בדברי ימי ההפיכה המשטרית, הנאום הזה שנשא בנימין נתניהו בפתח ישיבת הקבינט ביום שלישי האחרון הוא אבן דרך משמעותית, אולי אפילו קו פרשת מים. הנאום הזה מסמל את המעבר מהשלב המקומי של ההפיכה (שלב לוין-רוטמן), לשלב הגלובלי (אסכולת טראמפ). קשה לדעת אם הדובר, בנימין נתניהו, שעד לאחרונה נמנה עם מגיניה הגדולים של מערכת המשפט הישראלית, תכנן את ההתפרצות הזו, או שהיא נפלטה לו בהתקף של זעם או שכרון כוח. כך או אחרת, הדברים היכו בתדהמה את הנוכחים בחדר. ישבו שם כל בכירי מערכת הבטחון. ראשי הארגונים, בכירי המודיעין, אנשי מטה החטופים המיוחד. ישבו שם גם השרים. גם הם הופתעו. לא מהתוכן כמו מהצורה. ומהפורום בו בחר נתניהו.
"זה לא היה קשור לכלום", אמר אחר כך גורם פוליטי שנכח במעמד, "מה לקבינט מדיני-בטחוני בנושא שבויים ונעדרים, ישיבה מקצועית מתוחה בעיצומו של משבר שדנה בעניינים שהם בגדר פיקוח נפש, ולהרצאה הנזעמת הזו של נתניהו". כמה ממאזיניו של נתניהו שאלו את עצמם מאיפה הוא מביא את החוצפה. מדינה שלמה מטולטלת משבת לשבת, משחרור לשחרור, כשכל העסק תלוי על כף המאזניים, הקבינט אמור לקבל החלטות שיחרצו גורלות של אנשים שנמצאים כבר שנה וארבעה חודשים מתחת לאדמה, והוא מתעסק בנאמנות. לא סתם נאמנות, "נאמנות אישית" לו. למנהיג. "והוא עושה את זה", מוסיף גורם שנכח בישיבה, "זמן קצר אחרי שמתברר שלפחות שלושה מקורבים שלו, יועצים בכירים בלשכתו, עובדים גם עם קטאר, שמוגדרת כמדינת אויב, וביבי כאילו לא שייך לכל זה. הוא חי בעולם אחר, ביקום מקביל, בו כל הבעיות ייפתרו מאליהן אילו רק אפשר היה למנות אנשים נאמנים במקום האנשים שיושבים עכשיו מסביב לשולחן".
אני נוטה להאמין שזה היה מתוכנן. הרי נתניהו נמצא בעיצומו של מסע טיהורים כולל. ראש אמ"ן כבר עזב. הרמטכ"ל הודיע על עזיבה. עכשיו ראש השב"כ על הכוונת והוא יושב שם, בחדר. מתכונן לדבר על החטופים. אלא שאז מתברר שנתניהו מתכונן לדבר על משהו אחר לגמרי. זה היה נאום תוכחה שכלל גם איומים מרומזים והדגמות עקיפות של מה שצפוי לנוכחים אם לא יבינו שישראל נכנסת סוף סוף לעידן הנאמנות, עידן שבו אנשי מערכת הבטחון והמערכת הפוליטית לא ייבחנו על פי ביצועיהם, אלא על פי הנאמנות שלהם. לא למדינה. למנהיג. "נתניהו בעצם הבהיר לנו שאף אחד לא ימנע ממנו להיות טראמפ. זה מה שהוא רוצה".
מסע הטיהורים של טראמפ ברחבי הממשל האמריקאי, מסע שלא היה כדוגמתו בתולדות אמריקה, מעורר כנראה את קנאתו של נתניהו. הוא אוכל את הלב אל מול הקלות בה טראמפ מפטר את כל אלה שחקרו אותו, דיברו נגדו, או סתם לא באו לו טוב בעיניים. גם הוא רוצה. הוא רואה איך טראמפ הורס ובונה מחדש את מערכי המודיעין ואת מערכת הבטחון, את משרד המשפטים והתובע הכללי, איך הוא מעיף את כולם הביתה ומשתלט על הכל, ושואל את עצמו למה כאן זה כל כך קשה.
התשובה פשוטה: ראשית, טראמפ אכן פועל נגד הדמוקרטיה האמריקאית. אבל זו הבעיה שלהם. הדמוקרטיה האמריקאית חזקה. יש לה חוקה מבוצרת ואימתנית שמגנה על עשרות זכויות אדם ופרט. יש להם מסורת ליברלית. יש להם שני בתי מחוקקים נפרדים שמייצרים חגורת הגנה נוספת. יש להם הגבלה לשתי קדנציות. בישראל אין איזונים ובלמים מהסוג הזה. בישראל יש רק אותנו, אלה שבלמו בגופם את הנסיון הקודם לפרק את הדמוקרטיה הליברלית. מתברר שזה היה רק הפרומו. המבחן האמיתי עוד לפנינו.
נאומו של נתניהו הוקדש, כאמור, ל"נאמנות", אבל עסק בדיקטטורה. דבריו של ראש הממשלה גרמו ללא מעט לסתות בחדר להישמט. אנשים הציצו זה בזה, בלי לעורר תשומת לב, כדי להיות בטוחים שזה אכן קורה. שהם לא חולמים. אבל זה קרה. הם לא חלמו. הסיוט הזה מתרחש באמת.
בגדול, מה שנתניהו דרש מהנוכחים זו נאמנות. זה קצת הזכיר את הפרסום ההוא אצל אילנה דיין לשיחת הטלפון שהוא קיים לכאורה עם מי שעמד לקבל ממנו את תפקיד ראש המוסד, בה נשאל המועמד אם יהיה נאמן אישית לנתניהו אם אכן יקבל את התפקיד. היסוסו של הנשאל גרם, על פי הפירסום, לנתניהו לבצע פניית פרסה של הרגע האחרון ולמנות לתפקיד אדם אחר (יוסי כהן).
אלא שבפעם הזו, יותר מעשור לאחר הפעם ההיא, מוטציית הנאמנות התנפחה למימדים אחרים לגמרי. כאילו מישהו הזריק לה סטרואידים. הפעם, זה כבר לא רק מועמד לתפקיד רגיש במיוחד שנשאל בשיחה פרטית על נאמנותו. הפעם זה פורום מורחב הכולל את כל ראשי מערכות הבטחון והמודיעין ששומע על הצורך בנאמנות אישית. הרמז היה ברור לכולם: מי שלא "יתיישר", לא יהיה.
"כוכב" הנאום היה, כמובן, הנשיא דונלד טראמפ. "תסתכלו על טראמפ", אמר נתניהו, "הוא עושה באמריקה שלושה דברים: הוא הקיף את עצמו באנשים שנאמנים לו ורק לו באופן אישי, הוא פיטר את כל האנשים שאינם נאמנים לו, והוא מחסל את הדיפ סטייט ביסודיות ובעקביות".
התדהמה ששררה בחדר לא עשתה רושם על נתניהו, הוא כנראה כלל לא הבחין בה. הוא המשיך. אין סיבה, אמר, שגם כאן לא תהיה דרישת נאמנות. הוא המשיך וחזר והדגיש את המילה. הנוכחים זעו באי נוחות על כסאותיהם. "הוא חסר כל מודעות עצמית", אמר אחר-כך אחד מהנוכחים בחדר, "הוא שכח שבדיוק עכשיו מתברר שלא בטוח אם אנשיו של נתניהו היו יותר נאמנים לו, או לקטאר, והוא בא עם דרישת הנאמנות".
הדברים של נתניהו הפכו לשיחת היום הכמוסה במסדרונות המערכת כולה, על כל חלקיה: הבטחוניים, הפוליטיים, המדיניים. גורם פוליטי שמודע למה שקרה בחדר הקבינט אמר אחר כך ש"הנאום הזה היה בעצם נאום ההשקה של הדיקטטורה בישראל, את פרק המבוא כבר סיימנו, עכשיו זה הדבר האמיתי". גורמים אחרים אמרו שנתניהו נראה בטראנס, או אפילו כנתון בסוג של דיבוק. "הוא כנראה באמת מקנא בטראמפ", הוסיף.
