ישראל חוגגת 73

הסליק נחשף והזיכרונות החלו לצוף: המקום ההיסטורי שמסמל את החיבור לארץ ישראל

80 שנה אחרי שנגר מומחה התקין עבור מייסדי מוזיאון בית גורדון בדגניה א' סליק בלב תצוגת החיות הארץ-ישראליות, נחשף המחבוא. הצצה למקום, שאבן הפינה שלו הונחה ב-1935, והוא הוקם כמשימה ציונית-חינוכית כחלק מ"מימוש הזכות על הארץ"

  • דגניה
  • סליק
פתיחת הסליק בארון התצוגה במוזיאון בית גורדון בדגנה א' (צילום: אלי אשכנזי)

פוחלץ נשר השקיף מראש ארון התצוגה, בעוד פוחלץ ראשו של חזיר הבר הביט בהשתאות מהצד. גם החיות שצפות בפורמלין בתוך צנצנות הזכוכית לא ראו כבר שנים כל כך הרבה בני אנוש שצופים בהן.

לאחר שהצנצנות שעל גבי הארון הוסרו ממקומן, הציבה אותן רחל בן-צבי, מנהלת המקום, ביראת כבוד על ארון זמני. רק אז ניגש חגי אילן למלאכה. לחרך שבין שני חלקי הארון הוא דחף מברג וניסה להרחיק את הצד השמאלי של הארון מחלקו המרכזי, הגדול יותר. הארון, בן 80 שנה בדיוק, סירב לזוז. אילן גייס לעזרתו מקל של מטאטא, אך הארון נותר בסירובו.

רק כשעוד כמה זוגות ידיים התגייסו למשימה, זה קרה; באורח פלא האגף השמאלי של ארון תצוגת הפוחלצים והיצורים המשומרים, החל לנוע על גבי מסילה שהותקנה מתחתיו. בין שני חלקי הארון נוצר רווח שאדם יכול לעבור בו, וניתן היה לפתוח דלת סודית בצידו של ארון התצוגה המרכזי.

80 שנה אחרי שנגר מומחה התקין עבור מייסדי מוזיאון בית גורדון בדגניה א' סליק בלב תצוגת החיות הארץ-ישראליות, נחשף המחבוא הסודי.

בדומה לכ-1,500 הסליקים שהוקמו ביישובים היהודיים טרם הקמת המדינה, גם מסתור כלי נשק זה היה סודי ונשאר כך במשך עשרות שנים. רק סמוך לשנת 2000 נודע לראשונה על קיומו. לאוזניה של עמליה אילן, הגיעה שמועה על קיומו של סליק במוזיאון אותו ניהלה בזמנו. אילן הייתה מופתעת לשמע המידע והופנתה לעמוס ברץ כמי שייתכן ויודע על קיומו. ברץ, אחד משבעת בניו של יוסף ברץ - ממייסדי דגניה א', חבר כנסת ומייסד האגודה למען החייל, סיפר לה כי אכן קיים סליק והוא ממוקם בתוך ארון תצוגת החיות.

עוד בוואלה!

הוא חלם להיות רועה צאן. החיים הובילו אותו להמציא מחדש את חגיגות העצמאות

לכתבה המלאה
לאחר שהצנצנות הוסרו, רחל בן צבי הציבה אותן ביראת כבוד על ארון זמני ואז ניגשו למלאכה להזיז את הארון (צילום: אלי אשכנזי)

אילן הזיז את ארון התצוגה וגילתה את הפתח הסודי. בפנים לא היו כלי נשק ולא ברור אם המסתור אכן מילא אי פעם את ייעודו, או שרק נותר כמחבוא אפשרי לשעת חירום. הסליק נסגר והארון הוחזר למקומו, ובשבוע שעבר הוא נפתח מחדש. הדבר קרה במהלך עבודת תיעוד מקיפה שנערכה במקום במסגר מיזם "ארץ חפץ". מדובר במפעל תיעוד גדול של נכסי מורשת לאומית, שנעשה על ידי יד בן-צבי במסגרת תכנית "ציוני דרך" של משרד ירושלים ומורשת.

