רס"ר שליו בסט (בן 29, נשוי ואב לילד), מפקד צוות ביס"מ נגב, כבר ראה את הסוף בבוקר חג שמחת תורה. אחרי קרב יריות מול מחבלים ברחובות אופקים וכדורים שפילחו את גבו, הוא החל להיפרד מבני משפחתו. לבסוף, טיפול ראשוני מציל חיים של חובש איחוד הצלה שחש למקום, ותושיה של אזרח שהטיס אותו ואת חבריו ברכב "סוואנה" משטרתי מחוץ לעיר, הצילה את חייו.
כעת, ממיטתו במחלקה האורטופדית בבית החולים סורוקה, הוא משחזר את רגעי האימה. "זו הייתה עוד מסיבה שהגעתי לאבטח יחד עם 20 שוטרים נוספים. הגענו בשעה 21:00 והתפרסנו בשטח ליד קיבוץ רעים. בשעה 6 וחצי בבוקר החל ירי טילים, התחלנו לפזר את הקהל. שלא יהיו במקבץ אחד. קיבלנו גם דיווח בקשר על חדירה, רכב שנכנס לכיוון אופקים. ביקשתי רשות ממפקד האירוע לצאת לאירוע. עלינו ארבעה לוחמים על סוואנה ויצאנו לדרך, בכביש 232 אנחנו רואים סוואנה מחוררת, בתוכה שני אזרחים פצועים קשה. אחד מהם מחרחר, אבל אין לנו איך לעזור לו. במקביל אנחנו מקבלים עוד ועוד התרעות על חדירות נוספות לתוך ישראל. שהרכב שהיינו במרדף אחריו הגיע לאופקים".
בסט והשוטרים שעמו החליטו להתקדם לאופקים, כשניידת של תחנת אופקים נשארה עם הפצוע במקום עד להגעת כוחות ההצלה. "קיבלנו כתובת מדויקת באופקים אבל שום דבר לא עבד, לא הווייז ולא גוגל מפות", נזכר. כשהשוטרים נכנסו לתוך השכונה באופקים הם ראו חייל עם M16 לצד מתנדב איחוד הצלה עם אקדח. באותו הרגע בסט רואה שני חמושים שיורים לעבר גינות ובתים ללא הבחנה. "אני רואה שתי גופות. אני לוקח לחייל את הנשק הארוך, מבין שאני חייב לחתור למגע כי הם עוד שניה נכנסים לבתים ויהיה פה אירוע אחר". הוא פתח בירי כדי למשוך את תשומת הלב של המחבלים, במטרה שהאש תופנה אל השוטרים.
"ברגע שאחד מהם מזהה את הירי הוא יורה בחזרה", ממשיך שליו. "אנחנו תוספים מחסה ומתמקמים, המשכנו להתקדם לעבר המחבל, הוא נפגע אבל ממשיך לירות, המחבל השני יורה עליי ושני כדורים נכנסים לי בגב. שוטר אחר חוטף בכתף, אחד שלושה כדורים ביד. התחלנו לזחול לתוך בית של שכן שפתח את הדלת. לא הרגשתי בכלל את הגב. הרגשתי שהחיים נגמרים לי. התחלתי לאבד הרבה דם, הפה מתייבש, התקשרתי להורים, לאשתי, להיפרד מהם, נשכבתי על הרצפה, הכול דם מסביב, עליתי בגל בקשר, בגל חירום, לחצתי על לחצן מצוקה, אבל אף אחד לא עונה. בדיעבד, אני מבין שכולם ניהלו לחימה".
החובש שהצטרף לשוטרים בתחילת הלחימה חזר, חבש אותם ועצר את הדימום. "הוא הציל לי את החיים", קבע בסט, "אבל הבנתי שאנחנו חייבים להתפנות לבית חולים בכל מחיר, ולא נראה היה שניתן לצאת משם. אמרתי לאזרח שנכנס לבית, אתה לוקח אותנו לבית חולים, הוצאתי את המפתחות של הסוואנה והושטתי לו לידיים. בהתחלה הוא היסס, אבל הוא הבין את חומרת המצב ויצא איתנו לסוואנה, אותי השכיבו אותי בספסל מאחור". הם החלו להתקדם לכיוון היציאה מהעיר תחת אש; באזור גילת פגשו את צוותי מד"א, שפינו אותם לסורוקה.
רס"ר בסט היה למעשה מראשוני הפצועים שפונו למיון בסורוקה, בזמן שספק אם בכלל היו מודעים להיקפים הנוראיים של הטבח בעוטף עזה, למאות הפצועים שיגיעו בזה אחר זה בשעות שלאחר מכן. "עברתי ניתוח, הוציאו לי את הקליעים מהגב, סנטימטרים מהעמוד השדרה, ניצלתי בנס מכל הסיפור הזה. כדור נוסף, כך נודע לי, פגע באקדח שהיה על המותן, לא השתמשתי בו כי פעלתי עם ה-M16 בזירה, כדור נוסף פגע לי בצד בשני של המותן, ונתקע במחסנית.
"אני פה בחיים בזכות בורא עולם, אני כל בוקר אומר תודה לצוות שלי שהציל אותי, ללוחמים, ליחידה, איבדתי הרבה חברים מהיחידה, שהוזעקו כתגבורת למסיבה בבארי ונלחמו במחבלים עד לשעה 12 בצהריים. עד שהצבא התעשת, אף אחד לא היה איתנו, היינו שם לבד, אף לא הגיע לסייע לנו. במשך כל אותם שעות ניסינו לתקשר דרך הוואצאפ, ממש שכונה. אבל ככה הוקפץ מפקד היחידה וכל הלוחמים. וצריך לזכור שזה יום שבת, לא יום עבודה רגיל, וגם זה שהסד"כ בסוף השבוע היה מאוד נמוך.
"ראיתי את המחבל לובש מדי צה''ל ולא מספיק לרסס, ויורה עלינו RPG במהלך הפינוי שלנו, חשבתי שאני בחלום. בסרט הכי גרוע שלי לא האמנתי שיקרה כזה דבר. גם המחבלם שהיו מולנו היו כל כך מאורגנים, מאומנים, ירו בצורה מקצועית. לא פראיירים שביצען ירי שכונתי ואנשים שידעו מה הם עושים ושבאו להרוג, ולבצע טבח. היה עליהם ציוד מטורף, מ-RPG, הנשקים, הקלצ'ניקוב, המהירות שבה הם החליפו נשקים בעוד שאנחנו עם נשקים קצרים, אקדחים ועם ביגוד מאולתר, אבל הורדנו אותם בסוף".
מניין חללי המשטרה המעודכן עומד על 44 נופלים. שוטרים, קצינים, מפקדים, לוחמי יחידות העילית ששילמו בחייהם בהגנה על המדינה. יהי זכרם ברוך.