ב-310 הימים שחלפו מאז שבנה אלון נלקח בשבי, עידית אהל הפכה למודת אכזבות. היא נזהרת מפיתוח תקוות לקראת פסגת המו"מ המתוכננת השבוע. היא מכירה היטב את הכותרות על 'רגעים דרמטיים', והנפילה שבאה אחריהן. הכעס והייאוש מציפים, אבל היא מנסה להתאמץ לשמור על אופטימיות, מכינה את הבית - האישי והכללי - בציפייה לשובו.
"אני מאוד מקווה שהממשלה והפוליטיקאים יהיו קצת יותר סגורים על עצמם, וידחפו קדימה. אני לא חושבת שיש בעיה טכנית עם ההסכם. זה עניין של החלטה לעשות עסקה", היא קובעת. "הבעיה שלנו היא שלא נעשה משהו במשך כל התקופה הזאת. מנובמבר לא השתנה שום דבר. רק יש יותר רצון של אזרחי מדינת ישראל. הסקרים מראים שרוצים להפסיק את המלחמה ולעשות עסקה".
"אני מיואשת, אני רוצה את הבן שלי בבית", היא אומרת. "אני לא מבינה איך עד היום, אנשים לא מתעוררים ומבינים שמשהו לא תקין בדרך שבה הממשלה שלנו עובדת. בוא נשים את הדברים על השולחן, בפועל אין לחימה בדרום. אז על מה מבזבזים את הזמן? אני לא יודעת, כי אף אחד שמעורב בקבלת ההחלטות לא מדבר איתנו. לא מתקשרים, לא שואלים. אנחנו לא מעניינים אותם. לא רק משפחות החטופים, כל האזרחים. במשמרת שלהם הבן שלי נחטף אבל הם לא לוקחים אחריות על זה, חס וחלילה. אם הם לא מודים שהם אשמים, שעשו משהו לא בסדר, למה שיתקשרו? אין להם את המוסריות שברורה לחלק מהאנשים במדינה. לא מתקשרים למשפחות, אלא אם יש למשפחה אג'נדה ושיוך פוליטי, או שרוצים לסמן וי. אם הממשלה הייתה מכנסת את המשפחות של 114 החטופים ואומרת 'זה מה שעושים עכשיו' היה טוב יותר, אבל אנחנו שומעים הכול מהתקשורת ומנסים לפרש. זה הזוי".
"למה אף אחד לא לקח עד עכשיו אחריות? לשאול את מי שמקבל את ההחלטות. אני לא מקבלת החלטות, אני כולה אמא שרוצה את הבן שלה בבית, כי הוא נחטף ממדינת ישראל כאזרח חף מפשע. אף אחד לא מתעורר ואומר שמשהו בזה מוסרית לא הגיוני. הממשלה צריכה לתת לי סיבה להאמין בה. כרגע היא לא עושה את זה. הצבא כן, לקחו על עצמם אחריות ומנסים לתקן. אחרים אפילו לא אמרו סליחה. אם ככה זה ימשיך, מי ירצה לגור פה? הטובים עוזבים", היא מוסיפה.
"ראש הממשלה טס לנאום ומה הוא אמר, מה הוא עשה בזה? אנחנו עדיין באותו מקום. הוא לא עשה כלום. הוא עשה בשביל עצמו. אנחנו עיוורים למשהו כנראה". ובכל זאת, אהל מספרת, "אני מרגישה יותר קרוב למשהו שיקרה, כי כולם כבר על הקצה. לא רק משפחות החטופים - גם המפונים, המילואימניקים. מרגישים שדי, הבנו, זה יותר מדי. אנשים יוצאים לרחוב כי הם מבינים שמשהו לא עובד. העם יודע לתפקד מצוין. יש לי תמיכה מהקהילה. הפוליטיקאים הם אלה שמנותקים ממנו".
המשפחה מתגוררת ביישוב לבון שבמועצה האזורית משגב. אלון, בן 22, היה אמור לעבור עם חברים לתל אביב, בסיומו של טיול במזרח, ותכנן להתחיל ללמוד בבית הספר למוזיקה רימון, בהיותו פסנתרן. ערב 7 באוקטובר החליט לנסוע עם חברים לפסטיבל הנובה ברעים, ונחטף מהמיגונית בה הסתתר. "מאותו רגע הדבר היחיד שאני עושה הוא להסתכל קדימה. לאיזה בית הוא יחזור, איך אדאג שיהיו לו את הדברים שהוא רוצה?", אמו משתפת.
"החברים שמרו לו חדר בדירה בתל אביב. עד היום, המיטה עומדת מוכנה. דאגנו שהוא יתקבל למגמת ג'אז ברימון והדלת פתוחה בפניו. הוא נורא אוהב לעשות על האש, אז קנינו גריל חדש", היא מפרטת. "חשוב לי לתת תחושה לו תחושה של קהילה תומכת ומגובשת, שרואים חיים משותפים, אם זה עם המגזר הערבי שגר לידינו באזור משגב, למשל. תמיד חיינו יחד בתחושה שכולנו חלק מהמקום הזה. וכולם צריכים לוודא שבקהילה שלהם לא תהיה שנאה. שלכל אחד יש זכות לחופש. אותה זכות שנלקחה מהבן שלי".
"לא מספיק אנשים במדינה מבינים שהיום זה אני ואלון, ומחר זה הם. התחושה היא שאנשים נכנסים לבור כדי שזה לא יתקרב אליהם, כמו איזה נגיף. כולנו בתחושה של תסכול וחוסר אונים, אם ניתן לזה להשתלט, לא נתגבר ולא נתקדם, והמדינה תגיע בקלות שוב ל-7 באוקטובר. מי שחושב שדברים חיצוניים, כמו לבנות עוד גדר, יצרו ביטחון חי בסרט. הביטחון הוא לא פיזי, הוא פנימי. בסוף כל מלחמה מסתיימת בהסכם. בנתיים כל יום מתים, לא רק בעזה, גם בצפון, מתי יגידו מספיק?".