מטה משפחות החטופים פתח היום (שני) בשורה של יוזמות לציון 500 ימים שבהם יושבים החטופים בשבי חמאס. הבוקר החל עם צעדת משפחות החטופים שהתכנסה במאהל המשפחות מול מעון רה"מ, בנימין נתניהו, בירושלים והמשיכה לכיוון כנסת ישראל. לקראת השעה 11:40, יכריזו המשפחות על תחילתו של צום יום ה-500 שימשך עד השעה 20:00 - אז תתקיים עצרת חירום בכיכר החטופים. כמו כן, בשעה זו מחאת הנשים חוסמת את צומת נמיר רוקח בתל אביב.
"500 ימים של גיהנום: אנחנו הולכים לדרוש עוד היום עסקה אחת עד החטוף האחרון. אנחנו רוצים לדעת מתי כולם חוזרים הביתה", מסרו במטה המשפחות. "500 ימים בהם מוחזקים 73 אחינו ואחיותינו במעמקי גיהנום החמאס בעזה.
בקיבוץ בארי החלה עצרת "לעולם לא עוד" זה עכשיו. 500 ימי גיהנום. בעצרת קוראים להשבתת המשק ויפתחו בצעדת מחאה בקריאה להשבת כל החטופים.
משמרות מחאה מתקיימות הבוקר ואחר הצהריים גם בגליל העליון. כבר בשעות הבוקר המוקדמות הוצב בראש פינה מיצג בסימן "שחרר את עמי" - שבו הוצגו החטופי כפותים בכלוב. לנהגים חולק פתק קשור בסרט צהוב שבו כתוב "הצילו". לקראת השעה 15:00 בגומא תתקיים שרשרת אנושית עם תמונות החטופים שטרם שבו. רבים מתושבי הגליל יעלו להפגנה המרכזית בירושלים.
"שהסיוט הזה כבר ייגמר"
לוי בן ברוך, בן דודו של עידן אלכסנדר, קרא "שמע ישראל" - ואמר: "בוקר יום ה-500, 500 יום שאחינו ואחיותינו וילדינו בשבי החמאס. נפתח את הבוקר בזעקה לקרוע שערי שמיים בתחינה לבורא עולם שיגאל את אחינו ואחיותינו מהייסורים הקשים, מהעינויים".
"היום, אנחנו נצום 500 דקות למען החטופים והחטופות. הם צמים כבר 500 ימים. אנחנו מזמינים את כל עם ישראל להזדהות למען החטופים ולצום איתנו החל מהשעה 11:40, לב אחד למען החטופים. אנחנו רואים את התמונות הקשות, אנחנו שומעים את העדויות הזוועתיות מה קורה ברגעים אלו ובאיזה יחס הם מוחזקים, הם קשורים, כפותים, מורעבים. הלב נקרע. אנחנו הולכים מכאן לצעוד לכנסת ישראל ולדרוש את הבנים והבנות הביתה ולדרוש עוד היום עסקה אחת בשלב אחד עד החטוף האחרון. אנחנו רוצים לדעת מתי כולם חוזרים".
חנה כהן, דודתה של ענבר הימן: "אנחנו היום נצעד עד לכנסת, עברו כבר 500 יום מאז ש-4 נשים, 2 ילדים, גברים, חיילים ובחורים נמצאים בשבי החמאס. הגיע הזמן לאחר 500 יום לשים סוף לייסורים והסבל שהם ואנחנו נמצאים בהם. בואו הצטרפו אלינו, זעקו את זעקתנו להוציא את כולם - את החיים לשיקום ואת הנרצחים לקבורה הולמת. מספיק עם הסבל הזה. מספיק, די. תעזרו לנו להוציא את כולם".
