מחייך גיבר, "הוא מופיע בהתקפות פתע, בחילוץ פצועים - וגם של חטופים. "ידענו שזה הנגמ"ש שצה"ל צריך. לפני 7 באוקטובר התעקשנו לא להפעיל אותו באיו"ש, כי עוד לא סיימנו תהליך והחיילים בקושי השתמשו בו. ב-7 באוקטובר לוחמים כבר נסעו איתו לזיקים ונלחמו. האיתן הביא איתו שינוי דרמטי. בשונה מטנקים ומנמ"רים - הוא לא צריך מוביל, יש לו שמונה גלגלים. כך למעשה הם הפכו לכלי התערבות, שהיכולת שלו נבנתה בתודעה לאורך המלחמה".
מאז 7 באוקטובר, מוסיף תא"ל גיבר, חולצו באמצעות ה"איתן" יותר מ-300 פצועים. "הכלי שינה את מערך הרפואה - ביכולת לפנות מהר ולהגיש עזרה דחופה. בזכותו, אפשר להוציא פצוע מהרצועה, להעלות על מסוק ולהביא אותו לחדר הניתוחים בתוך פחות משעה; או לחלופין, לקבל מנת דם בתוך 20 דקות בלבד".
השלב הבא של בהתפתחות ה"איתן" הוא ליצור עוד השנה מודל שיכלול תותח 30 מ"מ, עם 400 קליעים מסוגים שונים וכוונות מתקדמות, בדומה לתותח שמותקן במסוקי הקרב. בשלב הבא, שגם השלמתו צפויה עוד השנה, יקלוט האיתן מערכת הגנה אקטיבית מסוג "חץ דורבן".
מה עוד אתם מתכננים עבור טנקי המרכבה, הנמ"רים וה"איתנים"?
"שילוב של רחפנים, שישמשו בשלב הראשון להגנה על הכלים. מנת"ק נכנסה לנושא חזק מאוד. לכלים תהיה מעין קפסולה, שמאפשרת הוצאת רחפן בלחיצת כפתור. בהתחלה לתצפית, ובשלב מתקדם יותר לתקיפה. זה יגדיל את הקטלניות".
יהיה גם שילוב של בינה מלאכותית?
"אחרי שיצרנו ארכיטקטורה מתקדמת מאוד, אנחנו משלבים בכלים חיישנים משמעותיים. המטרה - לקבל משימות נוספות שעד עכשיו הכלים לא ביצעו, ושיהיו מבוססות בין השאר על בינה מלאכותית. זה כבר קורה, וזה רק יתעצם. המטרה היא להיות מסוגלים לעקוב אחרי מה שקורה בשדה הקרב, ושכל מה שיישאר למפקד הטנק הוא ללחוץ על הכפתור - אחרי שהקנה והכוונות כבר על המטרה. מערכות אוטונומיות? כבר עכשיו זה קורה, במערכת ההגנה האקטיבית. ויהיו עוד יכולות שייכנסו לכלים".
מה לגבי רכב קרבי משוריין אוטונומי?
"על זה אני לא יכול להרחיב".
מה השינוי המשמעותי ביותר שחל בכם במהלך המלחמה?
"פתאום כולם מבינים שיכולת ייצור הנשק במדינת ישראל היא קריטית. שיתוף הפעולה עם התעשייה הישראלית הוא חסר תקדים, כבר מהיום הראשון למלחמה. אנחנו יחידה טכנולוגית קטנה מאוד, ואחראים על כל פרט בכלים. אנחנו עושים הכל כדי לפתח את הטוב ביותר ולהגן על הלוחמים. זו אחריות אינסופית, אבל זה נותן לנו המון אוויר וגאווה".