נתניהו מרביץ לחמאס נגד פת"ח, החותי'ם מתקוטטים עם ארצות הברית נגד הישראלים, האמריקנים מכסחים את החות'ים נגד איראן, והאיראנים מתגרים בישראל בעד הפלסטינים ונגד הסעודים. בקיצור: הכיתה הטיפולית יצאה משליטה, וגם המנהל האדמוני ירד לחצר והצטרף לתגרה ההמונית.
אבל מה אני יכול לעשות, תוהה לעצמו הישראלי המותש. נראה שכולם - חוץ ממני - נהנים מהמכות האלה, הוא אומר לעצמו. אז אולי גם אני צריך להרביץ למישהו? אבל למי? ואוכל תימני אני דווקא מאוד מחבב. חמאס? הרגנו אותם ממכות והם עוד בחיים. וזה שאני באמת רוצה להרביץ לו - נתניהו - שום דבר לא מזיז לו. טוב זה ברור, הבן אדם גר כבר עשרות שנים בקן הקוקיה, ועובר שם התעללות על בסיס יומיומי. גבר מוכה, מוחלש, הוא כבר אטום ולא מרגיש כלום, ובטוח שההיא שמרביצה בו - אוהבת אותו. אז מה יהיה? אז מה לעשות?
תתעודד, יש מה לעשות. בעצם לא לעשות. אקטיביזם של לא לעשות. אבל כלום! צריך לסרב, להכל בכל מקום, כל הזמן.
הסבר קצר: חיים בקהילה פוליטית, כמו המדינה, הם הסכם. האזרח נותן המון למדינה ולכלל האנושי המרכיב אותה. מסים שהם פרי עמלו ועבודתו, שירות צבאי מסכן חיים, ציות לחוקים במחיר שלילה מסוימת של חירויות ותמיכה פוליטית במוסדותיה. המדינה, בתמורה, נותנת חזרה לאזרח כמה דברים: זהות, שייכות, שירותים, הגנה מצילת חיים וקשב מתמיד גם למעט ולמיעוט. ההסכם הזה הופר בישראל, ביותר מדרך אחת. הקלגסים של הימין חיללו וטימאו את קודשי הקודשים של הברית האזרחית במצעד בלתי פוסק של רגליים גסות. ומצעדם עוד מרעים.
במציאות העכשווית ההסכם האזרחי הפך חד-צדדי לחלוטין: אנחנו כאזרחים נדרשים לתת הכל, כאילו אלה ימים כתיקונם - והמדינה, באמצעות ממשלתה ונציגיה, לא מחויבת לכלום ולא נותנת שום דבר. ככה זה עם רודנים - לוקחים בנדיבות, קמצנים בלתת חזרה. הכל מתחזה לתיפקוד תקין, רק כי הפראיירים האזרחים לא מתנהגים כלפי הממשלה כמו שהיא מתנהגת כלפינו.
ומשכך, מכיוון שהמדינה הפרה את הצד שלה בהסכם, חייבים האזרחים להפר את הצד שלהם. ולגרום לכל המערכת לאתחל את עצמה מההתחלה. שאלמלא כן החברה תהפוך - ואולי כבר הפכה - לחברת נרצעים עושי רצון אדוניהם, עם מעמד מנצלים ומעמדות מנוצלים. זאת עדיין מדינה, אבל כבר לא דמוקרטית; ואם מתעקשים לקרוא לה דמוקרטיה, הרי זו דמוקרטיה בגירעון כל כך גדול, עד שהיא כבר חדלת פירעון.
כדי לאתחל מחדש את ההסכם הדמוקרטי צריך לחזור לנקודת האפס. אני לא חייב למדינה כלום, מכיוון שהיא כבר מזמן התנערה מחובותיה והפקירה אותי. עכשיו בואו ונראה מי ימצמץ ראשון: הממשלה בלי העם הטוב הזה, או העם בלי הממשלה האיומה הזו? מכיוון שהמחאה מורכבת מהמון רסיסי מוטיבציות, אין שום טעם לנסות ולכנס את כולם לאג'נדה אחת. אבל אפשר למקד את כולם בפעולה אחת: סרבנות.
חובה לסרב, מהרבה סיבות מצפוניות: הפקרת החטופים והחללים, העדפת עליונות הגזענים על פני השיוויון האזרחי, חוסר יכולת קיצוני, קנוניות בלשכה המעלות חשש למשהו המשיק לבגידה, מלחמה מיותרת לצרכים אישים, ביזת הקופה הציבורית, הטפילות והציניות הנוראה של נתניהו והגברת ושתי. אף שזה דיון אחר, חובה לסרב לשרת אותם - לפחות כמו שהחרדים מסרבים לשרת עם כולם.
חובת הסירוב קיבלה עכשיו משמעות אקטואלית של ממש. אם אין כאן דמוקרטיה ואין מוסדות שלטון, והחוק היה למרמס, ובתי המשפט נרפים ומבוהלים - משמע אין לאזרח המשרת שום מטריה מדינתית שתגן עליו מפני פשעי השליט והשלטון. כשאין דמוקרטיה, העם כבר אינו הריבון וממילא אינו הסמכות העליונה שמכוחה פועל הצבא. הצבא הפך להיות מיליציה של כנופיית המנהיג העליון. ומשכך - כל מי שנלחם בשירותם ומממש את גחמותיהם הוא פושע מלחמה בפוטנציה. כי הם פושעים. חיילים יקרים, עם כל הפטריוטיות, האמיתית והמומצאת, אף אחד לא יגן עליכם בפני בתי דין בעולם. אין לכם יותר מדינה לגיטימית כמטרייה, כי המבצר נפל. זה נכון ותקף גם לעובדי הציבור בכל זרועות הממשלה: להמשיך לשתף פעולה משמע להפוך לחלק מהבנאליות של הפשע והרשע. ושום ועדת חקירה לא תנקה אתכם מאשמה ואחריות.
צריך לסרב להכל. לשרת בצבא, להיכנס לכיתה, להצביע במליאה, לשלם מסים, לתת דו"חות, להגן על מתנחלים, לציית לשוטרים, לפרוק מכולות בנמל, לפנות את הכביש לשיירת הרכבים של רעייתו ובעלה של אשת ראש הממשלה. כלום! אם אין דמוקרטיה, אין אזרחות. ואם יתחילו להגיש כתבי אישום - יופי. נציף את בתי המעצר ובתי הסוהר, עד שהכל יפול. ואז נתחיל מההתחלה. הסכם אזרחי חדש, והפעם בריא וטוב; שיסודו דמוקרטיה השייכת לכל אזרחיה, שוויון מלא בפני החוק לכולם, וחוקה שמקבעת את כללי המשחק. על שום דבר פחות מזה לא מפנים את הרחוב.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית