בדצמבר 2018, בדיוק לפני שש שנים, עלה על דוכן העדים בבית המשפט בתל אביב העבריין יצחק אברג'יל. הוא היה עד ההגנה הראשון בתיק שהפך במובנים רבים למשפט ראווה. הכתב הפלילי בוקי נאה סיפר בזמנו שאפשר היה לקנות שני מטוסי F-16 בכסף שהוציאה המשטרה על פרשה 512 בה הורשע לבסוף אברג'יל.
החדשות הטובות הן שנמצאה סיבה חדשה להשתמש באולם הממוגן: עדותו של בנימין נתניהו בבית המשפט בירושלים, שמתכנס דווקא בתל אביב. אל תנסו למצוא היגיון. בשעה עשר בדיוק, כפי שנקבע בצו שניסה למצוא היגיון בין מלחמה לשגרה, החל הדיון באולם 201. זה קרה בחדר תת-קרקעי, שתי קומות מתחת לפני האדמה, שנבנה למטרה אחת ויחידה - משפט שכבר הסתיים.
זהו אולם ממוגן וחסר חלונות, קטן וצפוף, ששומר על יושביו מעבריינים ומטילים חות'ים כאחד. אלמלא סמל המדינה התלוי מעל כס השופט, היה קשה לזהות שמדובר בבית משפט - החדר הקריר והמחניק, על ספסלי העץ הקטנים שלו, נראה יותר כמו בית כנסת גלותי שנשכח מתחת לאדמה. כל שיעול קטן וכל משיכה באף נשמעת בצד השני של האולם הקטן, כאשר דווקא דברי הסנגוריה מתערבלים בשקט הכללי ונהפכים לבלתי קוהרנטיים.
שש שנים אחרי ועל דוכן העדים באולם הבלתי ממלכתי הזה עולה ראש ממשלת ישראל. גם שונאיו הגדולים ביותר מסכימים שהוא כנראה המנהיג החזק ביותר שהיה פה. הריכוזי ביותר. פרצופו כפרצופה של המדינה. פסאדה של כוחניות מהולה בתפיסת עולם נרדפת. ובו זמנית, הדמות הכל כך עוצמתית הזאת נראית חלשה. עלובה כמעט. רק חסר שתהיה לו כיפה שחורה על הראש, כאחרון העבריינים שמנסים לעשות לעצמם מטמורפוזה משפטית בחסות הדת היהודית.
לימינו כוס מים וספל קפה. הוא לוגם מהקפה מדי פעם, אך משום מה לא מצליח לעשות זאת בטבעיות. במקום להרכין את ראשו אל הספל, כפי שעושים בני אדם רגילים, הוא מרים את הספל אל שפתיו בתנועה מכנית, כאילו למד את הפעולה הזו מספר הדרכה. אפו נעלם בתוך הספל בכל פעם שהוא לוגם, כאילו הספל עצמו בולע חלקים ממנו.
הוא מנסה להיראות קול. זה לא בא לו בטבעיות. הוא יודע להידמות לדמות ממלכתית, יודע לשדר מנהיגות כשהוא רוצה - אבל מעולם לא נראה קול באמת. הוא יושב על הדוכן ומשכל את רגליו, ואפילו בפעולה הפשוטה הזו משהו משדר חוסר אותנטיות.
מפתה לחשוב שאי שם, במשרד נסתר כלשהו, התכנסה ועדה מיוחדת של מומחים לשפת גוף, פסיכולוגים ויועצי תקשורת, שתפקידה היחיד היה להחליט כיצד בדיוק צריך האיש לשבת על כיסא העדים. אולי הם עדיין יושבים שם, בחדר חסר חלונות משל עצמם, ממשיכים לדון בזווית המדויקת שבה צריכות להיות מונחות רגליו. לא מן הנמנע שאני מגזים, וככה פשוט הרגיש לו נכון לשבת, אבל דבר אחד בטוח - הוא לא הרגיש בנוח.
