כותרות העיתונים של קיץ 1981 כמעט זהות לכותרות בשנה האחרונה. אז היו יישובי הגבול בצפון תחת מטחים כבדים של רקטות קטיושה; חמישה אזרחים נהרגו בסוף חודש יולי, וגם חיילי צה"ל נפלו. מטולה, כמו היום, היתה אחד מהיישובים שספג פגיעות רבות בשטחו, וגם בשטחים חקלאיים שמסביב. אלא שדווקא באותו קיץ, החליטו זמי ורינה רביד לעזוב את ביתם השקט ברמת השרון, ולעבור למושבה בצפון. "בגלל הקטיושות, לא מצאנו מי שיעביר לנו את הדירה. שום מוביל לא הסכים להגיע למטולה", נזכר זמי.
זמי, שהיה אז פסנתרן מוכר ועסוק בן 39, קיבל מהמושבה הקטנה הצעה להגיע ולהעלות מופע לרגל חגיגות 85 שנים להיווסדה. "זה היה מעשה ציוני", אמר בפגישה איתו בשבוע שעבר, "במטולה גרו אז 300 תושבים. ברחוב היו אומרים שלום אחד לשני", נזכר.
הפגישה איתו מתקיימת בעיר הולדתו תל אביב, כמעט שנה לאחר שנאלצו לעזוב את מטולה, לצד שאר תושבי המושבה. מאז הם גרים במרכז הארץ ולא יודעים מתי ישובו הביתה. גרוע מכך, לפני חודש וחצי, באחת מההתקפות הרבות על המושבה, נפגע ביתם של בני הזוג רביד - שלא שימש רק למגורים אלא גם כמוזיאון פרטי, מיוחד ויוצא דופן שהקים וטיפח במשך 40 שנה. "תיבת הנגינה של זמי", הוא קרא למוזיאון, שאליו קיבץ מאות כלי נגינה מיוחדים שאסף מרחבי העולם.
לכל כלי נגינה סיפור משלו וצליל משלו. רביד היה מארח תיירים במוזיאון הקטן, מספר את סיפורם של הכלים ומנגן עליהם - ועכשיו, פגיעת הרקטה הרסה את הבית ופגעה בכלי נגינה רבים, שהוטחו ברצפה. מפעל חיים של 40 שנה ספג מכה כואבת. מאז, רביד ובני משפחה שגייס חילצו את כלי הנגינה מהיישוב הנטוש. ואז הגיעה פנייה מפתיעה.
"דיברה איתי נירית שלו-כליפא מיד יצחק בן-צבי", הוא מספר, "היא אמרה לי שיש קבוצה של אנשי מוזיאונים ומשמרים שיכולים לטפל בכלי הנגינה שנפגעו, ולקטלג אותם באופן מקצועי. זה הדהים אותי. פתאום הכלים, שהיו בתוך קרטונים בדירה הזמנית שעברנו אליה, זכו למלון חמישה כוכבים. לא יכולתי לחלום על דבר כזה".
הטיפול שמוענק בימים אלו למוצגי המוזיאון של רביד הוא חלק ממיזם "ארץ חפץ" של יד יצחק בן־צבי, שהחל ביישובי הדרום שנפגעו ב-7 באוקטובר. ד"ר נירית שלו-כליפא, מנהלת המחלקה להיסטוריה חזותית, אוצרות ותיעוד של יד בן-צבי, החליטה כי לפני שמפנים את ההריסות מהיישובים, צריך לאסוף מהמבנים חפצים שמתעדים את מה שקרה באותו יום נורא.
מיזם "ארץ חפץ", מפעל תיעוד של נכסי מורשת לאומית, החל כבר לפני כמה שנים. מפעילה אותו יד בן צבי, במסגרת תוכנית "ציוני דרך" של משרד המורשת. המיזם החל לנוכח ההבנה כי במאות מוזיאונים קטנים ותצוגות חבויים אוצרות מורשת חשובים, ומטרתו לתעד, לשמר, לחשוף ולהנגיש את המידע לציבור הרחב. כך, למשל, במסגרת המיזם תועדו פריטים של קהילת יוצאי תימן, אוסף מורשת תש"ח של קיבוץ עין צורים שנכבש ב-1948, מחקר ורישום מוזיאון בית גורדון בדגניה א' ועוד.
אחרי ההחלטה להתמקד ביישובי חבל תקומה אחרי 7 באוקטובר, לד"ר שלו-כליפא היה ברור שהמיזם ימשיך גם ביישובי גבול הצפון. כששמעה על הרס "תיבת הנגינה של זמי", פנתה אליו.
