בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע היום (שני) את ג'וסיה לייטל, תושב העיר בן ה-37, ברצח של אשתו דריה ("דאשה") בת ה-31, בדירתם בכרמל, בעוד ילדותיהם בנות ה-3,5,8 ישנות בחדר סמוך.
הרכב נשיא בית המשפט המחוזי השופט אבי לוי. השופט ערן קוטון והשופטת עידית וינברגר הרשיעו את לייטל ברצח שלא בנסיבות מחמירות. הרכב השופטים נסמך על חוות הדעת הפתולוגית וקיבל את הטענה של ההגנה כי לא ניתן לשלול שהמנוחה מתה עוד טרם הכה אותה בפטיש. גזר הדין יינתן לאחר שיישמעו הטיעונים לעונש. העונש המקסימלי לעבירת הרצח הוא מאסר עולם אולם משמעות הכרעת הדין היא כי אין על השופטים חובה להטיל על לייטל מאסר עולם, והם יגזרו את דינו לאחר שיישמעו הטיעונים לעונש.
לרה צינמן, יו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, הגיבה להחלטה: "הרשעה ברצח שאינה בנסיבות מחמירות עבור גבר שנטל חיים של אישה צעירה היא כשלון מהדהד של הצדק. בית המשפט בישראל עדיין אינו רואה בנשים כבעלות ערך שמצדיק ענישה מרתיעה וחסרת פשרות. אנחנו דורשים, כפי שכל אזרח במדינה חייב לדרוש - מערכת חקיקה נוקשה, בלתי סלחנית כלפי רוצחים ומחוייבת באופן כן וצודק במאבק באלימות בכלל ונגד נשים בפרט. כל רצח של נשים בידי בן זוגן חייב להיות בנסיבות מחמירות הארגון לא ישקוט עד שיתוקן החוק".
השופטים קבעו כי החניקה נעשתה "אליבא דכולי עלמא בעידנא דריתחא" - כלומר, כשלייטל "נסער כועס וחסר - שליטה עצמית". הם קיבלו את טענתו כי "השתחרר מהמצב הנפשי המיוחד שאפיין אותו ברגעים אלה כששמע את ניפוץ גולגולתה של המנוחה" ולפיכך, כפי שציינו בהכרעת הדין, "אין ניתן לקבוע, כנדרש, מעל ומעבר לכל ספק סביר, שהוא ביצע את מעשה ההכאה בפטיש לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה".
"אדם המצוי בהתקפת 'אמוק' איננו מבצע הליך ממשי של שקילה. גם אם פעל כפי שפעל באורח הגיוני, כזה הנועד לקדמו להשגת מטרתו (מותה של המנוחה) אין בכך כדי לאפשר לקבוע, מעל ומעבר לכל ספק סביר, שבאותם רגעים קצרים נפשו ומוחו עברו הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה".
היחסים בין השניים היו מעורערים הרבה קודם לכן, ואין מחלוקת כי דריה-דאשה שקלה לעזוב את הבעל השתיין והאלים ורצתה להתגרש ממנו. הוא, מצידו, חשד שהיא בוגדת בו. השניים כבר היו בטיפול זוגי בעת הרצח. הרצח טלטל את הקהילה המשיחית הקטנה של "בית אליהו" שאביו הוא מבכיריה, את תושבי הכרמל ובכלל את הציבור בחיפה. מדובר במשפחה שעלתה לכותרות ב-2003 כשאביגיל לייטל, אחותו של ג'וסיה, נרצחה בפיגוע האוטובוס של קו 37, לא הרחק מבית המשפחה ברחוב מוריה.
ג'וסיה לייטל, שהתקשה למצוא יציבות ועבד בתקופת הרצח במועדון במרכז הכרמל, הכיר את דאשה כשהיה כבן 21 והיא הייתה נערה בת 16 - כשעברה להתגורר בבית הוריו, אחרי שאמה מתה ובת הזוג של אביה גרשה אותה מהבית פעם-אחר-פעם.