חמש דקות אל תוך הקרקס המשפטי שמכונה בטעות "עדות נתניהו", הנאשם פונה אל השופטים ומבהיר להם שהראיות אליהן הוא נדרש כרגע הן ראיות מזכות. והרי, אין דבר ששופטים אוהבים יותר מאשר נאשמים שפונים אליהם בלי רשות ומבהירים להם דברים. מדי פעם הוא יעשה את זה, וינצל את התמימות המרגיזה של השופטים, שלא מנצלים את כוחם כדי להשתיק את הנאשם המלהג כפי שהיו עושים לכל נאשם אחר, ונותנים לו את הכבוד שכביכול מגיע לו כראש ממשלה.
רק בסוף דבריו, השופטים יזכירו לו שיש לו עורך דין וזה תפקידו להציג את הטיעונים בפני בית המשפט. "אבל אומרים שאני עורך הדין של המדינה", הוא אומר, כביכול בהומור. אף אחד באולם לא מחייך, זולתו.
כאן טמונה גם הבעיה הגדולה ביותר של המשפט הזה. העובדה שנתניהו התעקש להמשיך לכהן כראש ממשלה בזמן שהוא נמצא על ספסל הנאשמים, יוצרת מערכת יחסים כוחנית מעוותת בינו לבין השופטים. כשהשופט משה בר-עם פונה אליו, הוא עונה כמו תלמיד פוחז בכיתה טיפולית, לא כנאשם. כמה רגעים אחרי, הוא נזכר שהוא אמור לעמוד כשהוא מדבר לשופטים, ונעמד תוך כדי מלמול 'סליחה' בבריטון המפורסם שלו.
יותר מכל, מרתיחה מריחת הזמן המטורפת. עו"ד עמית חדד עובר פריט אחר פריט בנספח הידוע לשמצה ו'חוקר' את נתניהו על כל אחד מהם, רק כדי לקבל את אותן תשובות ידועות מראש. זו זכותו של כל נאשם להגנה כמובן, וחדד בסך הכול עושה את עבודתו נאמנה, אבל ההתעכבות על כל פריט פשוט גוררת את הצדק בבוץ ללא כל הצדקה.
והנה דוגמה טרייה: חדד הציג בפני נתניהו כתבה שפורסמה באתר Xnet המנוח מבית ידיעות אחרונות, שהציגה תמונות יפות של שרה נתניהו שנשלחו מטעם חברת יחסי ציבור כלשהי. עוד טרם התייחסו לעניין עצמו, נתניהו טען שאינו מכיר את האתר, ומשם החל דיון מיותר על טיבו. בהמשך עברו על כותרות הכתבה, התמונות, הקרדיטים, וראש הממשלה נחקר על היכרותו עם כל פרט ופרט. זה הרגיש כמו הפרק הגרוע ביותר של 'חוק וסדר'.
אחרי החקירה המתישה הזו, שכל מטרתה הייתה להראות שנתניהו לא קשור לכתבה באתר שממילא הוא לא שמע עליו, עבר חדד להציג כתבה דומה שפורסמה באתר וואלה, אך התמונות בה לא עלו עקב תקלה טכנית. וכך מוצא את עצמו בית המשפט מבזבז דקות ארוכות בניסיון נואש להציג תמונות שאינן קיימות. כנציג האתר באולם חשבתי לקום ולהסביר להם שהם מבזבזים את זמנם, אבל כמובן שנשארתי בתפקידי כצופה מהצד בפארסה המתמשכת.
כך זה נמשך ועוד יימשך. בזבוז זמן ארוך ומעיק שכל מטרתו היא בעצם קיומו. פיליבסטר משפטי של ממש. לטענתו של חדד, מול 315 הפריטים בנספח "אירועי הסיקור" ישנם 15 אלף פריטים נוספים שמעידים על סיקור הפוך באותה תקופה. למרות שהמספר מנופח (היחיד שעשינו עליו 15 אלף אייטמים זה אפרים שמיר), במהותו - חדד צודק כמובן. היו לא מעט טורים נגד נתניהו שעלו בוואלה באותה תקופה.
אלא שכפי שכבר העידו בבית המשפט בכירי האתר, ההבדל העיקרי היה בקידום הכתבות "החיוביות" על חשבון "השליליות". איזו כתבה קודמה בראשית, איזו הוחבאה במחשכי המדורים הנסתרים. על כך אני יכול להעיד באופן אישי, כעורך מדור הדעות של האתר באותה תקופה. נותר רק לקוות שהשופטים המנוסים יזכרו שלמרות דף המסרים העקבי של ערוץ 14 - המשפט מעולם לא היה על "סיקור חיובי".