גם לרביד היה ברור מה צופן לו העתיד. המצב הביטחוני בגבול, שהלך והידרדר, טרד את מנוחתו זמן רב לפני שהחלה המלחמה. "זה הלך והחמיר עד כדי כך, שבווטסאפ של מטולה היינו מקבלים הודעות שקראו לא לצעוד על הטיילת כשבצד השני של הגדר הלבנונים מפגינים", הוא נזכר. "בכל פעם שהסתננו מלבנון לתוך ישראל אמרו לנו שאלו מהגרי עבודה, ולנו היה ברור שהם נשלחים לרגל ולבדוק דרכים לחדור לישראל. באחת הפעמים מסתננים נכנסו לתוך השמורה ליד מטולה, ובסוף גורשו עם פצצות סירחון", סיפר בכעס.
ביולי אשתקד נקבעה פגישה של תושבי מטולה עם מפקד פיקוד הצפון, אלוף אורי גורדין, שלבסוף בוטלה. לאחר מכן, רביד כתב לראש מועצת מטולה דוד אזולאי: "הייתי שואל את האלוף אם יש הוראה לירות על מנת להרוג את כל מי שחוצה את הגבול. בהיעדר הוראה כזו, אני מציע לפנות את מטולה מיד, כדי שכשחיזבאללה ישרפו את מטולה - לא יהיו קורבנות בנפש", הוא מציג את מסך הטלפון עם ההודעה ששלח בזמנו, "הרגשתי שהעסק עומד לפני פיצוץ, והבנתי שאני צריך להתחיל לתעד את המוזיאון שלי, דבר שלא עשיתי עד אז. היתה לי הרגשה פנימית שאני חייב לעשות את זה. הבנתי שהמוזיאון עלול להיפגע, הייתי ריאלי".
בבוקר 7 באוקטובר, הוא היה משוכנע שמדובר רק בעניין של זמן עד שכוח רדואן יחדור לישראל. "היה ידוע שהם יפלשו למטולה. הם היו יכולים להגיע הנה בתוך עשר דקות, על קורקינט. אמרתי לאשתי שאני לא יכול לעזור לצבא, והצבא לא צריך לעזור לי, וביום ראשון בבוקר יצאנו מפה. זה היה עוד לפני שאמרו לתושבי מטולה שכולם יוצאים ליומיים-שלושה. מאז לא חזרנו הביתה".
הוא זוכר היטב את שיחת הטלפון שהגיע מראש המועצה אזולאי על הפגיעה בביתם: "זאת היתה כמו שיחה מקצין נפגעים. הוא הודיע לי שהבית שלנו נפגע. דוד הפך במלחמה לעובד סוציאלי, והוא ממש מקריב את עצמו. בהחלט ספגנו מכה, אבל אחרי הכול לא איבדנו יד או רגל".
כעת, צוות העובדות והמתנדבות של מיזם "ארץ חפץ" עובר בדקדקנות על אוסף כלי הנגינה של רביד. הן עוטות על ידיהן כפפות גומי, בודקות, רושמות ומצלמות כל כלי. "לא דמיינתי שאזכה לדבר כזה, זאת יוזמה מדהימה. עבורי, בשנה הזו, זאת קרן אור".
עד השבוע שעבר קיבל הצוות חלל עבודה במוזיאון ארץ ישראל, ובקרוב יעברו לאכסניה אחרת. הכלים שנפגעו זוכים לשיקום וריפוי על ידי רונן דור, מומחה לשימור ורסטורציה בעץ. כך, למשל, בשבוע שעבר ריפא את ה"גיטרה-לירה" שנשברה. רביד מספר על הכלי שאותו רכש בפריז, ועובר אחר כך לספר על כלים נוספים שחילץ מביתו; כל כלי הוא עולם ומלואו עבורו.
בתוך ההרס, היתה לו גם אנחת רווחה: כלי אחד - שמכונה "מגרפה" - לא נפגע. הוא מנגן בו לבקשתי ומתאר את המחקר המעמיק שערך על אודות כלי זה, שמוזכר בתלמוד הבבלי כאחד מכלי הנגינה ששימשו בבית המקדש. הוא מפליג בתיאורי עבודת הנמלים שערך, עד שהגיע, בתום מחקר דקדקני, למסקנה חד-משמעית: זאת המגרפה שמוזכרת במקורות, היא ולא אחרת.
בשאלה איך יראה העתיד הקרוב, שלו ושל המושבה, הוא נחרץ פחות. "אם חוזרים שוב למצב של הסכם 1701, שישכחו ממני", הוא מכריז ומוסיף: "אם יהיה ביטחון אמיתי, אשמח לחזור". מכאן קצרה הדרך להפלגה בזיכרון השנה הראשונה שלו במושבה הוותיקה. "שנה אחרי שהגענו, המופע ליום הולדת 85 שנים למטולה היה מוכן. הקמתי ארבע מקהלות, וכבר הקלטנו את כל השירים, אבל אז שוב היו מטחי קטיושות, מלחמת לבנון הראשונה פרצה והחגיגה בוטלה. המופע שעבורו עברתי לצפון לא התקיים - אבל נשארנו לגור במטולה".