השר לשעבר יזהר שי, ששכל את בנו ירון (נוני), לוחם בסיירת נח"ל, בקרב הגבורה על הגנת כרם שלום ב-7 באוקטובר, פרסם ביום רביעי ברשת X את הפוסט הזה: "אנחנו נכנסים ליממה עצובה, קשה מנשוא. החללים שיחזרו מחר הביתה ישברו את הלב של כולנו. אז בואו נהיה מחר ביחד. לרגע אחד אפשר לשכוח מימין ושמאל, מבעד ונגד, מקולות המריבה והמדון בינינו. בואו נהיה מחר רק בעד. בעד החטופות והחטופים, בעד המשפחות שלהם, בעד החללים שלנו שחוזרים מחר הביתה כדי לקבל את זכותם למנוחת עולמים, בעד הלוחמים, בעד הפצועים בגוף ובנפש, בעד היקרים לנו מכל שאיבדנו במלחמה הזו, בעד מדינת ישראל".
מאוד רציתי לזרום עם המסר הזה. עם השאיפה הטבעית כל כך לרגע של שקט, של הרכנת ראש, של חשבון נפש, של סליחה. מגיע לנו רגע אחד כזה, אחרי כל מה שעברנו.
רציתי להיות בעד, עד ששוב נתקלתי בנגד: באותו יום פרסם גם ראש הממשלה נתניהו סרטון לקראת היום הקשה הצפוי לכולנו: "מחר יהיה יום מאוד קשה למדינת ישראל. יום מטלטל, יום של יגון", אמר נתניהו, והסביר שליבו, כמו גם ליבנו, נקרע לגזרים. נפשו של מי מאיתנו לא יוצאת, מאז 7 באוקטובר, לשירי ביבס, האמא שהפכה סמל, ולשני פעוטיה האדמוניים, כפיר ואריאל. פעוטות רכים שנחטפו יחד עם אמם מהמקום שאמור להיות הבטוח ביותר בעולמם. ג'ינג'ים קסומים, בתחילת חייהם, שסרטוניהם משחקים בחיק המשפחה, על הדשא בקיבוץ, ומביטים בסקרנות על העולם לתוכו נולדו זה עתה, מרטיטים את ליבנו מאז אותו בוקר. ואחר-כך, תמונות החטיפה. האימה הנסוכה על פניה של שירי. התופת מסביב. ניפוצו האכזרי של העולם המוכר, של הערכים האנושיים, של מהלכם ההגיוני של החיים, שנגדעו באחת.
הבעיה היא שבאותו זמן, במקביל לצילום סרטון האבל המפויס שלו, דאג נתניהו שלשכתו תפרסם את הודעת הנאצה נגד אלה שניהלו עד עכשיו את המו"מ להשבת החטופים, בזו הלשון: "ההישג של ההסכם לשחרור שישה מחטופינו החיים בפעימה אחת הוא תוצאה של החלטת ראש הממשלה לשנות את הרכב צוות המו"מ. הצוות החדש שינה את הדינמיקה והוביל משא ומתן, במקום מתן ומתן", נאמר ביום רביעי בשמו של "גורם המעורה בפרטים".
הגורם הזה לא "מעורה בפרטים". הוא מעורה במלאכת טינוף האנשים שהוא עצמו מינה לעמוד בראש צוות המו"מ. הגורם הזה הוא ראש הממשלה, שידע איזה יום צפוי לנו למחרת ובכל זאת אץ-רץ לקושש לעצמו קרדיט מופרך תוך כדי הכפשתם של אלה שהוא שלח לעשות את העבודה. את כל זה הוא עושה תוך כדי עדות במשפטו הפלילי, כשמכניסים לו פתק בעניין "עדכון בטחוני" והוא יוצא ל"התייעצות". בלי גרם אחד של בושה בכל הגוף.
נחזור לזה בהמשך, כי את הטור הזה צריך לפתוח בבקשת סליחה ומחילה מאזרחי ישראל שהופקרו ב-7 באוקטובר לגורלם. שנשחטו, נרצחו, נאנסו, נשרפו, נחטפו, הושפלו ונזנחו. שירי, כפיר ואריאל ביבס הפכו לסמל של מה שקרה באותו יום, קצהו האדמוני של קרחון ההפקרה והמחדל.
הביבסים אינם המשפחה היחידה שרבים מחבריה נרצחו. פינה כאובה במיוחד בליבי שמורה גם למשפחת קוץ. אבא, אמא, שלושה ילדים. היו, ואינם. ככה, באיבחה אחת. לבנת קוץ, בת 50 פחות שבוע, שנולדה במלחמת יום הכיפורים ונרצחה חמישים שנה אחר-כך במחדל כמעט זהה, בביתה בכפר עזה יחד עם בעלה אביב ושלושת הילדים, רותם, יונתן ויפתח. רותם הייתה מ"כית טירונים בצה"ל. יונתן ויפתח למדו יחד עם בתי אלונה בכפר הירוק ושיחקו בקבוצת הנוער של הפועל ת"א כדורסל. הקבוצה הזו נקראת עכשיו על שמם.
יונתן ויפתח היו אמורים להשאר באותה שבת בפנימיה בכפר הירוק, אבל החליטו לבלות אותה בקיבוץ כדי לא להחמיץ את ה"עפיפוניאדה". ההפנינג השנתי של הילדים, המפריחים עפיפונים לשמי העוטף, סמוך לגדר הגבול. אחת המטרות של הפסטיבל הזה הייתה לשדר מסר גם לילדים בצד השני של הגבול, בעזה. מסר של שלום, של תקווה, של סיכוי שיגיעו ימים אחרים.
חמשת בני המשפחה נמצאו חבוקים בביתם בקיבוץ, ללא רוח חיים. הייתה משפחה, ואיננה עוד. עוד טרגדיה בשרשרת אינסופית של אסונות משפחתיים מאותו יום נורא. כמו גם משפחת קדם סימן-טוב, ששכלה את תמר, את בעלה יהונתן (ג'וני), את התאומות ארבל ושחר (בנות חמש וחצי) ואת הפעוט עומר בן השנתיים. גם קרול, אמו של ג'וני, נרצחה שם.
נרצחו גם תומר ודיקלה ערבה, מנחל עוז. ומשפחת בירה, מבארי. ההורים יסמין ואורון, הבנות תאיר ותהל. אחיהן, יהב, הוא היחיד ששרד את הטבח. ויש גם, כלומר כבר אין את משפחת חצרוני מבארי: איילה בת ה-76, אחיה אביה בן ה-69, ונכדיו התאומים ליאל וינאי, בני 12.
ואיך אפשר להתעלם מאביגיל עידן, ילדת התלתלים שובת הלב שאביה רועי עידן החזיק בזרועותיו בעת שנורה על ידי הרוצחים בבית שבקיבוץ. יחד אתו נרצחה גם האם, סמדר. אביגיל הצליחה להיחלץ מבין זרועותיו של אביה מבעוד מועד ולשוטט מגואלת בדמו בשבילי הקיבוץ, עד שנאספה על ידי משפחה שכנה. אחר-כך נחטפה. היא חזרה בעסקת החטופים הראשונה וחדרה בשובבות לליבו של העולם כולו, בעודה ישובה על ברכיו של הנשיא ביידן.
הרשימה הזו היא רק מדגם מהזוועות של 7 באוקטובר. באותו יום נרצחו 53 ילדים. מספר עצום של הורים הפכו לשכולים, חלק מהם שכלו את כל ילדיהם. מספר עצום של ילדים הפכו ליתומים. אחים ואחיות שאיבדו את כל אחיהם ואחיותיהם. סבים וסבתות שאיבדו את נכדיהם. ולהיפך.
אבותינו שהקימו את המדינה הזו, ראו לנגד עיניהם את המטרה העיקרית: למנוע מחזות מהסוג הזה. לעולם לא עוד. יהודים לא יהיו מופקרים עוד. הורים לא יחביאו את ילדיהם בעליית הגג, בארון הבגדים או בממ"ד. לא נהיה חסרי מגן. לא יהיה צורך להתחנן בפני הגויים לעזרה. לא נחזר על פתחיהן של מעצמות, כדי שיואילו להיחלץ להצלתנו. "מדינת ישראל", נהג להגיד אריאל שרון בכל הזדמנות, "היא המקום היחיד בו יהודים יכולים להגן על עצמם, בכוחות עצמם". ב-7 באוקטובר 2023 חזרנו לימים הנוראים ההם. לא הייתה כאן מדינה, לא היה כאן צבא, לא היה מגן לתושבי העוטף, מכפר עזה ועד שדרות ואופקים. זה קרה שוב. אזרחים שלווים וחפים מפשע, הורים וילדיהם, סבים וסבתות ונכדיהם, נטבחו בבתיהם. ולא היה מי שיגן עליהם. שיושיט יד. שימנע את האסון. שיחוש לעזרתם. בישובים רבים בושש הצבא מלהגיע וכשהגיע, זה היה בטפטוף שלא הצליח לעצור את המבול. ניר עוז, קיבוצה של משפחת ביבס, הפך לסמל ההפקרה כי לשם אף אחד לא הגיע. לא בזמן ולא באיחור. בכלל לא. תושבי הקיבוץ נרצחו ונחטפו ונשרפו במשך שעות, לאור היום. הם לחמו בעצמם על חייהם, אבל זה לא הספיק. הרוצחים לא מיהרו. הם סיימו בשלווה את מלאכתם וחזרו למאורתם. ניר עוז הפך, לפיכך, לסמל ההפקרה. שירי, אריאל וכפיר ביבס, יחד עם עודד ליפשיץ, היו בני ניר עוז. הם חזרו אתמול. הם ייטמנו באדמת קיבוצם. האחראי הראשי להפקרתם, עוד לא אזר אומץ לבקר שם.