מדבריו של נתניהו עלה שצריך לבצע את הטיהור במסדרונות הבירוקרטיה והשירות הציבורי, אבל לא רק. הוא דיבר גם על ההשתלטות של המדינה על המידע. על מה שטראמפ עושה עכשיו באמריקה, באמצעות מקורבו אלון מאסק. גם את זה הוא רוצה לחקות כאן, אצלנו. לך תדע למי הוא מייעד את התפקיד של מאסק. האמת היא שהמועמד הטבעי יושב במיאמי.
עושה רושם שהקלות בה משתלט הנשיא טראמפ על המערכת האמריקאנית מעוררת בנתניהו רגשות קנאה עזים. הוא נראה כמו גרופי של טראמפ, שחושק בהטבות להן זוכה האליל שלו.
כשנודע לי על "נאום הדיקטטור" של נתניהו בקבינט, נזכרתי באירוע דומה, רק בזעיר אנפין, שהתרחש לפני שנים ארוכות. זה קרה באמצע שנות התשעים, עוד בטרם נבחר נתניהו לתפקיד ראש הממשלה בקדנציה הראשונה. הוא הגיע לשמחה משפחתית של אחד ממקורביו בתל אביב, הישר מנמל התעופה, שם חזר (עם "רעייתי") מביקור בארצות הברית. הוא פתח שולחן וסביבו הצטופפו מקורבים ומעריצים. עיניו נצצו. הוא הרביץ בשומעיו הרצאה שעסקה בפוליטיקה ותקשורת אמריקאית. "אמריקה זה לא מה שאתם חושבים", אמר לשומעיו, "אמריקה זה לא כל הליברלים והשמאלנים בניו-יורק ובוסטון ולוס אנג'לס, אמריקה זה מה שיש ביניהן, ביבשת. וזה הולך להשתנות. הולכת לקום באמריקה רשת תקשורת שתשנה את המציאות התקשורתית, את סדר היום. לאלה שמושתקים יהיה עכשיו קול. זה יביא שינוי אמיתי".
נתניהו ניבא בשיחה הזו את הקמתה של רשת "פוקס". אני מעריך שהוא קיבל את המידע ישירות מרופרט מרדוק, או מאחד ממקורביו. עוד באותה שנה ייבחר נתניהו לראש ממשלת ישראל ויפסיד את השלטון כעבור שלוש שנים כאוטיות. הוא ספג מכה, אבל לא הובס. לאנשיו אמר אז שהוא מתכוון לחזור, אבל בדרך אחרת לגמרי. הוא ייפרע מאלה שהדיחו אותו: התקשורת, האליטות והמערכת המשפטית. "אנחנו נחזור ותהיה לנו תקשורת שלנו", הודיע. הוא גם קיים. בגלגול הראשון זה היה "ישראל היום", עד שהאדלסונים התפכחו. עכשיו זה ערוץ 14 וסביבו תמנון תקשורתי עכור ועצום ומכונת רעל אימתנית ברשתות החברתיות. באליטות הוא נלחם בכל הכוח כבר זמן רב. מול המערכת המשפטית הוא בחר בטקטיקה שונה: להפוך את עצמו למגן הגדול שלה, כדי לזכות בחסינות. כשהחסינות הזו התפוגגה עם הגשת כתבי האישום נגדו, הוא התהפך תוך שניות ויצא למלחמת שמד. בתוך כל זה, צץ באמריקה מישהו שעשה כל מה שנתניהו חשש, עדיין, לעשות. טראמפ היה זה שהכתיב לנתניהו את דרך הפעולה בפעם הקודמת (כשנבחר ב-2016, זמן קצר אחרי שביבי ניצח בבחירות 2015) ועכשיו אנחנו רואים את אותו הדבר בדיוק, רק על סטרואידים. טראמפ היה זה שלימד את נתניהו לא לפחד מהכאוס אלא להיפך, להשתמש בו.
ההסטוריון פרופ' אורי בר יוסף, מי שמתמחה בביטחון לאומי, מודיעין והסכסוך הישראלי-ערבי ובאמתחתו שורה אינסופית של ספרים מוערכים ומאמרים בשפות שונות בנושא, מודאג כפי שלא היה זמן רב. אין נושא שבר יוסף חקר יותר מ"מודיעין ופוליטיקה" במדינות דמוקרטיות. התהליכים שמתרחשים בשנים האחרונות בישראל ו"נאום הדיקטטורה" של נתניהו בפתח ישיבת הקבינט, מדירים שינה מעיניו: "בדיקטטורה בכירי המודיעין חייבים להשמיע למנהיג מה שהוא רוצה לשמוע", אמר לי בשיחת טלפון אתמול, "בישראל היה עד עכשיו מודל תקין ויעיל של יחסים בין מערכת המודיעין למקבלי ההחלטות. המערכת הייתה עצמאית, כפופה לדרג המדיני אבל לא מתכופפת בפניו. לרבים בדרג המדיני היה ניסיון בטחוני או מודיעיני, הייתה הערכה הדדית בין המערכות. עכשיו כל זה מתערער ונסדק".
"העקרון המכונן של היחסים האלה", אומר פרופ' בר יוסף, "הוא מה שנקרא 'אמת לשלטון'. העובדה שחייבים לפרוס בפני מקבלי ההחלטות את תמונת המודיעין האמיתית, ללא כחל ושרק. בארצות הברית, לשם השוואה, המצב בעייתי יותר. כשהנשיא רוצה לפלוש לעיראק, מערכת המודיעין מנפקת לו דו"ח שמאפשר את זה. אצלנו זה היה עד עכשיו בלתי אפשרי. ועכשיו, בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל, יש איום ממשי על עצמאותה של מערכת המודיעין. מדובר במערכת רגישה מאוד לשינויים מהסוג הזה. היא חייבת להיות מדויקת. היא לא יכולה לעשות מניפולציה על המציאות או על האמת בהתאם לדרישות פוליטיות. ואם מה שמעניין עכשיו את השלטון זה קודם כל הנאמנות, אז המודיעין הוא הראשון שייפגע. אתה רואה את זה באיום המתמשך על ראש השב"כ רונן בר, שרק ילך ויחריף עכשיו. ראש אמ"ן החדש כבר קיבל נזיפה כי העז להניח התרעה מקצועית בדיון סגור. אם הדרג הנבחר יצליח לכופף את השב"כ, אמ"ן והמוסד בהתאם לרצונותיו, אנחנו בצרה גדולה, במדרון חלקלק".
חשוב להזכיר כאן שאין בישראל שום חובה חוקית בנאמנות למנהיג. ישראל אינה דיקטטורה, עדיין. החובה המוטלת על כל אזרח, מראשי מערכת הבטחון ועד אחרוני האזרחים, היא ציות לחוק. הנאמנות הנדרשת היא לממלכה, לא למלך. צה"ל כפוף לקבינט, דרך שר הבטחון, אבל כל אלה כפופים לחוק. המשטרה כפופה לחוק. מערכת המשפט כנ"ל. על כל אלה קורא כעת תיגר בנימין נתניהו. אנחנו ניצבים עכשיו על סיפה של ההפיכה, על קו פרשת המים. אם הוא יצליח לעולל (גם) את זה, המצב עלול להיות בלתי הפיך.
בינתיים, תיאוריית הכאוס נמשכת ביתר שאת: ההחרמה הגורפת של השבעתו של השופט יצחק עמית לבית המשפט העליון היא הכנה למצב בו הממשלה תפסיק לציית לפסיקותיו. נתניהו קרוב כעת יותר מאי פעם לתת "אור ירוק" להדחתה של היועצת המשפטית לממשלה, למרות הסיכוי הדל שהדחה כזו בנסיבות הנוכחיות תצלח את המשוכה המשפטית. מבחינתו, המשוכה המשפטית כבר לא קיימת.