מיזם "ארץ חפץ" החל בעקבות הכרה כי במאות מוזיאונים קטנים ותצוגות חבויים אוצרות מורשת. מדובר באלפי פריטים שמאחוריהם סיפורים וזיכרונות המעצבים את חיינו. מטרת המיזם היא לשמור, לתעד, לשמר, לחשוף ולהנגיש את המידע לציבור הרחב. במסגרת המיזם תועדו פריטים של קהילת יוצאי תימן, אוסף מורשת תש"ח של קיבוץ עין צורים שנכבש ב-1948, מחקר רישום, תיעוד במוזיאון במעלה החמישה ועוד. בשבוע שעבר הגיעה משלחת החקר למוזיאון בית גורדון בדגניה א'.

דינה גרוסמן, מנהלת "ארץ חפץ", מסבירה כי "המיזם מספק כלים לרישום החפצים באמצעות שפה משותפת וסטנדרט אחיד. אנחנו מתעדים את הסיפור של כל חפץ שכולל, בין השאר, את הפרטים- מתי הוא הגיע למוזיאון, מי נתן אותו ועוד". לדבריה, "משלחת החקר מגיעה למוזיאונים לא מוכרים שפועלים בתנאים של דלות ובתום ביקור המשלחת לרשות המוזיאון תהיה רשימת תיעוד מסודרת והנחיות לטיפול מונע במוצגים בני עשרות השנים".

תרומה נוספת לאותם מוסדות חינוך, תרבות ומורשת שנדחקו עם השנים לשולי ההתרחשות הישראלית, היא הכרה מחודשת בחשיבותם למורשת של החברה הישראלית ובעיקר לקהילה שבתוכה הם קמו וצמחו.

מזיזים את ארון התצוגה ומגלים את הסליק הסודי, מוזיאון בית גורדון (צילום: אלי אשכנזי)

בית גורדון נחשב למוזיאון הראשון שהוקם ביישובים החקלאיים בארץ ישראל ובנייתו הייתה בין השנים 1941-1935. במשך שנים נחשב בית גורדון למוזיאון חשוב. הרוח החיה מאחורי הקמת המוזיאון היה יעקב פלמוני, מותיקי דגניה א'. פלמוני גם ניהל את המוזיאון במשך שנים רבות. בן-צבי בטוחה שהסליק הותקן ביוזמתו של פלמוני והיא מניחה שבנו, עובד, היה בסוד הדבר.

כשד"ר נירית שלו-כליפא, מנהלת המחלקה להיסטוריה חזותית, אוצרות ותיעוד ביד בן-צבי מדברת על בית גורדון, נדמה כי אם המיזם יפיח מחדש חיים במוזיאון, הרי שדי יהיה בכך כדי להוכיח את חשיבותו הרבה. שלו-כליפא רואה חשיבות גדולה בבית גורדון. לדבריה, "מסיפורו של מוזיאון אתה לומד על התקופה שבה הוא קם ועל יוצריו. מוזיאון הוא עולם שלם בזעיר אנפין. בית גורדון הוא התמצית של הדבר עצמו שהתרחש כאן".

כשקוראים את הכתבות שנכתבו בזמן אמת, בעת הנחת אבן הפינה, ביולי 1935, אפשר לחוש את גודל השעה ואת האידאולוגיה שנוצקה ביסודות המוזיאון. "אני מאחל שכל חיינו יתאימו לתוכן הבית הזה", קיווה תנחום תנפילוב, ממייסדי דגניה א', אם הקבוצות והקיבוצים. "האיש התהלך בינינו, הוא אהב את העם, אבל דיבר קשות אתו על אשר חי חיים פאראזיטיים. האיש הזה קרא לנו לבוא לארץ ישראל, לשוב למולדת, לקרקע ולעבודה", אמר תנפילוב. "גורדון לא הטיף בלבד, אלא הוא עצמו הגשים. עד יום מותו עבד. ביום עבד ובלילה עסק בכתביו. הוא היה איש הפשטות, היה צוחק לנו תמיד ואומר: אתם, אנשי המקלחת, הן הים לפניכם, למה לא תתרחצו בו", תיאר תנפילוב. עבודתו האהובה עליו ביותר הייתה הוצאת היבלית, כי ראה בזאת משום סמל של ובערת הרע מקרבך. יהי רצון שרוחו תשרה על הבית הזה", הוסיף תנפילוב במעמד הנחת אבן הפינה למוזיאון שנשא את שמו של גורדון. דגניה, שנוסדה ב-1910, הייתה סמל עבור הישוב היהודי בארץ ישראל וא.ד. גורדון היה דמות מופת.

"בית גורדון הוא התמצית של הדבר עצמו שהתרחש כאן", מזיזים את הארון בן 80 השנים ומגלים את המחבוא הסודי (צילום: אלי אשכנזי)

ההתגייסות של דגניה וקיבוצי הסביבה להקמת המוזיאון הוסיפה רובד נוסף לאותו מפעל התיישבותי אידאולוגי. שלו-כליפא מסבירה את המניעים להשקעה האדירה במונחי אותם ימים, ואומרת כי "מדובר היה בהקמה של מקום שהוא הרבה יותר ממוזיאון לטבע. המקום קם כמשימה ציונית-ערכית-חינוכית. המוזיאון נועד ללימודי טבע כחלק ממימוש הזכות על הארץ. הוא היה חלק מאותו עניין של חיבור לארץ וחיבור לתנ"ך, חלק מהקושאן על קדושת הארץ".

ואכן, בהנחת אבן הפינה למוזיאון הוצב שלט ועליו ציטוט מפי גורדון: "ולקחת תורה מפי הטבע", ולוי שקולניק, חבר הקיבוץ השכן, דגניה ב', ולימים ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, אמר באותו מעמד כי "מבית גורדון תצא הקריאה לקרקע, לעבודה ולשורשיות".

שליו-כליפא מקבילה את המקום למעין מקדש שאליו עלו לרגל, כשבתוכו הוצגו המוצגים בהיררכיה שביטאה תפיסת עולם. באותו "מקדש" היא מסבירה, "ערכי התרבות החליפו את ערכי הדת. זו הייתה חברה אידאולוגית שבה ערכים של תרבות, אמנות, ידע ומחקר היו חשובים ביותר. אותי כבשה העובדה שהמקום היה פתוח אחרי שעות העבודה כדי שאפשר יהיה לבוא למוזיאון בשעות הפנאי. נתנו לאנשים להתפתח. ההבנה הייתה שהחקלאי לא רוצה להיות רק פלאח, הוא רוצה להפוך את גידול העגבנייה למדע".

ההתגייסות של דגניה והסביבה להקמת מוזיאון בית גורדון הוסיפה רובד נוסף למפעל התיישבותי אידיאולוגי (צילום: אלי אשכנזי)

כתב עיתון דבר שהגיע ב-1936 לעקוב אחרי בניית המוזיאון אכן חש כך בבואו למקום: "הבא לבקר ביום בדגניה רגש מופלא אופף אותו", הוא התפעם והוסיף כי לאחר שעבר "במדבריות שבדרך, דגניה מפכה ופורצת. הטבע והישוב שבה שופעים עלומים, מתגברים וגדלים, מתפשטים ומתרחבים. באמונה, אין בארץ פינה אינטנסיבית כדגניה".

אותו כתב, מיכאל א., ראה בבית גורדון כ"אחד הביטויים לאינטנסיביות זו, למרץ הפעיל ולרצון התרבות המפעמים באנשי דגניה. כל הווייתה של דגניה היא התגרות בישימון המקיף אותה. מוסד זה הוא שיא הביטוי לאותה שאיפה 'קדמונית' של דגניה: פתרון חדש לחיים אנושיים, תרבותיים".

