בערב חג הפסח, כשמיליוני יהודים בארץ ובעולם יסבו לשולחן הסדר ויקראו על עשר המכות שהביא הקב"ה על מצרים, מעטים ישאלו את עצמם: האם יש הסבר מדעי לסיפור המוכר מההגדה? האם מי הנילוס באמת הפכו לדם? האם צפרדעים כיסו את הארץ? האם בכורות מצרים מתו בלילה אחד? מחקרים מודרניים מציעים תשובות מפתיעות, המשלבות תופעות טבע עם התזמון המופלא של הסיפור התנ"כי, ומזמינות אותנו להסתכל שוב על המכות דרך פריזמה מדעית.
בצורת קשה שערערה אימפריה שלמה
חפירות ארכיאולוגיות בפי-רעמסס, בירת מצרים העתיקה, חשפו כי העיר ננטשה לפתע בתקופת שלטונו של רעמסס השני (1279-1213 לפנה"ס) - תקופה שחלק מהחוקרים מזהים עם יציאת מצרים. ניתוח נטיפים ממערות במצרים מצביע על בצורת חריפה שהתרחשה באותם ימים, ששיבשה את האיזון האקולוגי של דלתת הנילוס. "בצורת יכולה להצית שרשרת של הפרעות שמזינות זו את זו," מסביר ד"ר ג'ואל מאיירס, מומחה לקשר בין אקלים להיסטוריה. "מה שמתחיל כתופעה בודדת עלול להסתיים באסון מורכב, שמשפיע על חברה שלמה." בצורת זו, לדברי החוקרים, הייתה יכולה לערער את הכלכלה המצרית, שתלותה בנילוס הייתה מוחלטת, והכשירה את הקרקע למכות שבאו לאחר מכן.
מנילוס כחול לאדום כדם
המכה הראשונה - הפיכת מי הנילוס לדם - עשויה להיות תוצאה של תופעה טבעית. הביולוג שטפן פפלוגמאכר טוען שהבצורת יצרה תנאים אידיאליים להתפרצות אצת "דם בורגונדי" (Oscillatoria rubescens) במי הנילוס. המים החמימים הזורמים לאיטם הפכו לקרקע פורייה לאצה זו, שצבעה את הנהר באדום עז והרעילה את הדגים. חוסר החמצן שנוצר כתוצאה מכך גרם לצפרדעים לנטוש את המים ולהציף את בתי המצרים, שם מתו בהמוניהם. גופות הצפרדעים הפכו למצע אידיאלי להתרבות חרקים. ללא הצפרדעים, שהיו טורפות טבעיות, התפשטו חרקי קוליקואידס - חרקים קטנים דמויי יתושים - וזבובים בקצב מסחרר.
מחקר משנת 1996 של קרטיס מאלוי וג'ון מאר, אפידמיולוג, זיהה את "הכינים" התנ"כיות כחרקי קוליקואידס, הידועים כמעבירי מחלות קטלניות כמו מחלת הסוסים האפריקאית ובלוטנג, שפגעו בבהמות. הזבובים, לעומת זאת, הפיצו מחלה בקטריאלית בשם גלנדרס, הגורמת לשחין אצל בני אדם ובעלי חיים. כך, שרשרת האירועים שהחלה באצות הובילה למכות הצפרדעים, הכינים, הזבובים והשחין, כולן קשורות זו בזו.
עוד בנושא
10 ממצאים ארכיאולוגים שמוכיחים שיציאת מצרים היא היסטוריה אמיתית
זה נס! יש הסבר מדעי איך משה רבנו קרע את ים סוף עבור בני ישראל - והוכחות איפה זה קרה
מכת ארבה - תוצר הבצורת
הבצורת תרמה גם למכת הארבה, אחת המכות ההרסניות ביותר. בתנאי יובש, הארבה נדחק לאזורי צמחייה מועטים, שם התרבותו מוגבלת. אך כאשר הגשמים חזרו, כפי שקורה לעיתים לאחר בצורת, הארבה התרבה בקצב מהיר והפך לנחילים עצומים. "נחיל ארבה בגודל קילומטר רבוע יכול לאכול ביום אחד כמות מזון השווה לצריכה של 35,000 בני אדם", מציין מאיירס. תופעה זו אינה זרה למזרח התיכון ואפריקה, שם נחילי ארבה גרמו לאסונות חקלאיים גם בעת המודרנית. במצרים העתיקה, שבה החקלאות הייתה עמוד התווך של הכלכלה, מכת הארבה הייתה מכה קשה במיוחד, שפגעה במזון ובפרנסה של האוכלוסייה.
תיאוריית ההתפרצות הוולקנית
תיאוריה נוספת קושרת את המכות להתפרצות הר געש בסנטוריני שביוון, כ-500 ק"מ מצפון למצרים - מרחק דומה לזה שבין ירושלים לקפריסין - סביב 1620 לפנה"ס. אפר וולקני עשיר בחומצות ובמינרלים כמו צינובר עשוי היה להפוך את מי הנילוס לאדומים ורעילים, כפי שמתואר במכה הראשונה. חומצות באוויר גרמו לשחין על עורם של בני אדם ובהמות, וענני אפר כבדים החשיכו את השמיים למשך ימים, כמתואר במכת החושך. התפרצות זו יצרה גם תנאי מזג אוויר קיצוניים, כולל סופות ברד וברקים חריגות, התואמות את מכת הברד.