בדבריו בפני הקבינט, "מתיישר" נתניהו עם תיאוריות הקונספירציה ההזויות ביותר שמפיצים חסידיו, בראשות בנו. סיפור ה"דיפ סטייט" האפל ששולט במדינה בזרועות תמנון חשאיות וזומם מזימות נגד ראשיה, בניגוד לדמוקרטיה. הדיפ סטייט הזה קיים בעיקר בדמיונו של נתניהו. האנשים אותם הוא מאשים בקשירת קשר נגדו והדחתו, הם אנשים שהוא מינה, ממעמקי הבייס הימני-דתי שלו-עצמו. אנשים כמו רוני אלשיך, אביחי מנדלבליט, אתמול הצטרף לדעתם אפילו יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר (גם הוא מינוי של נתניהו), בראיון אצל רוני קובן.
זה לא אומר שאין בישראל דיפ סטייט. יש ויש. דיפ סטייט של קטאר. כל מה שצריך זה לאסוף את כל חלקי הפאזל ולחבר אותם זה לזה. אזהרה: מה שנגלה לעיני הציבור בזמן האחרון הוא חלק קטן, אפס קצהו של הקרחון. בואו נחזור על עיקריו:
נתניהו היה זה ששיגר את ראש המוסד יוסי כהן לקטאר בשנת 2018, לשכנע את האמיר הקטארי להכניס יד לכיסיו העמוקים כדי לממן את חמאס. במזומן. קרוב ל-400 מיליון דולר כל שנה. תכפילו בארבע, תקבלו מיליארדים. בדולרים. אגב, למי שלא שכח, אותו יוסי כהן טס לקטאר, לטענתו בשליחות נתניהו, בתחילת מלחמת "חרבות ברזל", בטרם נתניהו זרק גם אותו לכלבים. מה הוא רצה או חיפש שם? אין לדעת.
בשבועות ובחודשים הראשונים שאחרי טבח 7 באוקטובר, התקיים בישראל ויכוח, יש הסבורים שזו הייתה מלחמה של ממש, על זהות המתווכת בה צריכה להשתמש ישראל במגעיה עם חמאס. רבים במערכת הבטחון חשבו שצריך ללכת על מצרים. שב"כ הוביל את הקו הזה. רבים אחרים חשבו שצריך להעדיף את קטאר. ראש המוסד הוביל את הקו הזה. ראש הממשלה הכריע: קטאר.
מה בין קטאר למצרים? עם מצרים יש לישראל הסכם שלום שעומד בכל המבחנים קרוב לחמישים שנה. עם קטאר היחסים הרשמיים הם מלחמה. עם מצרים יש לנו גבול משותף ואינטרסים משותפים, למצרים יש שער כניסה לעזה, השער היחיד לעזה חוץ מהמעברים בצד שלנו. לקטאר אין גבול עם מצרים ואין גבול עם ישראל. מצרים רואה באחים המוסלמים, המפלגה האם של חמאס, אויב מר. זה גם מה שהמצרים חושבים על חמאס עצמו. קטאר היא-היא אחים מוסלמים וחמאס, מבחינתה, היא אחות קטנה. המצרים מתעבים את חמאס ורואים בו איום על הבטחון הלאומי שלהם. הקטארים מממנים את חמאס, נותנים מקלט לבכיריו, מפיצים את משנתו באמצעות תחנת השידורים האימתנית שלהם, אל ג'אזירה, שנתפסת כמחרחרת ההסתה והשנאה האנטי-ישראלית הגדולה בעולם.
כל כך טבעי שנבחר בקטאר, נכון? אז זהו, שלא נכון. ובכל זאת בחרנו. כלומר נתניהו בחר. אפשר להזכיר כאן גם ציוץ מוזר, שלא לומר מופרך, של ראש המל"ל צחי הנגבי, בתאריך 25 באוקטובר 2023. קצת יותר משבועיים אחרי הטבח. הציוץ צוייץ באנגלית וכלל צרור של שבחים לקטאר, שהפכה לגורם מרכזי ובעלת מניות עיקרית בכל הקשור לפתרונות הומניטריים בעזה וש"מאמצייה הדיפלומטיים של קטאר בעת הזו חיוניים".