כמו כל חמשת הילדים במשפחה שהגיעה מקהילה נוצרית-בפטיסטית בניו המפשייר, גם ג'וסיה, הבכור לבית לייטל, למד בביה"ס הריאלי. בצה"ל הוא שירת בחטיבת כפיר. במידה רבה הוא היה לדאשה מעין אח גדול. כשהתברר שהיחסים חרגו מיחסי אח-אחות, לחצו עליהם בקהילה להינשא למרות ספקות שהיו לה כבר אז. השניים התחתנו כשהוא כבן 26 והיא חיילת קבע כבת 21 ביחידה 8200.
הכתובת הייתה על הקיר: על הבעיות בבית ידעו גם ברווחה וגם במשטרה. הוא ריגל אחריה וחיטט במחשבה ובטלפון שלה. היא התלוננה, לפרק זמן אף הוצא כנגדו צו הרחקה. אלא שהרצון לשמר את המסגרת המשפחתית עבור הבנות, התמיכה הכלכלית הנדיבה מצד משפחתו, כנטען מכספי הפיצויים ששולמו בארה"ב על הפיגוע, הלחץ בקהילה שמתנגדת לגירושין, לצד הפחד ממנו, הותיר אותה בבית.
האירוע הקטלני אירע לפנות בוקר יום שישי ה-17 למרץ אשתקד, אחרי שעל פי כתב האישום את הלילה עשה ג'וסיה לייטל בסלון הדירה, שתה בירה ושיחק ב X-BOX.
כשדאשה התעמתה אתו הוא קם, חנק אותה ואחר כך וידא את מותה במכות פטיש. "אני מקווה שאתם בחוכמתכם תוכלו לתת עונש מתאים, אבל אני מוכן לכל עונש שתיתנו, גם עונש מוות", אמר לשופטים במהלך עדותו במשפט.
דריה-דאשה לייטל כאילו חזתה את מותה. "הרגשתי מאובנת, חסרת אונים, פגיעה, חסרת תחושה, מודאגת, כשהצמדת את ידך לצווארי כשגבי אל דלפק המטבח ותינוקת בזרועותיי, ואמרת 'אני כל כך רוצה להרוג אותך כרגע. מזל שהבנות כאן", כתבה אחרי אחת מההתפרצויות שלו, בפתק באנגלית שהותירה ונמצא לאחר מותה: "המחשבה שעדיין לא עוזבת אותי זה שאתה נהגת לומר כחצי בדיחה שאתה רוצה לחתוך את הצמיגים של מכוניות שחסמו לך את המדרכה, ואמרת שאתה כמובן לא באמת מתכוון לזה, ואז לילה אחד הלכת וחתכת אותם. לעתים קרובות אתה מסתובב בבית ואומר שאתה צריך להרוג מישהו סתם, כדרך ביטוי, כדרך להביע רגש כלשהו, ואז פתאום אמרת שאתה רוצה להרוג אותי. אני מאמינה שאתה לא רוצה את זה עכשיו, אבל, באותו רגע התכוונת לזה. אני עדיין מפחדת כי השאלה שלא עוזבת אותי היא מה יקרה בפעם הבאה שהדברים יתדרדרו? מה צריך לקרות כדי שאתה תוציא את זה לפועל?".
כפי שכתבה, היה זה רק עניין של זמן, והוא אכן הוציא זאת לפועל. מיד אחרי הרצח התקשר לייטל לאביו ואמר לו באנגלית: "איי קילד דאשה". אחר כך התקשר למשטרה וחזר על הדברים: "שלום, הרגתי את אשתי", הודיע למוקד, "אני צריך שתגיעו עכשיו... גיליתי שהיא בוגדת בי ... ולאחר התעמתות איתה גיליתי שהיא עומדת לעזוב אותי... היא מתה... חנקתי אותה ואז שגיליתי שהיא לא נהרגה מזה אז הרגתי אותה עם פטיש... היא לא נושמת, וידאתי... אני הולך לכלא ...".
