שאלת מפתח במארג השיחות החברתיות-פוליטיות בנות ימינו היא "מתי כבר מותר וראוי לשבור את הכלים ולהפסיק לציית". השורה התחתונה תחילה: עכשיו, מייד ועל הכל.
- אנחנו נלחמים בשתי מערכות:
- נגד האיומים החיצוניים, שרובם ניתנים להסדרה בתהליכים מדיניים ידועים ושום אלימות מלחמתית נוספת לא תקדם אותם, אפילו לא במילימטר. במלחמה הזאת (גם במלחמה הזאת) - כשלנו.
- ובחזית הפנימית, העוברת במקום עדין ומורכב מאוד; בקו שבין כיבוד החוק לשלילתו. המונים כבר התחילו את הצעדה אל עבר האחריות הדמוקרטית.
- כל מה שנותר הוא שבקפלן יבינו כי הצעד האחרון - אי ציות המוני כחובה אזרחית - הוא שיעשה את ההבדל.
דמוקרטיה היא הסכם מתמשך בין האזרחים לממשלתם ומדינתם. אנחנו נותנים לממשלה כוח באמצעות מסים, תמיכה, התגייסות - ובעתות חירום, גם את החיים עצמם. המדינה, בתמורה, חייבת לנו את הביטחון, החירות, החופש וההגנה על חיינו ורכושנו. הציות למדינה וחוקיה הוא ויתור של בני החורין על מידה מסוימת של חירות כדי לאפשר חיים בטוחים, מוגנים ומשותפים לכל.
המדינה - כל מדינה - אסור שתהא נגועה בשום משמעות דתית או משיחית. כלי הממלכה הם רק מנגנונים שנועדו להגן על ההסכמות האזרחיות הבסיסיות. וכשהשלטון פוגע בכוונה בכל אלה - כן, בכולם - הוא כבר לא שלטון אלא קואליציית כנופיות שחובה להדיחה. ברגעי משבר שכאלה, האחריות להגנת ערכי היסוד החברתיים חייבת לחזור אל החברה עצמה עד לטיהורה של הממשלה מהנגעים הממאירים אותה. איך עושים את זה?
יש לפחות שלושה שלבים של התנגדות למשטר רע: סרבנות אישית, אי ציות ציבורי נרחב ומאבק מזויין. הסרבנות תלויה במצפונם של כל יחיד ואזרחית, ההפיכה החמושה היא מלחמה פנימית אלימה לכל דבר ועניין. ולפעמים, כמו בגרמניה הנאצית, באוקראינה ובעוד כמה מאבקי שחרור ועצמאות, היא מוצדקת לחלוטין. אי הציות האזרחי הוא שלב הביניים. הוא לא פעולה של יחידים מכאן, והוא בלתי אלים בעליל מכאן.
הסרבנות היא פעולה אישית של אזרחים גיבורי תהילה, והאי-ציות הוא, על פי פרופ' אבי שגיא, "פעולת מחאה פומבית, שתכליתה לחולל שינוי בחוק ובמדיניות והיא מתבצעת במישור הציבורי-פוליטי". אי ציות ציבורי נרחב הוא הביטוי העליון של ההכרה הדמוקרטית, והוא הופך להכרח בשעה שהממשלה עצמה מתנקשת בכל היסודות של המהות הדמוקרטית והופכת ללא-דמוקרטית.
המשטר הישראלי הנוכחי הוא משטר לא דמוקרטי, המפעיל אמצעים אלימים כנגד מי שחולק עליו. לעיתים זו אלימות ממשית, כמו חיילי צבא הכיבוש נגד הפלסטינים הכבושים ופעילי שמאל. במקרים רבים זו משטרה המתייחסת למוחים ולמתנגדי משטר כאל אויבים שיש להילחם בהם, ולא כאזרחים שחובה להכיל אותם. הפוליטיקה שלנו משרתת רק את עצמה, העיתונות מבוהלת ומאוד לא חופשית, הרשתות החברתיות שבויות ומטילות אימה, ובתי המשפט משתבללים מפני כוחנות הפוליטיקאים. ומעל לכל נושבת רוח האלימות המילולית של ראש הממשלה, שריו ונבחרי הציבור המביכים שסביבם. וקיימא לן: כשהרוח נושבת אלימה, מישהו כבר יוסיף קיסמים למדורה וישרוף את הבית. נפש הדמוקרטיה הישראלית גוססת. נותרה רק טכניקה דמוקרטית. ומשכך הופר החוזה בין האזרח למדינתו. וחובה להתנגד! כי אם אתה לא מחויב לשינוי, אתה חלק מהבעיה.
יש מחירים לאי הציות - אז מה. אם הממשלה כולאת את מתנגדיה, נמלא את בתי הכלא עד שיהפכו לבתי החופש. וכדברי הנרי דיוויד תורו: "תחת ממשל אשר שם בני אדם במעצר ללא הצדקה, מקומו של אדם ישר הוא בבית כלא".
כשהמשטרה תוקפת אזרחים, נתייצב מולה כחומה בצורה. כשמורים מלמדים תורות שנאה בבתי הספר - נוציא משם את הילדים, נצור על מוסדות החינוך ונגרש את מפיצי החשיכה. ושוב אבי שגיא: "אי ציות אזרחי הוא אחד הביטויים העמוקים של אחריות האזרח לאחריותו". המרי הוא התקווה.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית