היום (שלישי) מתקיימת עצרת מחאה בכיכר הגו'ינט בירושלים בהובלת משפחות החטופים, קהילת ניר עוז וקהילות הנגב המערבי כולם. שורדת השבי נילי מרגלית, שאביה עדיין חטוף בעזה, נשאה דברים: "אני פונה לחברי הכנסת, הממשלה ובעיקר לראש הממשלה. הגענו מניר עוז אליכם לירושלים כדי שתראו אותנו, תקשיבו לנו. אני מוסרת לכם את העדות שלי ושל רבים כל כך מחבריי וחברותיי. אנו יודעים על בשרנו כמה האויב אכזר ומתעלל בחטופים, בגופם ובנפשם". מה תגידו לילדים שלכם שישאלו מה עשיתם למען החטופים?".
"כשהודיעו לי אחרי 55 ימים שאני יוצאת מהשבי, נפרדתי ממי שהיה איתי במנהרה והאמנתי שנתראה בקרוב בישראל, אבל אני חזרתי ויום לאחר מכן הפסקת האש קרסה, ישראל חזרה ללחימה ממש כמו עכשיו".
מרגלית שיתפה שהוחזקה במנהרה יחד עם עוד חטופים לפני ששוחררה: "רק ירדן ביבס חזר מהמנהרה הזו בחיים כעבור יותר משנה של סבל ועינויים. עבור יורם מצגר, אברהם מונדר, עמירם קופר, אלכס דנציג, חיים פרי ונדב פופלוול האור שנדלק בקצה המנהרה נכבה ולא נדלק שוב. כל השישה נרצחו בזמן הזה בשבי ואפשר היה להציל אותם. אני סמכתי על המדינה שתציל אותם ממש כמו שהחזירו אותי. מאז שהשבים החדשים חזרו אני כל הזמן חושבת עליהם, ואני מתה מפחד על כל אלו שהם נאלצו להשאיר מאחור. אנחנו חייבים להציל אותם, ממשלת ישראל חייבת להציל אותם".
היא פנתה אל ראש הממשלה בדרישה: "זה התפקיד שלך. אתה צריך להציל ולהחזיר את החטופים. זה התפקיד הכי חשוב אי פעם שהיה ויהיה לך, יותר מכל תקציב או חוק. החוק היחיד שחשוב עכשיו הוא לא תפקיר".
נילי סיפרה: "בצהריים, שעות ספורות אחרי שנחטפתי, כבר הייתי במנהרה בעזה מטרים רבים מתחת לאדמה עם מבוגרי ניר עוז, והבנתי שיש לי תפקיד - אני אחות במקצועי וחייבת לדאוג לבריאות של כולם. עשיתי כל מה שיכולתי כדי לטפל בהם. דאגתי לתרופות, חבשתי פצעים" לבסוף חתמה את דבריה באמירה: "לא מגיע לי צל"ש ואני לא מלאכית. עשיתי את זה כי זה החוזה הבסיסי בין אנשי הרפואה והטיפול לבין כל אדם שזקוק לעזרה, וזה גם החוזה הבסיסי שבין האזרחים למדינה - המחויבות להגנה ולשמירה על חיינו. והחוזה הזה מופר כבר 536 ימים. איך אתם נותנים למציאות הזו להתקיים? מה אתם תגידו לילדים שלכם שישאלו מה עשיתם למען החטופים?"
אחריה, עלתה רננה גומא יעקב, אימם של אור ויגיל יעקב שנחטפו מניר עוז לשאת דברים: "אור ויגיל נחטפו מתוך חדר השינה בבית שבו גדלו. קודם יגיל ואחריו אור. נלקחו כל אחד על ידי ארגון אחר. שרדו 52 יום בשבי. והם כאן היום. הם כאן היום בזכות עסקה. לא נס. ולא לחץ צבאי. עסקה.
והם מחכים לו. לאיש הזה. לאבא שלהם".
"החיים שלנו נחטפו ב7/10 ומאז הם זרוקים אי שם באיזה בור בפאתי חאן יונס. אנחנו מנסים לזייף שגרה. בתחילה חשבתי שנצליח. שפשוט ממשיכים מאיפה שעצרנו. אבל לנו לא היה בית לחזור אליו, כי הבית שלנו- הפיזי והרגשי- חרב עלינו. וכל מסלול חיינו השתנה לנצח. ילד שישב 52 ימים בשבי לא חוזר אותו הדבר. הוא לומד על עצמו המון, אבל בדרך גם מגלה שהוא חי בעולם שיש בו רוע, ואכזריות, ובעיקר נפשו לא יכולה לדעת מרגוע כשאחרים - אהובים ומוכרים לו- נשארו מאחור. וביניהם- אבא שלו. עד שלא יחזור האיש הזה, שזרוק שם בפאתי חאן יונס, החיים שלנו לא יחזרו למסלול" אמרה רננה בכאב.
במקביל, המונים הגיעו לעצרת "שרים לשובם" בכיכר החטופים בתל אביב וקראו יחד למקבלי ההחלטות לשוב מיד לשולחן המשא ומתן ולהביא לעסקה שתשיב את כל 59 החטופים משבי החמאס בפעימה אחת ומידית. בעצרת השתתפו בקטעי שירה חיים ציפל, יאיר אליצור ועילי אבידני.
יזהר ליפשיץ, בנם של שורדת השבי יוכבד ליפשיץ ועודד ליפשיץ ז"ל: "75% ירידה בסיקור התקשורתי לחטופים!!! אלה נתונים קשים להבנה. האם זה משקף את תחושת העם לדאגה, לכאב, לתסכול ש- 59 מאחינו נמקים במנהרות החמאס? האם מאז ה 7.10.23 לא למדנו שפוליטיקה ומתמטיקה זהות , "האחד שואב את כוחו ממספר האפסים שמאחוריו". רק כאן בכיכר נמשיך לעמוד "מאוחדים".
אם מישהו במנהרות החמאס מבין אחינו שמע אותי אזרו כח, אל ייאוש, המאבק האזרחי, צבאי נמשך כדי שתחזרו אלינו במהרה. אתם לא פוליטיים, אתם הלב של כולנו. מי ייתן ונראה בקרוב המשך החזרת חטופים עד האחרון שבהם".
אילת סמרנו, אימו של יונתן סמרנו שגופתו מוחזקת בעזה: "יונתן הבן הבכור שלי נורה ונחטף על ידי עובד סוציאלי של אונר"א בשבעה באוקטובר. אני בוחרת היום לעמוד כאן ולספר לכם סיפור כדי לחזק אתכם, הכל אפשרי והכל בידיים שלנו.
כשיונתן היה בן עשר, הוא אמר לחברים שלו "בואו ניסע לאילת". החברים אומרים לו - מה השתגעת? יונתן השיב שאילת זה רק קו אוטובוס אחד.
מאז זה נהיה בדיחה בחבר'ה - "זה רק קו אוטובוס אחד". המרחק בין לרצות משהו וליישם אותו הוא קו אוטובוס אחד. בשבוע שנסעתי לניו יורק, טראמפ אמר שיחזיר את כל החטופים באוטובוס אחד. ואני מבקשת מכם לקחת את זה איתכם, להבין שלהחזיר את החטופים זה רק קו אוטובוס אחד! וזה קורה והם חוזרים, והם יבואו ובינתיים אנחנו נשאר עם תפילה ואמונה חזקה".
ליה ונועם צוהר, בנות דודותיו של סרן עומר נאוטורה, שגופתו מוחזקת בעזה, שיתפו: "אני רואה את העם שלנו בשבוע האחרון ושואלת את עצמי, עומר הקריב את חייו בשביל זה? אין לנו את הפריווילגיה להתקרב לשישה באוקטובר. איך אנחנו לא מבינים שאם לא נהיה אגרוף ברזל חזק ומאוחד, אין שום שמץ של סיכוי לניצחון?"
"האחדות הכי גדולה, תתבטא בהחזרת החטופים עד האחרון שבהם, לא נוכל לחזור לחיות, לא נוכל להתעסק בשום דבר אחר, עד שנסגור מעגל, עד שעומר שלנו ועוד חמישים ושמונה חטופים יהיו בבית.
הגיע הזמן שכל אחד מאיתנו יסתכל לתוך עצמו ויגיד, מה עשיתי היום למען החזרת החטופים".