מכבית מאייר, דודתם של גלי וזיו ברמן: "יום ה-500 הוא לא שונה מכל הימים שעברנו ואנחנו עתידים לעבור ואנחנו מקווים שהסיוט הזה כבר יגמר. גם אני רוצה שגלי וזיוי יהיו חבוקים בידיים של אמא שלהם טליה אחותי, גם אני רוצה להתחיל במסע השיקום והריפוי כמו כל מי שחזר משם. תעזרו לנו עם ישראל, תצאו היום בהמוניכם, תהיו איתם ואיתנו וזעקו את הקול המושתק שלהם".
אסתר בוכשטב, אמו של יגב בוכשטב, מסרה: "בני נחטף מקיבוץ נירים ונרצח בשבי ואנחנו פה המשפחה כדי להזכיר לכולם שאסור להשתהות, הזמן אוזל והחטופים בסכנה מידית בכל רגע. אני פה להזכיר לרה"מ וכולם שחייבים להחזיר את כולם עכשיו, אין זמן, עד החטוף האחרון. בשישי האחרון ציינו שנה להירצחו של יגב ועוד חמישה חטופים. החטופים נמצאים בסכנה בכל רגע נתון. אנחנו במשפחה ממשיכים במאבק עד החטוף האחרון. אנחנו לא יכולים להתעסק באבל שלנו כרגע כי אנחנו נמצאים במאבק להחזיר את כולם - החיים לשיקום והחללים לקבורה".
שי דיקמן, בת דודתה של כרמל גת, הוסיפה: "אני מדברת אחרי אסתר, אמו של יגב ז"ל, שתינו חווינו את ההשלכות של נפילת עסקה ופריצת מלחמה לפני שכל החטופים בבית. אנחנו חוששים כי אנחנו עוד לא יודעים מתי החטוף האחרון חוזר הביתה ואם מלחמה תיפתח לפני שאחרון החטופים חוזר זהו גזר דין מוות על חלק מהחטופים. לפני 80 שנה סבתא שלי הייתה בשואה, היא חיכתה שמדינות העולם יחליטו מתי היא תשתחרר, בני המשפחה שלה נרצחו אבל היא שרדה. היא שרדה ועלתה לארץ והקימה מדינה כדי שהיא לא תצטרך לחכות יותר. היא גייסה את הילדים שלה ואת הנכדים שלה לצבא כדי שהיא לא תצטרך לחכות יותר והיום, 500 יום, שהאנשים שלנו מחכים. אסור לתת להם לחכות שמדינות העולם יחליטו אם הם ישרדו או ירצחו. צריך להציל אותם, קודם כל והיום. יש מאחורינו מדינה וצבא כדי שזה לעולם לא יקרה שוב".
מטה המאבק חופשי בארצנו: "500 ימי הפקרה והציבור לא שותק. עשרות מוקדי מחאה פרוסים ברחבי הארץ לציון היום החמש מאות. לאורך היום יצטרפו עוד מוקדים ועוד פעולות מחאה, בראשן הפגנה מרכזית בשעה 18:00 ברחוב עזה בירושלים. אנחנו קוראים לציבור לצאת ולמחות, עד החטוף האחרון ועד שנסיונות הפיכת ישראל לדיקטטורה יפסקו".
רעיה רותם, שנחטפה ב-7 באוקטובר והוחזקה בשבי במשך 54 ימים, תיארה את המציאות הבלתי נתפסת ברצועת עזה: "חיינו עם מחבלים חמושים, חלקנו מעט אוכל בלי לדעת מתי הארוחה הבאה. חיינו בלי לדעת אם נקום בבוקר, אם נחזור אי פעם".
היא סיפרה על הייאוש שחוותה: "אמרו לנו 'עוד שבועיים', אחר כך 'שבוע הבא', ובסוף אתה כבר לא מאמין. הבת שלי השתחררה בלעדיי, ולמזלי העיסקה התארכה - אחרת לא הייתי כאן היום".
בהתייחסות לציון היום ה-500 למלחמה אמרה בכאב: "איך ייתכן שאנחנו עדיין כאן? איבדנו כבר יותר מדי אנשים. זו אחריות של כולנו לוודא שכל השלבים של העסקה ימשיכו - החיים לשיקום, והמתים לקבורה. אפשר להוציא אותם משם, חייבים להוציא אותם משם - וזה חייב לקרות עכשיו!".
בלה חיים, ניצולת שואה וסבתו של יותם חיים ז"ל: בלה חיים, שספגה שתי טרגדיות בחייה - כניצולת שואה וכסבתו של יותם חיים ז"ל, שנהרג במתקפת ה-7 באוקטובר - התייצבה בעצרת וצעקה: "לא עוד! לא עוד! תחזרו עכשיו. צריכים מעשים!".
בלה, שהגיעה לישראל מפולין ב-1951 ומאז חיה בגבולות, סיפרה על אותו בוקר טראגי: "יותם היה בממ"ד בכפר עזה, התקשרתי והוא ענה: 'סבתא, אני קצת מודאג, יש מחבלים בקיבוץ'. מאותו רגע ראיתי מול עיניי שוב את היערות הבוערים של פולין, את המסע הכבד של אמי - ועדיין לא האמנתי שזה קורה". בכאב עמוק הוסיפה: "הייתי בטוחה שהגעתי למקום בטוח, שזה לא יקרה שוב - אבל זה קרה. אני לא אשכח ולא אסלח על מה שקרה בעוטף".
נירה שרעבי: "זה לא רק הסיפור שלי, אלא של כולנו"
נירה שרעבי, אשתו של יוסי שנהרג בשבי וגופתו נותרה בעזה, וגיסתו של אלי שרעבי ששב מהשבי בשבוע שעבר, אמרה בנאומה: "אינני יודעת לספור כמה פעמים כבר עמדתי על במות כדי לספר את הסיפור שלי. אבל כאן, על הבמה הזו, אני יודעת שזה לא רק הסיפור שלי, אלא של כולנו. איני צריכה לספר על המחבלים על גגות הבתים, על הציפייה שהצבא ישתלט על הכול, על ההבנה הנוראה שאנחנו לבד.
"מאות ימים נאבקנו להשבתם של יוסי ואלי, וכולכם איתנו. מעל ארבע מאות ימים ידענו שיוסי לא ישוב חי. ביום ה-491, אחרי חודשים ארוכים של דאגות ואכזבות קשות מנשוא, אלי ואוהד חזרו מהתופת. השבי ניכר עליהם, אבל הם כאן. הלב נזכר מחדש איך מרגישה שמחה ואיך מרגישה הקלה. אלי איתנו - מדבר, אוכל, נוכח, עטוף ואהוב. מאז שחזר, אני קמה כל בוקר עם קרן אור בלב ושואלת את עצמי אם זה אמיתי. כן, זה אמיתי וזה אפשרי.
בכל שבת מתחדדת השאלה - אילו משפחות יחוו הקלה עמוקה ואילו יישארו בחושך שבוע נוסף. אני מייחלת שמשפחתו של טל שוהם תחווה את התחושות האלה כבר עכשיו, אחרי תקופה ארוכה של דאגה וגעגוע. אני מייחלת לכך שכל החטופים ישובו לחיק משפחותיהם, כי חייהם בסכנה והם חשובים לנו כל כך.
ולאחר שכולם ישובו, יהיה עלינו להתמודד עם המשימה הכואבת של השבת הנרצחים לקבורה. יוסי, האהוב שלנו, חסרה לנו הפרידה ממנו עד שיובא למנוחת עולמים. כך גם דרור, מני, אילן, סהר, עופרה. מאז השבעה באוקטובר למדנו איך לקום בבוקר, להיאבק, לגדל את ילדינו ולאהוב - גם כשנדמה שאין כוח. ומאז חזרתו של אלי, אני לומדת מחדש מהי תקווה. אני מאמינה שניתן להחזיר את כל החטופים לחיק משפחותיהם. אני מאמינה שנוכל להיפרד מהנרצחים בקבורה אוהבת וכואבת. אני מאמינה - ואני מזמינה אתכם להאמין איתי. אלי בבית. זה אפשרי".