הנגבי שכח לציין את מאמציה ההומניטריים של קטאר לאורך השנים שהובילו "לתקופה הזו", בהעברת מזוודות המזומנים לעזה (לבקשת נתניהו). אגב, העובדה שגם בנו וגם רעייתו של נתניהו התגוררו זמן ממושך במלונות פאר בבעלות קטארית במיאמי, לא רלוונטית לענייננו וכל מסקנה אחרת שיסיק הקורא, על אחריותו.
ראוי להיזכר כאן בעוד משהו: הסגירה של יחידת "צלצל" שניהלה מצוד והלאמה של כספי טרור שהגיעו, בין היתר, לחמאס. כידוע, חלק ממנגנון מימון הטרור הזה עבר דרך קטאר ול"צלצל" היו הישגים ראויים בנושא הזה. המסע הזה נגד הכסף (follow the money) החל עוד בימיו של מאיר דגן כראש המטה ללוחמה בטרור ושודרג מאוד על ידי דגן כשהפך לראש המוסד. אלא שאז, בהשראת נתניהו, הכל נסגר. דר' אודי לוי, שעמד בראש "צלצל", התראיין על הפרשה הזו ארוכות. ככל שדיבר, כך הלכו והתרבו סימני השאלה. הבעיה היחידה היא, שאין מי שיחקור אותם.
השבוע סיפר דר' לוי לגדעון אוקו בערוץ 12 סיפור מטורף לפיו "גורם בכיר במשרד ראש הממשלה" חיבר את הקטארים לעורך דין צמרת ישראלי, כדי שיגן עליהם בתביעה של משפחות נפגעי טרור ישראלים נגד מוסדות קטאריים החשודים בהלבנת כספי טרור. בלשכת ראש הממשלה הכחישו, כמובן. עכשיו תחשבו על זה רגע.
הגענו, סוף סוף, ליועצי ראש הממשלה. הישראלי והקטארי. זה התחיל עם שרוליק איינהורן ויונתן אוריך, שבמקביל לעבודתם בלשכה הרגישה ביותר בישראל ניהלו מגעים לקמפיין "הלבנה" לטובת קטאר לקראת המונדיאל, ומגיע לשיא עם אלי פלדשטיין.
הנ"ל הועסק כיועץ מיוחד לענייני צבא במהלך המלחמה אצל נתניהו. אבל הוא הועסק בקומבינה. מכיוון שלא עבר תחקיר בטחוני ואי אפשר היה להעסיק אותו ישירות בלשכה, הוא "כאילו" עבד בלשכת המנכ"ל יוסי שלי, אבל בתכל'ס הסתובב עם נתניהו בשטח, טס איתו במסוק, ישב בכל הדיונים הכי רגישים שאפשר להעלות על הדעת. כשבמקביל, אתם כבר יודעים. זה נראה ונשמע כמו "גבעת חלפון", אבל זה לא סרט של קישון. אלה חיינו במקום הזה, בזמן האחרון.
לגבי פלדשטיין, כשעופר חדד פירסם שגם הנ"ל היה במגעים או בסוג של העסקה (ישירה או עקיפה) ע"י קטאר, בעיצומה של מלחמה בה הוא מייעץ לראש הממשלה, תגובת לשכת ראש הממשלה היתה ש"אנחנו לא מכירים את זה". נזכרתי שבימים הראשונים אחרי שפלדשטיין נעצר, הם גם לא הכירו אותו. אחר-כך כבר כן. 25 ימים לאחר ההתכחשות הראשונה לפלדשטיין, צילם נתניהו סרטון ארוך ומיוזע בו הוא מגן על פלדשטיין ואומר:" אני מכיר את אלי פלדשטיין. מדובר בפטריוט ישראלי. ציוני נלהב. סרן במילואים שעשה את הדרך מעולם התורה לצבא"...