יום אחד קודם חזרת גופותיהם, עלה לדוכן הנואמים בכנסת אדם בשם שלמה קרעי. שר בישראל. הוא נשא שם את אחד מנאומי השנאה והשטנה המפוארים שנשמעו לאחרונה. הוא פנה לח"כ אלון שוסטר מהמחנה הממלכתי, איש קיבוץ מפלסים, והטיח בו את הטקסט הזה: "אני רואה אותך עם חולצה של 'יוקר המחיה לא על הגב שלנו'. אתה קיבוצניק, אוכל אוכל אורגני, מדושן עונג. מתי סבלתם בקיבוצים מיוקר המחיה?'".
אלון שוסטר השקיע את כל חייו בהפרחת הנגב המערבי בכלל, עוטף עזה בפרט. קיבוצו מפלסים הותקף ב-7 באוקטובר. בנו, סמ"פ בצה"ל, יצא להילחם בתוקפים. שוסטר "בילה" את היום הזה בחמ"ל, מנסה להציל כמה שיותר חיים. לא רחוק ממנו, לח"כ לשעבר שי חרמש, היה פחות מזל. הוא ורעייתו חווה הותקפו בביתם שבכפר עזה. הבן עומר נרצח במקום. בני הזוג חרמש יחד עם בתם, בעלה, הנכדה ותינוק שזה עתה נולד, היו נצורים 22 שעות על ידי המחבלים, עד שהצליחו להימלט. ביתם נהרס כליל.
500 יום עברו ועכשיו ניצב מול ח"כ שוסטר שר בממשלת ישראל, שעולה לדוכן כדי להגיב בשם ממשלת ישראל להצעת חוק כלשהי, והכפיש אותו ואת הקיבוצניקים באשר הם, על לא עוול בכפם. הוא הכפיש את חקלאי עוטף עזה, סמלי הציונות והתחדשותנו בארץ ישראל, האנשים שמעבדים את אדמתם עד הרגב האחרון, על הגדר של עזה, גם היום, אחרי הטבח. הוא הכפיש את הקיבוצניקים ששילמו את המחיר הכבד ביותר ב-7 באוקטובר. את האנשים שהופקרו לגורלם על ידי אותה ממשלה בה הוא יושב, רוחץ בנקיון כפיו.
אני שואל את עצמי אם האיש האטום הזה, קרעי, באמת חושב שהקיבוצניקים לא מרגישים את יוקר המחיה, שמגיע לשיאים חסרי תקדים בממשלה הנוכחית. מאיפה הוא מצליח לשאוב את כל השנאה הזו? הוא לא שמע על זה שרוב הקיבוצים הופרטו כבר מזמן? האם הוא באמת חושב שערב חזרתן של הגופות לכפר עזה, זה העיתוי הנכון לכנות את הקיבוצניקים "מדושני עונג"?
קרעי הוא מדושן רעל. חבל שלא עבר על הרשימה השמית של נרצחי, נחטפי ושורדי הקיבוצים. הוא יזהה שם אנשים מכל המקצועות, העדות, התפוצות והדעות. הם ציונים ופטריוטים ישראלים מהמעלה הראשונה. לא פריבילגיים. הם עובדים קשה, מייצרים, משלמים מיסים, משרתים בסדיר ובמילואים, מפריחים את השממה. אף אחד לא מנסח לכבודם עכשיו שום חוק השתמטות. להיפך, הממשלה משתמטת ממילוי חובתה המוסרית העליונה להחזיר אותם הביתה כמה שיותר מהר.
בעודנו קוברים את המתים ומתאבלים עליהם, ממשיכים קרעי וחבריו להפריד אותנו לגורמים, לסכסך ולשסות. הם עושים את זה כשעשרות מחברי הקיבוצים עדיין חטופים בעזה. הם, או גופותיהם. 16 מהם בני ניר עוז. הם עושים את זה יום לפני שגופותיהם של שירי, כפיר, אריאל ועודד חוזרות למנוחת עולם בארץ. זו תהיה המורשת שלהם ושל ממשלתם.
אז מה שנותר זה לבקש סליחה. סליחה מעומק הלב מכל אלה שחוו את 7 באוקטובר בעוטף או מחוצה לו. סליחה בשם הצבא שלא נדרך, לא נערך ולא הגן. סליחה בשם קציני מודיעין זחוחים ומלאים מעצמם, שלא ראו את הכתובת על הקיר, הכתובת שהייתה מרוחה שם באותיות ענק. קצינים שזלזלו בהתראות, בתצפיתניות, בתוכניות חמאס שיורטו, בתמרוני חמאס שנצפו. סליחה בשם כל מערכות הבטחון שכשלו. בשם הרמטכ"ל וראש אמ"ן ומפקד 8200 והאלופים הרלוונטיים, סליחה בשם ראש שב"כ ואנשיו.
סליחה.
סליחה בשם הממשלה המופקרת שהביאה אותנו עד הלום. הממשלה וראשה, שהעדיפו לטמון ראש בחול ואפשרו לחמאס לבנות את מפלצת הרצח שלו. הממשלה שהתעלמה מהאזהרות והמשיכה לפרק את המרקם השביר כל כך של המדינה הזו, בדרך לאסון. הממשלה שאחד משריה (עמיחי אליהו) נשאל טרם הטבח, באחד הבקרים ברדיו, מדוע ממשלתו לא מגיבה לירי של רקטות מעזה לשדרות, וענה: "פרה פרה, קודם נשלים את המהפכה המשפטית, אחר-כך נטפל בטרור".
סליחה בשמו של ראש ממשלה שהתיימר להיות "שומר ישראל" והפך להיות עוכר ישראל. סליחה בשם מנהיג חסר בושה ומוסר שמאז 7 באוקטובר מרוכז בהישרדותו, תוך הטלת האשמה על זולתו. איש שלא מסוגל לתת גיבוי לפקודיו, שלא מסוגל לתת את הדין על מעשיו. כל מנהיג אחר, בכל מדינה אחרת, לא היה נשאר בתפקידו יותר משבוע ימים לאחר הטבח. כל מנהיג אחר, במדינה אחרת, היה מצטנף בפינתו ולא יוצא מביתו מחמת הבושה. המנהיג שלנו מתנהג כאילו לא הוא היה כאן בטבח 7 באוקטובר. כאילו כל זה לא נוגע לו, לא קשור אליו ולא שייך לו. הוא מרוכז כל-כולו במניעת ועדת חקירה ממלכתית, בסילוקם של כל האחראים האחרים חוץ ממנו, בתקווה שבכך יוכיח את חפותו. הוא עט כמוצא שלל רב על כל ההצלחות שהושגו לאחר הטבח, אבל נעלם ומתעלם מהכישלונות המרוחים על פרצופו ועל ידיו.
ההודעה שלו ביום רביעי האחרון, לפיה "עד עכשיו זה היה מתן ומתן", באשמת דדי ברנע, רונן בר וניצן אלון ואילו מעכשיו זה "משא ומתן" בזכותו, היא מופת של תועבה. אין בה גרם של אמת, בדל של מוסר, גרגר של חיבור למציאות. היא מזכירה מאוד את הציוץ ההוא שצייץ באישון ליל, כשלושה שבועות לאחר הטבח. זה קרה בסיומה של מסיבת העיתונאים הראשונה שקיים, כשנשאל על אחריותו לאסון ועל ההתראות שקיבל מגורמי הבטחון.
במהלך מסיבת העיתונאים התחמק נתניהו מהשאלה בדרך אופיינית. אלא שכעבור כמה שעות, אחרי 1 בלילה, פרסם את הציוץ הזה: "בניגוד לטענות השקריות, בשום מצב ובשום שלב לא ניתנה התרעה לראש הממשלה נתניהו על כוונות המלחמה מצד חמאס, להיפך, כל גורמי הבטחון לרבות ראש אמ"ן וראש שב"כ העריכו שחמאס מורתע".
ההודעה הלילית עוררה זעם רב. נתניהו מחק את הציוץ והתנצל עליו. מאז חלפו 16 חודשים. הבטחון העצמי שב אליו. הוא הצליח לשרוד את 7 באוקטובר. הוא כבר לא מתנצל בפני איש. שהם יתנצלו בפניו.
הבעיה עם ההודעה שפרסם נתניהו השבוע, מפיו של "גורם המעורה בפרטים", היא שאפילו חסידיו הגדולים ביותר יודעים שהיא מופרכת. רק בשבוע שעבר התייצב נתניהו בכנסת וזעק מדם ליבו, מעל דוכן הנואמים, שהעסקה הזו, לה הוא קרא השבוע "מתן ומתן", היא העסקה שלו. "אני הצעתי אותה! אני הבאתי אותה! זו העסקה שלי!!", הוא קרא בקול גדול.
והנה, פתאום זה "מתן ומתן". גם ההישג הנקודתי של איחוד שתי פעימות לאחת, לא שייך לנתניהו. זו הייתה הצעה של חמאס שהוגשה כבר לפני 3 שבועות. עוד לפני שהדיח את רונן בר ודדי ברנע מצוות המו"מ. במילים אחרות, האיש הזה המציא את האירוע כולו, רק כדי שיוכל לקושש קופון ממורטט, חסר חשיבות אמיתית, תוך הפצת בדיות ושקרים והכפשת פקודים. הרי כל מה שקרה במו"מ מהרגע הראשון ועד האחרון אושר על ידי נתניהו. הוא קבע את המנדט, את הפרמטרים, את השיטה, את המתווה. הוא אישר הכל, אחרי שעיכב הכל בכל דרך. וכרגיל, ברגע האמת, הוא לא הצליח לעמוד בפני יצרו וחזר לעצמו: כל מה שמצליח זה אני, כל מה שנכשל זה הם. כלומר לא אני.
ולמרות הכל - תקווה
הטור הזה קודר. נע בין אבל לזעם. גם הטורים שלפניו לא היו אופטימיים. הטור הקודם בו סופר על "נאום הנאמנות" שנשא נתניהו בקבינט עורר בקרב הקוראים דאגה רבה. רבים מהם כתבו לי וביקשו תקווה. זיז כלשהו להיאחז בו. אור בקצה המנהרה.
חברים, יש תקווה. יש הרבה תקווה. התקווה היא אנחנו. הישראלים. בשנתיים האחרונות, מאז הפציע בשמינו הקודרים יריב לוין עם ההפיכה המשטרית המטורללת שלו, אני סובב בין האנשים. אני פוגש אותם. את כל הארגונים והקבוצות שקמו יש מאין, בן לילה, כדי להילחם על הארץ הזאת. אני רואה את הכמות העצומה של הישראלים הפטריוטים, אוהביה של הארץ הזו בכל נפשם ומאודם. את מסירות הנפש. את האהבה שלהם לחזון הציוני, למפעל שהקימו כאן אבותינו. את נחישותם להילחם עליו. לא לוותר.
אחרי 7 באוקטובר זה גדל לממדים תנ"כיים. אני אומר לכם באחריות: אין עוד עם כזה. אין עוד מדינה שבה יש ריכוז כזה של אנשים מופלאים, אנשים שמסוגלים לכל משימה, לכל מאמץ, לכל נס שצריך לחולל כדי להגן או להציל את המדינה היקרה שלנו.
אתה פוגש אותם בצה"ל. בסדיר ובמילואים. ביחידות השדה וביחידות המיוחדות. אתה פוגש את הגולנצ'יקים והטנקיסטים והצנחנים והטייסים ואנשי ההנדסה והדחפורים. אתה פוגש את הצעירים והזקנים, החילונים והדתיים, הקיבוצניקים והמושבניקים והעירוניים והמתנחלים. הם אחוזים זה בזה, אוהבים זה את זה, תלויים זה בזה.
אתה מביט בסולידריות המדהימה של הציבור סביב לוחמיו, סביב חטופיו. אתה מביט בטורי האנשים שעומדים עם דגלי ישראל לצידי הדרכים לפני כל לוויה צבאית. אתה מביט בהמוני הישראלים שיצאו אתמול עם דגליהם ומעיליהם לדרכים המובילות מהרצועה למכון לרפואה משפטית. עומדים עם דגל ביד, דמעות בעיניים, בתוך סערה משוגעת, רוח וגשם, רעמים וברקים. עומדים וממתינים לארונותיהם של בני משפחת ביבס וליפשיץ. עומדים ושותקים.
אני אומר לכם, באחריות, שהרוח הזו תנצח. אני לא יודע איך בדיוק, ואני לא יודע מתי בדיוק, אבל היא תנצח. היא תשכין כאן רוח חדשה. היא תביא לכאן ממשלה חדשה. יהיו כאן שרים ומנהיגים שיקומו כל בוקר לעבוד למען המדינה, לא למען המפלגה. או המגזר. או הקבוצה המצומצמת שלהם. זו תהיה ממשלה של פטריוטים שהמדינה תהיה חשובה להם יותר מהקריירה, הפמליה והג'ובים.
תהיה כאן רוח חדשה שתחזיר אותנו להיות מה שהיינו: עם אחד. לא יפיצו אותנו יותר לכל העברים. לא ישסו אותנו זה בזה. לא יכנו קבוצות שלמות בתוכנו בשמות גנאי. לא יאשימו, יסמנו, יכפישו וירדפו את משרתי הציבור, את שומרי החוק, את מגני הממלכה. יהיו כאן מנהיגים שיקבלו את אמון העם ויחזירו לו בקבלת אחריות ומנהיגות. הם לא יברחו מאשמה, הם לא יתנערו מאחריות, הם ינהיגו. האזרחים יישפטו לא במידת קירבתם לשלטון, או לצלחת, או למרכז המפלגה, אלא במידת תרומתם למדינה, לקהילה, לחברה. כשזה יקרה, כולנו נשרת, כולנו נעבוד, כולנו נחלוק את אותו גורל, אותו נטל ואותה מעמסה. לא יהיו בני אלים ולא יהיו פריבילגיים. אף אחד לא יהפוך את האליטות לאויבי העם. אף אחד לא יראה בהשכלה, באקדמיה, בקדמה ובטכנולוגיה גילויים של עבודה זרה. אנחנו ניאלץ להמשיך להילחם באויבינו הערבים עוד זמן רב, אבל לא ננסה לחקות את מנהגיהם או לאמץ את ערכיהם.
התיקון יצטרך להיות עמוק. נדרש לחדש את אמון הציבור בכל המוסדות הממלכתיים שקועקעו בשנים האחרונות. אין לנו בית משפט עליון אחר, אין לנו מערכת משפט אחרת, אין לנו צבא ושב"כ ומוסד אחרים. לכולם נדרש תיקון, אבל לא הריסה. נבצר את הדמוקרטיה. נתקין לה בלמים, איזונים ומגנים שלא יאפשרו לכנופייה נוספת להתנפל עליה שוב, אי שם בעתיד. המילה "מורתע" תוצא אל מחוץ לחוץ. במקומה, תושרש במקומותינו המילה "צניעות", שנשכחה זה מכבר.
תמונה קטנה, אפילו זעירה של תקווה, שצדתי השבוע ברשתות: מתנדבי "אחים לנשק" מסיימים לבנות מחדש ולשפץ את אחת השכונות בכפר עזה, שכונה שנחרבה כמעט לגמרי במתקפת הנוח'בות הרצחנית. השבוע הם הרימו את הפרגולות המותקנות בקדמת הבתים הלבנים. בדמיוני ראיתי את תושבי כפר עזה חוזרים הביתה, יושבים בשבת בבוקר תחת הפרגולה, בה ישתרגו תאנה וגפן, לא מפחדים, מחייכים, נרפאים.
ועוד סיפור אחד, קטן ואמיתי: לפני כמה שבועות ביקשו שני מילואימניקים, שסיימו סבב, להתנדב לשיפוץ בכפר עזה של "אחים לנשק". הם יצרו קשר עם הארגון ונאמר להם להגיע לנקודת מפגש סמוך לקיבוץ, שם ימתין להם איש קשר של העמותה וייקח אותם לאתר הבניה.
הם הגיעו. המתינה אשת קשר, נעימת סבר. לא צעירה. על צווארה היו שתי דסקיות. הם שאלו אותה למה שתי דסקיות. "אחת של החטופים", אמרה. "והשנייה?", שאלו. "השנייה זו הדסקית של ארוסי שנפל על החזרת חטופים", השיבה, "קראו לו יוני. יוני נתניהו".