בתום שנה וחצי של שיקום ממושך, רס"ר שליו בסט, שנורה בקרב באופקים ב-7 באוקטובר, חזר אתמול (רביעי) לחטיבת סה"ר במשטרה. בס"ט שירת כמפקד צוות ביס"מ נגב. בבוקר שמחת תורה, השתתף בקרב יריות מול מחבלים ברחובות אופקים, ונפצע קשות כשכדורים פילחו את גבו. לבסוף, טיפול ראשוני מציל חיים של חובש איחוד הצלה, ותושייה של אזרח שהסיע אותו ואת חבריו ברכב משטרתי לבית החולים, הצילו את חייו.
בסט התקבל במחיאות כפיים על ידי חבריו ביחידה ומפקדיו ששיבחו את גבורתו. "הנאמנות למשטרה, ליחידה, לתפקיד בערו בי וגרמו לי לעשות את הבלתי אפשרי - לעמוד על הרגליים", אמר שליו. "היו לי הרבה רגעים שהייתי בצומת דרכים ויכולתי לצאת החוצה - אבל אני חושב שיש לי עוד הרבה מה לתת, לאזרחים למדינה וליחידה".
בסט סיפר לוואלה על הקרב המצמרר, ימים ספורים לאחר שהתרחש, ממיטתו בבית החולים סורוקה. "אנחנו תוספים מחסה ומתמקמים, המשכנו להתקדם לעבר המחבל, הוא נפגע אבל ממשיך לירות, המחבל השני יורה עליי ושני כדורים נכנסים לי בגב. שוטר אחר חוטף בכתף, אחד שלושה כדורים ביד. התחלנו לזחול לתוך בית של שכן שפתח את הדלת. לא הרגשתי בכלל את הגב. הרגשתי שהחיים נגמרים לי. התחלתי לאבד הרבה דם, הפה מתייבש, התקשרתי להורים, לאשתי, להיפרד מהם, נשכבתי על הרצפה, הכול דם מסביב, עליתי בגל בקשר, בגל חירום, לחצתי על לחצן מצוקה, אבל אף אחד לא עונה. בדיעבד, אני מבין שכולם ניהלו לחימה".
רס"ר בסט היה למעשה מראשוני הפצועים שפונו למיון בסורוקה, בזמן שספק אם בכלל היו מודעים להיקפים הנוראיים של הטבח בעוטף עזה, למאות הפצועים שיגיעו בזה אחר זה בשעות שלאחר מכן. "עברתי ניתוח, הוציאו לי את הקליעים מהגב, סנטימטרים מהעמוד השדרה, ניצלתי בנס מכל הסיפור הזה. כדור נוסף, כך נודע לי, פגע באקדח שהיה על המותן, לא השתמשתי בו כי פעלתי עם ה-M16 בזירה, כדור נוסף פגע לי בצד בשני של המותן, ונתקע במחסנית.
"אני פה בחיים בזכות בורא עולם, אני כל בוקר אומר תודה לצוות שלי שהציל אותי, ללוחמים, ליחידה, איבדתי הרבה חברים מהיחידה, שהוזעקו כתגבורת למסיבה בבארי ונלחמו במחבלים עד לשעה 12 בצהריים. עד שהצבא התעשת, אף אחד לא היה איתנו, היינו שם לבד, אף לא הגיע לסייע לנו. במשך כל אותם שעות ניסינו לתקשר דרך הוואצאפ, ממש שכונה. אבל ככה הוקפץ מפקד היחידה וכל הלוחמים. וצריך לזכור שזה יום שבת, לא יום עבודה רגיל, וגם זה שהסד"כ בסוף השבוע היה מאוד נמוך.