שני עורכי דין, מיכה פטמן ואורי קורב, שניהם ייצגו או מייצגים את הנאשמים בפרשת גניבת המסמכים לצה"ל, אמרו השבוע בגלי צה"ל שהנגד ארי רוזנפלד נתן לאלי פלדשטיין גם מסמך/מידע הקשור בקטאר, במהלך המלחמה האחרונה. מסמך שנגנב מצה"ל, כמו כל שאר המסמכים שעברו מיד ליד בתוך הכנופייה הזו. לא צריך דמיון מפותח כדי להבין מה קורה כאן ואיזה "מבצע השפעה", שלא לומר הרבה יותר מזה, מנהלת קטאר, מדינת אויב, בליבת הסוד הכמוס ביותר של ישראל, ועוד בזמן מלחמה.
אז את פלדשטיין נתניהו מכיר, מוקיר ומשבח כציוני ופטריוט. את מי הוא טינף השבוע? את מאיר דגן. גיבור ישראל שהשקיע את כל חייו במעשים, לא בדיבורים, למען ביטחוננו. נתניהו איבד את שאריות הכבוד העצמי וההגינות שלו כשאמר במהלך עדותו בבית המשפט ש"דגן סיכן את בטחון ישראל".
זו עלילת דם מרושעת שאין כדוגמתה. אני שומע אותה מדי פעם מפיהם של שופרות נתניהו. הוא כנראה מפיץ אותה בעקביות. אין אמירה מופרכת יותר מהאמירה הזו. נתניהו מתייחס לדברים שהתרחשו סביב הוויכוח אם להפציץ את איראן בשנת 2012, בתוך "השביעיה" המפורסמת והקבינט. דגן היה ראש המוסד והוא תקע סיכה בבלון שהפריחו אז נתניהו וברק, לפיו האמריקאים יצטרפו לתקיפה ישראלית וניתן יהיה "לגרור" אותם פנימה.
ברק חזר אז מפגישה עם ראש הסי.איי.איי בוושינגטון עם התובנה הזו. דגן, שהיה בפגישה דומה זמן קצר אחר-כך, שמע דברים הפוכים לגמרי. זו הייתה תמצית הוויכוח. גרסתו של דגן הייתה מדויקת בהרבה. כל המעורבים בדבר יודעים את האמת הזו, מה שלא מפריע לנתניהו להפוך את מאיר דגן, לאחר מותו, למי שפגע בביטחון ישראל. למרבה הפלצות, את העלילה הזו מפיץ בנימין נתניהו, שאין בעולם כולו מי שגרם לישראל נזק בטחוני רב יותר, כולל אסון 7 באוקטובר, אבל לא רק.
"התנהלותו של מר נתניהו בנושאים הנחקרים על ידי הוועדה הובילה לשיבוש עמוק ושיטתי בתהליכי עבודה ובניין הכוח ולפגיעה במנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. בכך סיכן את בטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים הכלכליים של מדינת ישראל", כתבה עליו ועדת גרוניס בפרשת הצוללות וכלי השיט, בדו"ח הביניים שלה.
נחזור להתחלה: אפשר להגיד שצלחנו בהצלחה את הקורס "מבוא לדיקטטורה". נאומו של ראש הממשלה נתניהו בקבינט והדברים המתרחשים סביב מדגימים את העובדה שישראל היא כבר מדינת סף דיקטטורית. העובדה שאף אחד לא מעלה בדעתו להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר 7 באוקטובר (וגם חקר "קטארגייט"), ההשתקה של ראש אמ"ן כי אמר את דעתו המקצועית, הטינופים נגד הרמטכ"ל עד שנשבר, המסע המזוהם נגד ראש שב"כ, ההיעלמות של חקירות שחיתות מהמשטרה, שכבר נפלה, ושב"ס שנפל עוד לפניה, ההחרמה של טקס ההשבעה של נשיא בית המשפט העליון. אלה לא סימנים מעידים, אלה הדבר עצמו. הצפרדע מבושלת והשולחן ערוך לסעודה הגדולה. היחידים שיכולים לעצור את זה, הם אנחנו (באמצעים חוקיים בלבד, כמובן).