מור גודארד: "אין דבר חשוב יותר מהחזרתם של החטופים"
מור גודארד השרוני, שבני משפחתה איילת ומני גודארד נרצחו ב-7 באוקטובר ומני עדיין מוחזק בעזה, אמרה: "היום החמש מאות מאז שאיבדתי את ההורים שלי, מאז שאיבדתי את האמון במדינה שלי, מאז שאיבדתי את הבית שלי ואת חיי כפי שהכרתי אותם. ובנוסף, איבדתי את האפשרות להתאבל.
"אמא ואבא נרצחו. קברה של אמא חשוף, מחכה שאבא ייקבר לצידה, שהמצבה המשותפת תיתן סוף סוף מנוחה להם ולנו. מה כבר ביקשנו? לקבור? בכל ביקור בקבר של אמא, הלב מתכווץ. אני עומדת כאן היום ליד שדה החיטה שבו ציינו כל שנה את טקס העומר, ליד הספסלים שאהבו לשבת בהם בשקיעות האדומות של הנגב. מכאן אפשר לראות את עזה, והידיעה שהגיהנום נמצא במרחק כה קצר לא נותנת מנוח.
לאורך כל התקופה הילדים שלי שואלים שאלות איומות - איפה סבא? מה עשו עם גופתו? איך את יודעת שהוא לא בחיים? ואני בטוחה ולא בטוחה. את שיחת הטלפון מאמא בבוקר של שבת נוראית, בה סיפרה לי שירו באבא והוא מת בידיה, לא אשכח לעולם.
העסקה קורית - לאט מדי, מעט מדי, שברירי מדי. סוף סוף אנחנו רואים את התמונות שחיכינו להן - שבים ושבות. המראות קשים יותר, הסיפורים נוראים יותר, והכאב הולך וגדל. אבל עם כל שחרור, הצמא לעוד רק גובר. המשא ומתן על השלב הבא עוד לא התחיל והזמן נגמר מזמן. אין דבר חשוב יותר מהחזרתם של החטופים, אין!
וברגעים הקשים, עולה המחשבה - איך ירגישו כולם כשאבא יחזור? הרי הוא לא יחזור לחיבוק שלי, לא לשיקום. הוא יחזור בארון, במקרה הטוב. אני מבקשת מכם - גם אז, ברגעים הקשים, המשיכו להיות איתנו. המשיכו להשמיע את הצעקה ולדרוש את שחרורם. רק כשנוכל לקבור את הוריי יחד, כפי שהיו כל חייהם, נוכל להתחיל להרים את המבט מהשבעה באוקטובר ולנסות לקום".
שרון קלדרון: "המדינה חייבת לספק תמיכה אמיתית לחטופים ולמשפחותיהם"
שרון קלדרון התייחסה לתמיכה שמעניקה המדינה לחטופים ששבו: "את הירח הייתי נותנת לחטופים ששבו, אך מדינת ישראל חושבת אחרת.
"הם מקבלים מענק התארגנות של 50,000 שקלים - לרובם אין בתים לחזור אליהם, אין בגדים, אין נעליים, אין תחתונים. בהצלחה לנו עם הסכום הזה. הם מקבלים תגמול חודשי של עד 9,000 שקלים - אך רבים מהם לא יחזרו לעבוד בשנים הקרובות.
המדינה מעניקה הכרה אוטומטית של 50% נכות - אך לי ולרבים ממכריי, ש"רק" נוכחו באירועי ה-7 באוקטובר, יש יותר. טיפולים נפשיים? 6,000 שקל בשנה. הבן שלי, שלא זכאי לטיפולים כי לא היה בארץ באותו יום, כבר עבר טיפולים בעלות של כ-8,000 שקלים.