במקום אכן הייתה ספריה עצומה וייחודית של ספרי טבע וחקלאות. לפני מספר שנים הספרים הועברו לספריה אחרת ולא מוצגים עוד כמכלול אחד. עבור שלו-כליפא זו לא פחות מטרגדיה, כהגדרתה ועדות למה שעלול לקרות למוזיאון כולו שכבר שנים ארוכות נמצא בדעיכה ומתקשה לשרוד. "לא לשמור על מוזיאון כזה, זו תהיה יוהרה וחטא היוהרה הוא חטא גדול. אנחנו כחברה לא יכולים להגיד שאחרינו המקום הזה כבר לא יהיה, זה כאילו נכיר בכך שאנחנו משמידים תרבות", היא אומרת.

חלק משמעותי במשלחות החקר במיזם "ארץ חפץ" הם מתנדבים שתחום שימור המורשת בוער בעצמותיהם. עוד לפני שחברי המשלחת התפזרו באגפי בית גורדון והחלו לשקוד על תיעוד המוצגים, הם יצאו לסיור בדגניה. עבורם זהו שלב משמעותי בלימוד המקום בו קם המוזיאון, כדי להבין את מקומו בתוך המכלול הרחב. מאה מטרים ממזרח לבית גורדון, ליד "ברוש המדינה", ההכרה בחשיבות הבנת הישוב כמכלול מקבלת משנה תוקף.

במקום הייתה ספריה עצומה וייחודית של ספרי טבע וחקלאות, בית גורדון (צילום: אלי אשכנזי)

מדובר בברוש שניטע בט"ו בשבט תש"ח, על פי הוראה מיוחדת שניתנה מקק"ל לנטוע "עץ המדינה" במקום מיוחד, כזכר לברוש שנטע הרצל בהיותו בארץ. העץ ניטע בצפון המשק, מול מוצא הירדן מהכנרת, בינואר 1948, בתקופה שבין החלטת האו"ם על חלוקת המדינה להכרזתה. סמוך לשורשי הברוש הוטמנה מגילה ובה נכתב: "(...) בימי עברה וזדון, בהקדיר עלינו משנאינו את שחר חרותנו, בעמוד בנינו בגבורה ובכבוד מול אויבים, הקמים עלינו סביב להצמית את אחרית תוחלת גאולתנו (...) אנו נוטעים על אדמתנו את 'עץ המדינה' (...) והיה העץ הזה לאות אמוץ הברית בינינו ובין ארצנו ולהשרשת אמונתנו אומן, כי קום תקום עתה המדינה העברית, אשר אך צדק וחסד ישרו בה תמיד".

רק ארבעה חודשים חלפו כשדגניה עמדה מול ניסיון כיבוש של צבא סוריה. בלימת שני טנקים סורים בשער הקיבוץ הייתה האות לנסיגת החיילים הסורים, והטנק שנותר עד היום ליד הכניסה לדגניה הוא אחד הסמלים הבולטים ביותר של אותה מלחמה.

לו היו מצליחים הסורים לעבור על פני העמדות הקדמיות של מגני דגניה, היו לוקחות להם עוד דקות בודדות כדי להגיע לסכר דגניה ולשטוף מערבה, לחיפה. אולי מגנים שהוצבו על גג בית גורדון, שאז חלש על הסכר, היו מנסים לבלום אותם גם בעזרת נשקים שהוחבאו בארון הפוחלצים. בן-צבי סבורה כי האנשים שהוצבו על גג בית גורדון היו במשימת תצפית ובכל מקרה לא היה בכוחם לעצור מתקפה מסיבית. גם סמוך לבית גורדון הוצבה אז עמדה ובן צבי אומרת ש"אגדות המקום מספרות שתפקיד אנשי העמדה היה למנוע נסיגה ובריחה של לוחמים במקרה שקו ההגנה היה נפרץ".

"כשאנחנו מגיעים לעבודת התיעוד, אנחנו לא יודעים מה מחכה לנו ומה המוצגים והחפצים יספרו לנו", מסכמת שלו-כליפא בשעה שאנשי המשלחת מתעדים את מוצגי המוזיאון. "כל התשובות נמצאות, רק צריך לחפש אותן", היא מוסיפה בעת שאילן דוחף חזרה את ארון המוצגים למקום הקבוע שלו זה 80 שנה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully