שוב אנחנו מנהלים מו"מ תחת אש. שוב מחכים בסבלנות לתשובה מהצד השני, ובו בזמן חוטפים באבי אבות אבותינו וסופרים גופות ופצועים, כאילו לא למדנו דבר מהמו"מ הכושל שניהלנו מול חמאס תוך כדי לחימה. הם יורים, והורגים, וטובחים, ובין שריקה לפיצוץ אנחנו מדברים איתם וממתינים.
קודם חיכינו לסינוואר, כדי שיואיל ליצור קשר עם הצוות שלו בקטאר מתוך המנהרות בעזה ויחכוך בדעתו אם וכמה חטופים לשחרר ומתי. אחר כך חיכינו לנסראללה, עד שישחרר נאום מתוך הבונקר שלו, כדי שטובי מומחינו יוכלו לנתח ולהבין למה הוא מתכוון. עכשיו אנחנו סופרים ימים לתשובה שתיתן איראן להסכם ההסדרה המתגבש בלבנון, וזה יכול לקחת שבועות, כי האיראנים אוהבים לקחת את הזמן, השעון שלהם עובד בסלואו מושן.
אם למדנו משהו מהשנה האחרונה והטבח האיום שפתח אותה, היא שישראל היא מדינה דחיינית, שמעדיפה לטפל בסיכונים שמאיימים עליה רק כשממש, אבל ממש, אין ברירה. ולא רק שאנחנו דחיינים, אנחנו אוהבים לספר לעצמנו סיפורים שיצדיקו את הדחיינות ההרסנית הזאת. חמאס היה מורתע, חיזבאללה פחד מצה"ל, והערבים מטומטמים ולכן לא צריך להתרגש מהם.
מאז שבירת הקונספציה של 6 באוקטובר בנינו קונספציה חלופית, שמשרתת את אותו צורך דחייני כרוני. נטפל בחמאס, אחר כך נטפל בחיזבאללה, ואז נפציץ את החות'ים וניתן דחל'ה לאיראן והכל יהיה בסדר. וככל שחולף הזמן, אנחנו ממשיכי לשקר לעצמנו ולהתרכז בפיתולי הזנב, במקום לתת בראש.
ואם תרשו לי טיפה זואולוגיה, אסביר שראש הנחש נשאר חי גם אחרי שמשמידים את הגוף, כי המוח שלו ממשיך לתפקד. מסתובבים לא מעט סיפורים על נחשים שניסו להכיש אנשים אחרי שראשם הופרד במכה מגופם, ולכן אם רוצים להרוג נחש, צריך לתת לו בין העיניים.
וכשמזכירים את ראש הנחש, מדברים כמובן על איראן, זאת שתקפה אותנו ויצאה יחסית בזול, אף שירד לה המספר במשקפיים אחרי שהמטוסים שלנו תקפו את המכ"מים שלה.
לא אנחנו הכתרנו אותה בתואר המפוקפק הזה. האמריקנים עשו את זה בשנת 1979, כשבמהלך המהפכה האסלאמית במדינה, נלקחו 53 תושבי ארה"ב כבני ערובה על ידי המון משולהב. התקדמותה לעבר נשק גרעיני הפכה אותה סופית בעיני המערב ל"טאיפן פנים-יבשתי" - הנחש המסוכן בעולם, שבנשיכתו מופרש רעל העצבים טאיפוקסין, ההורס את רקמת השריר וגורם לדום לב ולקוצר נשימה. הוא עד כדי כך ארסי, שבהכשה אחת הוא יכול להרוג, תיאורטית, 100 אנשים.
למרות המודיעין, חשבו האמריקנים, בהנהגתו של הנשיא ברק אובמה, שאפשר להפנט את הטאיפן בצלילים רכים של פיוס, וחטפו חבטה נאה מהזנב שלו. ברוך השם, אנחנו לא מתכוונים לחבק איראנים, אבל אנחנו בהחלט מעדיפים לדחות שוב את מה שהיינו חייבים לעשות כבר לפני שנה: לטפל בהם אחת ולתמיד. איראן היא האויב האמיתי שלנו, ולא חיזבאללה וחמאס. והיו לנו לפחות שתי הזדמנויות לתת מכת מחץ בראש הקודקוד המשולש, והסתפקנו במכה קלה בקשקש.
אם ישראל לא רוצה לתקוף בלי סיבה, כביכול, היא מוזמנת להעמיד לנשיא איראן אולטימטום: או שאתה מורה לחמאס להחזיר את כל החטופים ולחיזבאללה לנצור אש בלבנון, או שאנחנו נכנסים בכם ברבאק, כי נמאס לנו מהמשחקים בכאילו. תראו את פוטין. כשאוקראינה איימה עליו בטילים בליסטיים, הוא הודיע שירי טילים כאלה ייענה בגרעין. ככה. חד, חלק וקר רוח.
יקפצו המצקצקים ויסבירו שאם נתקוף את איראן, תיפתח מלחמת עולם, ומדינת ישראל לא מסוגלת לקחת על עצמה אחריות כזאת, ויכול להיות שהם צודקים. אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מדינה שמתנהלת בקושי בין גדרה לחדרה, וחמישה טילים על המרכז משתקים אותה לגמרי וסוגרים לה את השמיים.
השלב הראשון בטיפול עומק בבעיה הוא ההבנה העמוקה שהיא קיימת. לא מספיק לזהות את הנחש ולנסות לחמוק ממנו בכל דרך, כי הוא יצוץ שוב ושוב ויטיל עלינו אימה. צריך לעשות מעשה, לרוצץ לו את הראש ולשנות סוף סוף את המשוואה.