אמנם ההתפרצות בסנטוריני התרחשה כ-400 שנה לפני תקופת רעמסס השני, אך החוקרים מציינים שהסיפור התנ"כי, שנכתב מאות שנים לאחר האירועים ולא נועד להיות תיעוד היסטורי מדויק, עשוי לשלב זיכרונות קולקטיביים של אסונות טבע שהועברו מדור לדור. ממצאים ארכיאולוגיים, כמו שכבות אפר מסנטוריני שנמצאו בסמוך לפי-רעמסס, תומכים באפשרות שהשפעות ההתפרצות הגיעו למצרים והותירו חותם עמוק בתרבות המקומית.
למה נפגעו המצרים ולא בני ישראל?
החוקרים מציעים הסבר גיאוגרפי פשוט לשאלה הזו: חרקי הקוליקואידס, שהיו אחראים למחלות במכות הכינים והזבובים, אינם מסוגלים לעוף למרחקים גדולים ולכן לא הגיעו לארץ גושן, שם התגוררו בני ישראל. בנוסף, ייתכן שהעברים, שחיו בתנאים שונים וצרכו מים ממקורות מקומיים כמו בארות ולא מהנילוס, לא נחשפו לאותם מזהמים שהשפיעו על המצרים. הבדלים אלה במגורים ובאורח החיים עשויים להסביר מדוע המכות פגעו בעיקר באוכלוסייה המצרית.
שלוש תיאוריות על מכת בכורות
המכה האחרונה והקשה מכולן - מות הבכורות - זוכה לשלושה הסברים מדעיים:
- עובש רעיל במזון: הברד והארבה הרסו את היבולים, והמצרים נאלצו לאכול דגן מאסמים שזוהם בעובש רעיל. בחברה המצרית, הבכורים נהנו ממעמד מיוחד וקיבלו את המנות הראשונות מהשכבות העליונות של הדגן, שהיו החשופות ביותר לזיהום. רעלנים אלה, כמו מיקוטוקסינים, ידועים כגורמי מוות פתאומי.
- פולחן הקרבה: לאחר מה שנראה כמו תשע מכות הרסניות שפגעו בהם, המצרים האמינו שאליליהם זועמים. ד"ר מאיירס משער שבניסיון נואש לפייס את האלים, הם הקריבו את בכוריהם, כפי שתועד במקרים נדירים בתרבויות עתיקות. חוקר המיקרוביולוגיה ומחבר הספר "מכות מצרים: ארכיאולוגיה, היסטוריה ומדע בוחנים את התנ"ך", סירו טרביסנטו, מציע שתנאים סביבתיים קשים, כפי שתועדו בטקסטים עתיקים, עשויים היו להגביר את הלחץ החברתי לפעולות נוראיות כאלה.
- רגישות ייחודית: עדויות היסטוריות מראות שבמצרים העתיקה, הבכורים לעיתים קיבלו תזונה שונה או שירתו בתפקידים דתיים וחברתיים ייחודיים, שחשפו אותם לרעלים סביבתיים או למחלות. לדוגמה, תפקידים במקדשים עשויים היו לחשוף אותם לחומרים רעילים המשמשים בטקסים.
מדע ואמונה: הילכו שניים יחדיו?
עבור רבים בישראל, ההסברים המדעיים אינם פוגעים כמובן בערך הרוחני של סיפור יציאת מצרים. הרב יונתן נריל, מייסד ומנכ"ל המרכז הבין-דתי לפיתוח בר קיימא, מסביר: "המסר המרכזי הוא שאלוהים הביא את המכות כדי לשחרר את עם ישראל משעבוד. ההסברים המדעיים, אם הם נכונים, רק מדגישים את התזמון האלוהי המושלם של האירועים". במאמר שפורסם במגזין TIME הוא מוסיף כי הסיפור נושא לקחים רלוונטיים גם לימינו: "כפי שפרעה סירב לוותר על עבדיו, כך אנו מתקשים לוותר על הדלקים המאובנים, גם כשמשבר האקלים מאיים על אזורנו - כמו ים המלח המתייבש או המדבר המתפשט בדרום הארץ. יש 'פרעה קטן' בתוכנו, שמסרב להשתנות למרות המחיר הברור".
ההקבלה הזו מזכירה לנו שסיפור המכות אינו רק נחלת העבר. בדומה למצרים העתיקה, שבה זיהום הנילוס והרס היבולים היו תוצאה של חוסר איזון סביבתי, גם כיום אנו מתמודדים עם זיהום מים, התחממות כדור הארץ ואובדן משאבים טבעיים. הצפרדעים, שמוזכרות במקורות כמין מחוון לסביבה, מזכירות לנו את השבריריות של המערכות האקולוגיות שלנו.
בין אם תאמינו בנס או תתמקדו בהסברים המדעיים, השנה, כשתקראו על עשר המכות בהגדה, אולי תראו אותן לא רק כסיפור היסטורי, אלא כקריאה לפעולה לשמירה על עולמנו.