ביום שני האחרון, כמו מדי שבוע בשבועות האחרונים, עשרות משפחות שכולות ממועצת אוקטובר, שמאגדת למעלה מ-1500 משפחות של נרצחי ונפגעי 7 באוקטובר עשו את דרכן לכנסת ישראל. הפעם, לא רק בשביל להיפגש עם ח"כים ולבקש זכות דיבור בפתח דיוני הועדות, אלא בשביל לשמוע את ראש הממשלה בנימין נתניהו משיב בדיון 40 החתימות המיוחד שכונס לבקשת האופוזיציה על דרישתן להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתיתן להן תשובות על המחדל והאסון. איך זה נגמר, אנחנו כבר יודעים: במראות אלימים ובזויים של משמר הכנסת הודף את המשפחות מלהיכנס ליציע האורחים הריק במליאה, בקריאה של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה להוציא אותם רק כי הפגינו מחאה, ובהתעלמות כמעט מוחלטת מצדו של ראש הממשלה.
מאז 7 באוקטובר, משפחת מנצורי לא קיבלה אפילו פנייה אחת רשמית מראש הממשלה או הממשלה. ראש הממשלה לא ערך ביקור תנחומים, לא עשה שיחת טלפון, אפילו לא מכתב. גם לא אף חבר ממשלה, לדבריהם. את כל המידע שיש להם על מה שקרה לשתי הבנות שלהן הם אספו בכוחות עצמם. "החל מ-6:29 ב-7 באוקטובר, פתחנו חמ"ל בבית, מנשה יצא דרומה ועבר מבית חולים אחד לשני וניסה למצוא את הבנות בין חדרי המיון", סיגל משחזרת. "ואחד הדברים שבאמת הרגשנו ולצערי עדיין מרגישים הוא שאנחנו לבד במערכה הזאת, אם אין לי מי לי. התחושה הזאת של להיות לבד במדינה שלך היא מאוד לא נעימה. הדרישה שלנו בעצם היא מאוד בסיסית. אנחנו לא מבקשים משהו שהוא לא הגיוני. פשוט להבין מה קרה שם. על זה אנחנו נלחמים".
"אני כבר יומיים מחפש את המלים לתאר את מה שהרגשתי", אומר מנשה מנצורי, אביהן של נורל (25) ורויה (22), שב-6 באוקטובר 2023 נפרדו, סיימו את ארוחת החג בביתן בהוד השרון, ביחד עם עמית, ארוסה של נורל, ויצאו למסיבת הנובה, ממנה שלושתם לא שבו. "הרגשתי כמו אוויר, שלא מסתכלים עלינו, אנחנו לא מעניינים אף אחד, מנסים להרחיק אותנו, עצם בגרון, מפריעים להם בעין. כשהם מסתכלים עלינו, הם לא רואים אותנו אלא רואים את הטרגדיה והמחדל שלהם, ומזה הם כנראה מנסים להימנע או לא להסתכל בעיניים. אנחנו בעצם המראה של המחדל שלהם", הוא אומר בראיון משותף עם רעייתו סיגל, שלא הייתה ביום שני בכנסת, אבל לדבריה, "טוב שכך. אנחנו משתדלים להתפצל לפעמים כדי לא להתרסק ביחד. בשבילי זה היה אות קין לממשלה, בכנסת ישראל, בית העם, שאמור להיות למעננו. גדלתי על אמונה שהורים שכולים זה קודש הקודשים, לראות אותם מאבדים הכרה על הרצפה ובועטים בהם זה היה פשוט שפל המדרגה".
מילת המפתח היא "להילחם", אומרת סיגל, שמתארת תחושה קשה של היעדר מדינה, גם בנוגע למחדלי הטיפול בקהילת שורדי והמשפחות השכולות מהנובה. "יש ביטוח לאומי שעושים מה שהם יכולים אבל הם מוגבלים בחוקים ותקציבים. יש אנשים בקהילה במצב נפשי מאוד קשה, או מצב כלכלי קשה וזקוקים לעזרה", היא אומרת, ובעוד התחקירים הצה"ליים על מחדלי 7 באוקטובר מוצגים בימים אלה בפני תושבי הקיבוצים של העוטף, הם עדיין לא קיבלו תשובות מאף גורם רשמי.
"אין צודק יותר מוועדת החקירה הממלכתית", אומר מנשה. "שייתנו לי תשובות מה קרה באותו יום, איך הגענו ל-7 באוקטובר, איך הבנות שלי נרצחו על אדמת ארץ ישראל, הן לא הלכו להילחם במלחמה. הן הלכו לרקוד. אני רוצה, אני דורש את התשובות האלה. ובגלל זה אנחנו נלחמים". הוא שב באחרונה מנסיעה להודו עם עוד משפחות שכולות מהנובה, שבה, הוא מספר, "קיבל אוויר" שאותו איבד לדבריו בכנסת ביום שני. "הנפש שלנו קרועה, הנשימה שלנו שרופה וזה לוקח המון המון כוחות לקום בבוקר. אז אנחנו מנסים למצוא מכלי חמצן כדי שיהיה אפשר לנשום, וחזרתי עם טנק מלא חמצן, וזה היה אמור להיות יום מאוד משמעותי אבל הכל התרסק".
לדברי סיגל, הדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית "היא לא פוליטית. גם אם זה היה ראש ממשלה אחר או קואליציה שמורכבת משרים אחרים שיותר או פחות מקובלים עלינו זה מה שהיינו דורשים. קרה פה פשע נגד האנושות". לדברי מנשה, המאבק שלהם הוא לא רק בשביל האמת והצדק על מה שאירע לבנותיו, "אלא בשביל עם ישראל. יש לי משפחה די גדולה, שבט מנצורי, הרבה נכדים והרבה נינים, בשבילם אני נלחם, בשביל העתיד שלהם ושל כל הילדים במדינת ישראל צריך לעשות תיקון. כולם יכולים להסכים עם זה, זה לא משנה מאיפה אתה ומה אתה מצביע. צריך תיקון ואנחנו נביא אותו".
משפחת מנצורי חזרה ב-2010 משהות של שנים בארצות הברית מתוך רצון להמשיך ולגדל את הילדים בארץ, והמאבק של מנשה וסיגל לתיקון ושיקום הוא גם עבור בנם הקטן, שי, בן 15.5 והמשך האמון שלהם ושלו בעתיד שלהם כאן במדינה. "חזרנו ארצה מתוך רצון אמיתי ופשוט לסיים את הפרק הזה בגולה ובניכר וכשכבר תקענו את היתד והיה לנו טוב והיינו מאושרים בבוקר אחד הכול נגדע", היא אומרת. "נשלחנו לרכבת הרים בלתי נתפסת. זה לא מה שרצינו. ואני מנסה למנוע את העזיבה של הבן שלי, שלא רואה שום סיבה שתשאיר אותו בארץ, וגם לא אותנו, ואני לא רוצה שזה יקרה". מנשה מוסיף: "אני רואה את זה בתור ריצת מרתון. את הטרגדיה הזאת ואת המחדל הזה אנחנו מרגישים כל יום ונרגיש לכל החיים. כשאני אומר תיקון, זה לא העניין עכשיו פוליטי כן או לא להעיף את הממשלה, או כן או לא בחירות, אלא לנסות ולחזור לשורשים, לערבות ההדדית, לאהבה של עם ישראל בינינו. עם כל הפילוג והשיסוי אין לנו זכות קיום בשכונה המרושעת הזו, זה ילך ויידרדר עד שאנשים יעזבו את המדינה והכל יתפורר".