ישנו מענק של 250,000 שקלים לרכישת דירה ראשונה - זה סכום שמספיק לידית הדלת? תגמול רפואי מחושב על פי השכר טרם החטיפה - אבל רבים מהם קיבוצניקים שנאלצים כעת לחיות בעיר, ואין להשוות את עלויות המחיה.
ובני המשפחות שנלחמו עד עכשיו? מי שמקבל תמיכה (לא יותר מדי) הם בני זוג, ילדים והורים. ניסן הוא אח של חטוף - לא זכאי לעזרה. ואני? גיסתו של חטוף - לא נספרתי עד היום, וגם כעת ממשיכים להתעלם מכל מה שעשיתי למענו ולמען שאר החטופים.
אז אם נתקלתם בגיוס המונים למען חטוף זה או אחר, אל תעבירו ביקורת. אם אתם רוצים ויכולים - תתרמו. אם לא, פשוט תשתקו ותעברו הלאה".
החטופה ששבה דורון שטיינברכר: "קוראת לכם לצום ביחד איתי"
שורדת השבי דורון שטיינברכר, פרסמה גם היא סרטון לכבוד היום ה-500 למלחמה. בסרטון ביקשה מכולם לצום יחד איתה - עבור החטופים שנותרו בשבי. "היום זה היום ה-500, מתוכם 471 ימים אני הייתי בשבי חמאס", אמרה. :"שם כל דקה וכל שנייה מרגישים כמו נצח. אני אמנם זכיתי לחזור לביתי, אבל אני לא באמת אוכל להתחיל את תהליך השיקום עד שלא ישובו לביתם כל 73 החטופים האחרים. אני קוראת לכם לצום ביחד איתי, זה המעט שאנחנו יכולים לעשות עבורם, עבור כל מי שקולם לא נשמע".
משפחות חטופים מפורום תקווה ערכו הצהרה לתקשורת לציון יום ה-500 למלחמה, הצהרת הנשיא טראמפ והשיחות לשלב השני של העסקה. ההצהרה התקיימה בסמוך למשרד ראש הממשלה בירושלים.
צביקה מור, אבא של איתן מור: "אני פונה אליכם, שרי הקבינט. אתם הולכים לדבר על היקירים שלנו שנשארו שם. אמרתי לכם 500 ימים שככה לא תצליחו. החלטתם ללכת לעסקה - תחזירון את כולם בפעם אחת. תחזירו את כולם ביום אחד בפעם אחת".
דיצה אור, אמא של אבינתן אור החטוף: "אני קוראת לממשלה ולחברי הקבינט - שימו לב. תבינו את גודל השעה ותפעלו בהתאם. תוותרו על הכניעה ותלכו בראש מורם ובגאווה. תמנפו את האולטימטום של טראמפ. כל החטופים צריכים להיות פה. ואם אתם מתעקשים לוותר על ציר פילדלפי - אז תסכימו לזה רק אחרי שאחרון החטופים בבית. אל תפתחו את השער האחורי של עזה שאפשר להבריח חטופים משם. תבינו איזה רגע היסטורי ואל תוותרו".
בועז מירן, אח של עמרי מירן החטוף: "אנחנו בפורום תקווה טענו לאורך כל השנה שצריך להחזיר את כל החטופים בפעימה אחת. בשבוע האחרון הנשיא טראמפ טוען אותו דבר, ונתן לרהמ אופציה להחזיר את כל החטופים בפעימה אחת. אנחנו נמצאים במהלך עסקה של שלב א'. מצפה מרהמ להמשיך את העסקה, ואחריו להציב אולטימטום ולהודיע לחמאס - תחזירו את כולם או שאנחנו עוברים להשתמש בכל היכולות שיש לישראל".