אחרי שיורטו שתי מתקפות הטילים הבאליסטים האיראניות באפריל ובאוקטובר, הייתה במערכת הביטחון תחושה שמערך ההגנה האווירית הישראלי, שנבנה בהשקעה של מיליארדי דולרים - אכן ייצר חומה מול איראן. מאות טילים שוגרו לישראל, הנזק היה קל, וההרוגה היחידה הייתה בפזורה הבדואית, באזור ללא מיגון.
הפגיעה ברמת אפעל שלשום, והפגיעה ביפו הבוקר, מעוררות חשש שגם האיראנים יודעים להפיק לקחים משדה הניסויים הגדול והמתמשך שנאלצנו לספק להם, גם בשיגורים מאיראן עצמה וגם בטפטוף הטילים מתימן, שאיראן מספקת לחות'ים.
מערך ההגנה האווירית הישראלי מורכב כרגע מארבע שכבות: מיירטי החץ-3, שפועלים בחלל, מיירטי חץ-2 שפועלים בשכבות הגבוהות של האטמוספירה ונועדו ליירט טילים באליסטיים. תחתם, נמצאת קלע דוד, מערכת עם מיירטים מהירים מאוד שאמורים "לבלבל" טילים באליסטיים קצרי טווח וטילי שיוט, וכשכבה תחתונה של כיפת ברזל, שאמורה ליירט רקטות וכטב"מים, ובמצבים מסוימים גם טילי שיוט. בשנה הבאה תצטרף שכבה חמישית, מערכת הלייזר מגן אור, שנועדה ליירט רקטות וכטב"מים, אך לא מסוגלת להשמיד טילים כבדים יותר.
לפי התחקיר הראשוני הופעלו הלילה מערכות היירוט, והמיירטים נכשלו ביירוט הטיל ששוגר מתימן. עכשיו מתמקד התחקיר היסודי יותר שמבצע חיל האוויר ביחד עם מנהלת חומה במשרד הביטחון, התעשייה האווירית ורפאל בשאלה מה בדיוק השתבש, ובעיקר האם מדובר באירוע נקודתי או בנשק חדש ושובר שיוויון שסיפקו האיראנים לחות'ים.
העובדה שמספר מיירטים לא הצליחו להשמיד את המטרה מקטינה את האפשרות לתקלה טכנית בטילי ההגנה עצמם. המיירטים נשענים על אותה מערכת מכ"ם לאומית, המתבססת על מכ"מי אורן ירוק ואורן אדיר לזיהוי שיגורים בטווחים ארוכים, שנתוניה משתלבים באיתורים של מכ"ם ה-X האמריקני, מתוצרת ריית'און, המוצב בארץ, וממערכת הלוויינים האמריקנית לזיהוי שיגורי טילים, באמצעות החום הרב שיוצרת המראת טיל באליסטי. מדובר בכמה מערכות שונות שמגבות זו את זו, כך שגם אם במקרה של תקלה באחת מהן, היירוט אמור לצאת לפועל.
עד היום שיגרו החות'ים לישראל בעיקר טילי טופאן, פיתוח של השיהאב-3 האיראני הוותיק. אולם לאיראן יש גם טילים באליסטיים מתקדמים יותר, כמו עימד וחייבר שקאן, ולשניהם יש, לדברי האיראנים, יכולת להתחמק מטילים מיירטים באמצעות כושר תמרון לאחר הכניסה לאטמוספירה.
היכולת הישראלית לספק התרעות צבע אדום באזורים ספציפיים לאחר זיהוי של שיגור מתימן ומאיראן מבוססת על העיקרון שהטיל מבצע מרגע השיגור מסלול באליסטי, כלומר כזה המזכיר חצי עיגול: שיגור מערבה בכיוון ישראל ותוך טיפוס לחלל, הגעה לשיא המסלול ואז צלילה ממנו לתוך האטמוספירה ואל המטרה. מרגע שמזוהה השיגור וכיוון הטיפוס, אפשר לחשב את נקודת הפגיעה. מרגע שזו ידועה, אפשר להכניס רק את התושבים באזור הפגיעה לממ"ד ולהיערך לשיגור מיירטים אל המטרה העוינת.
אולם טיל שמתמרן לאחר הכניסה לאטמוספירה, המצאה של האמריקנים והרוסים מהמלחמה הקרה, הוא אתגר אחר. התמרון נועד לשבש את קביעת נקודת הפגיעה, ואת היכולת של המיירטים לפגוע בטיל הבאליסטי. הם יצפו שהטיל ימשיך במסלול מסוים, ולאחר שהם כבר באוויר יתברר שהוא פנה לכיוון שונה, ולא יצליחו לפגוע בו, בגלל המהירויות העצומות שבהן מתבצע היירוט, כשגם המטרה וגם המיירט טסים כל אחד באלפי קמ"ש.
יש צורך בתכנון אווירודינמי מתקדם והוספת כנפונים כדי שהחלק החודר של הטיל הבאליסטי יתמרן, ועל הטילים האיראנים החדשים אפשר לראות כנפונים כאלה. אפשר להתמודד עם טילים מתמרנים בשיגור מיירטים נוספים ובעיקר באיסוף מידע מודיעיני על כושר ומסלולי התמרון, כדי להתאים את יכולות המיירטים לאיום.
ייתכן שבימים האחרונים החלו האיראנים לשגר מתימן את הטילים המתקדמים יותר שלהם. האיראנים טענו שעשו בהם שימוש גם במתקפה השנייה נגד ישראל באוקטובר, ואז טענה מערכת הביטחון שהיירוטים בוצעו בהצלחה - למרות "זליגות". ייתכן שתחקור יירוט המתקפה לא היה יסודי מספיק, ייתכן שלא אומרים לנו את כל האמת, וייתכן שהאיראנים עצמם ביצעו עוד שינויים בטילים הבאליסטיים שלהם, ובוחנים אותם בתנאי אמת, תחת כסות החות'ים.
באירוע ברמת אפעל כבר דיווח דובר צה"ל כי הראש הקרבי של הטיל לא יורט בהצלחה, מה שהביא לנזק הכבד לבית הספר. ראוי שבכירי חיל האוויר ומשרד הביטחון יתייצבו מול הציבור ויענו בהקדם על השאלות הקשות שמעוררים שני האירועים האחרונים. השר הטרי ישראל כץ, שמיהר להצטלם בחרמון הסורי, צריך לקחת אחריות גם לכישלונות.