על 315 הפריטים המוכרים נוספו לפתע הפתעות. כתבת וידאו של ג'וש בריינר שמוצגת לבית המשפט מוכיחה שהעיתונאי מתנגד לארגון להב"ה, דבר שלא עולה בקנה אחד כביכול עם כתבה של בריינר שמצטטת גורמים בארגון להב"ה שזעמו על כך שבנו של נתניהו יצא עם גויה נורווגית. הבנתם? לא הבנתם? זה לא משנה. גם ההתנגדות של התביעה לקביעה של נתניהו לפיה "בריינר שונא אותי ושונא חרדים" כעובדה התקבלה בנזיפה מצד הצוות של רה"מ. הקו שהציג עמית חדד היה מעניין: לא רק שוואלה קידם בעמוד הבית שלו אייטם על כך שליאיר נתניהו יש חברה חדשה, הוא היה כלי התקשורת היחיד שהציג אותה כלא-יהודיה.
תכלס, ראיית הזהב. אפשר לפזר את בית המשפט, חבל לבזבז עוד זמן. הוא זכאי. הווא זכאיייי!!!!!!. אתר וואלה אשכרה היה כלי התקשורת היחיד שפרסם את זה.
אלא שגם בקומה מינוס שתיים יש קליטת אינטרנט, וחיפוש גוגל קצר מעלה שהידיעה פורסמה גם בווינט, הארץ, סרוגים, מקור ראשון, כיכר השבת, ערוץ 7, מאקו, תכנית הרדיו שי ודרור, גלובס, רשת 13 ועוד. קשה להאמין שבנימין נתניהו, ביבי שלנו, ישקר - ועוד בבית משפט - אבל נראה שלכל הפחות הוא לא דייק הפעם. האירוניה היא שאותה כתבה שהוצגה כדוגמה לסיקור שלילי, הייתה למעשה חלק ממהלך תקשורתי מתואם שנועד להחביא סיפור אחר לגמרי. והמבין יבין.
מחוץ לבית המשפט עמדו חברי הכת הנאמנים ביותר, וגם המשועממים והאלימים ביותר. אנשים שמשתמשים בקללות שהיה מביך לשמוע באצטדיון כדורגל, כל שכן בכניסה להיכל הצדק המקומי. על הכוונת שלהם היו אנשי הפרקליטות ועיתונאים שבסך הכל באו לעשות את עבודתם ולסקר את עדות נתניהו. לא ברור אם הם מקבלים משכורת או עושים את זה מאובססיה אישית - ואחרי תחקיר "עובדה" האחרון זו שאלה שבהחלט דרוש לחקור - אבל בעיקר נדיר לפגוש פנים מול פנים שנאה טהורה כל כך.
אגב, השנאה הזו זלגה גם אל תוך אולם המשפט, כאשר עו"ד חדד השתיק יותר מפעם אחת את התובעת יהודית תירוש, ונזף בה שהיא 'מצייצת' בזמן שראש הממשלה מדבר. גם אם טענותיו נכונות מבחינה טכנית, אין שום הצדקה לטון החצוף והמקטין שלו, שהוא המשך ישיר לגועל הנפש שנתקלנו בו מחוץ לבית המשפט.
בקומה מינוס שתיים, יותר מארבע שנים וחצי אחרי פתיחת תיק 67104, אפילו השופטים מתקשים להסתיר את העייפות מהרפטטיביות של השאלות והתשובות המתנשאות. העיתונאים בספסלים האחוריים כבר מכירים כל סדק בקירות האולם הממוגן, ואפילו נתניהו, שעדיין מקפיד על תנוחת הישיבה המדויקת שלו, נראה מותש.
תנו לו לכבוש את כתר החרמון ולצאת לביקור בכביש החדש במסדרון נצרים, רק לא לחזור שוב על המנטרה לפיה הוא לא יודע על מה הוא חותם בלשכה שלו. עוד יום בבית המשפט המחוזי בתל אביב, עוד דיון על תמונות שלא עלו, על כתבות שלא היו, על אתר שכבר לא קיים. בחוץ המדינה בוערת, אבל באולם 201 הזמן עומד מלכת. רק הקפה בספל של נתניהו מתקרר לאיטו.