לצוות מד"א שהגיע למקום לא נותר אלא לקבוע את מותה של דריה לייטל. לרגע לא היה ספק מי הרוצח. בפני חוקרי המשטרה המזועזעים שחשו לזירה, ג'וסיה לייטל התוודה מיד. עוד לפני חקירה פורמאלית, כבר בתשאול ראשוני הוא מסר כי חזר הביתה בשעה 00:30, כשדאשה היתה ערה. הוא סיפר כי היא הלכה לישון והוא התחיל לשתות בירה בסלון ובשלב מסוים היא קמה לחדר הילדות בעקבות בכי של אחת מהן ולאחר כעשר דקות, באה לסלון ואמרה לו: 'אתה שוב שותה, אתה חסר מעשן', בטונים גבוהים.
הוא טען שהוא קם לעברה ואז היא דחפה אותו ובשלב הזה הוא תפס אותה בגרון וחנק אותה בחוזקה תוך שהיא מתנגדת לו, עד שהם נפלו תחילה על הספה ואחרי זה על הרצפה וכך המשיך בחניקה עד שהיא הפסיקה להגיב. הוא תיאר כיצד שכבה על הגב על הרצפה והוא בדק לה נשימה ווידא שהיא לא נושמת, הסתכל הצידה והבחין בפטיש שנמצא על אחד המדפים בסלון, לקח אותו והיכה בראשה פעמיים-שלוש עד שצליל החבטה "הוציא אותו מהאמוק". מיד לאחר מכן הוא התקשר לאביו והודיע לו שרצח אותה, כאמור.
גם המחלוקת המשפטית הייתה צרה ונסובה סביב השאלה האם מותה של דאשה לייטל נגרם מאקט חניקה "ספונטני", או לאחר שקילה, ממכות הפטיש שנועדו לוודא את המוות. הסניגור, עו"ד נאג'י עאמר, טען כי יש להרשיע בעבירת הרצח "הבסיסית". פרקליטות מחוז חיפה, באמצעות התובעת עינב איטסקו גולד, התעקשה על הרשעה בנסיבות מחמירות שלצידה עונש מאסר עולם חובה.
לכל הדיונים בבית המשפט מגיעה חברתה הטובה של דאשה ד"ר דניאלה מזור, חברתה הקרובה של דריה-דאשה המנוחה ושאותה הכירה בגן הילדים של הילדות של שתיהן. היא מסתייעת בלרה צינמן, יו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות; לילי בן-עמי, מנכ"לית פורום מיכל סלה; קהילת בונות אלטרנטיבה חיפה וארגון אישה לאישה. דניאלה שומרת על קשר עם הבנות של דאשה. בגינה הקהילתית בשכונה הוקמה פינה לזכרה בשיתוף פעולה עם החברות ומוקירות זכרה.
"שום עונש שהוא יקבל לא ישתווה להרס שהוא גרם לכל כך הרבה אנשים. לא משנה כמה שנות מאסר זה יהיה, אפילו המקסימום", אמרה לוואלה ד"ר דניאלה מזור והמשיכה: "אין עונש שישתווה לדבר הזה. אין מחיר שהוא יוכל לשלם. הוא השאיר שלוש ילדות קטנות ללא אמא וללא אבא. לדאשה אין מחיר, לאמא אין מחיר, לחברה אין מחיר. באיזשהו מקום אני מצרה על כך שאין עונש מוות בישראל וגם זה כמובן לא היה מחזיר אותה. אני איבדתי את ההורים שלי בגיל צעיר ואני יודעת מה זה לגדול יתומה, אבל פה זו יתמות אכזרית, מציאות שנכפתה על הבנות על ידי אבא. מדברים הרבה בשנה האחרונה על החטופים ופה, להבדיל, הרוצח הוא האבא, לא איזה חוטף אויב שבא מעבר לגבול. זה הבנאדם שהן הכי היו צריכות לסמוך עליו".
מאז נפתח המשפט דניאלה מקפידה להגיע לדיונים. "העולם הזה של בתי משפט זר לי לחלוטין אבל במידה מסוימת גם אני צריכה סגירה, רוצה לראות שדאשה והבנות שלה מקבלות צדק. בדיונים אני עוברת עם המבט שלי בין עורכי הדין של התביעה לסנגוריה ובאמצע אני רואה אותו, הוא נותר עם מבט מחויך, לא מחובר. לא מתחרט. אני מודה שאני לא מצליחה להבין איך הראש שלו עובד כאדם שרצח את אשתו, האמא של הבנות שלו. הבנתי שהוא מנסה להוציא אותי מהמיקוד שלי, אבל אני שם תמיד עם דאשה ובשביל דאשה".
על ההכרות עם בני הזוג סיפרה דניאלה, "הכרתי אותו כאדם שנמצא הרבה בבית ולכן לא אחת אוסף את הבנות מהגן, אדם ששותה, שלפעמים לא מתפקד. בערב האחרון לחייה היא אמרה לי שהיא לא יכולה יותר, שהיא רוצה להיפרד. היא אמרה לי שבאזור שלנו יקר מדי ושהיא מתכננת לשכור דירה בנשר. להבנתי, היא עשתה כבר איזו פעולה קונקרטית בנושא. אבל לא הייתה לה שום אינדיקציה שהוא הולך לפגוע בה פיזית. אני יודעת שזה נשמע תמים אבל גם לי לא היה חשש כזה. לא חששתי לשנייה אחת שהוא עלול לרצוח אותה. לא זיהיתי את כמות הרוע ומסתבר שגם היא לא זיהתה. אבל בשום אופן אין להאשים את הקורבן גם אם היא הקריבה את איכות החיים שלה למען המשפחה כי אולי רצתה שבכל זאת לילדות תהיה דמות אבא. זה מציק לי והרבה שאלתי את עצמי למה לא הצעתי לה מקום לישון. אבל כשאני משוחחת על כך עם לרה צינמן היא תמיד אומרת שאם זה לא היה קורה אותו לילה זה בטח היה קורה ביום אחר".
"בבוקר הארור שבו נרצחה דריה-דאשה לייטל הרגשתי ששוב חרב עולמי, שוב נרצחת אישה צעירה בחיפה, סטודנטית באוניברסיטת חיפה, על ידי בן זוגה כפי שנרצחה בתי גנית בשנת 1996", סיפרה לוואלה לרה צינמן, יו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, "כל משפטי רצח נשים על ידי בני זוגן חייבים להסתיים בהרשעה ברצח בנסיבות מחמירות. עצם נטילת חיי אישה על ידי בן זוגה, שאמור לאהוב ולהגן עליה, מהווה נסיבה מחמירה. למרבה הטרגדיה, הרשויות גילו סלחנות ולא עשו די כדי למנוע את פרץ האלימות שהוביל לרצח. בזמן הדיונים הנאשם ברצח גילה אדישות ולא הביע כל חרטה נוכח העדויות הקשות של חברותיה. ראוי שבית משפט ירשיע ברצח בנסיבות מחמירות בכל מקרה רצח של אשה".
דאשה הייתה סטודנטית מצטיינת בתכנית "פסיפס" - תכנית תואר ראשון למצטיינים בפסיכולוגיה ובפילוסופיה. כיום מגדלים פיליפ והיידי לייטל, את שלוש הבנות וכן את אחותה הקטינה של דאשה. עו"ד אסי פיסו מייצג את המשפחה מטעם תכנית סנ"ה של משרד המשפטים לסיוע לנפגעי עבירות המתה.