נכון לרגע זה, אף אחד לא מצליח להבין לאן חותר בנימין נתניהו. מה שקל יותר להבין, זה לאן הוא לא חותר: לעסקת חטופים.
האיש, וזה כבר ברור לגמרי, עושה הכל כדי להקשות, לסכל ולטרפד כל התקדמות במאמצים הסזיפיים של בכירי מערכת הביטחון להחזיר את 115 החטופים הביתה. הוא ממשיך לשחק את המשחק הכפול המוכר שלו, במטרה להמשיך לבלף את כולם ולהעביר את הזמן. אלא שכל מי שסביבו, מתקרב לקצה הסבלנות.
בינו לבין נשיא ארה"ב התקיימה שיחת טלפון, שהוגדרה כ"אחת הקשות אי־פעם בין נשיא אמריקני לראש ממשלה ישראלי". בינו לבין ראשי מערכת הביטחון התקיימה, ביום רביעי האחרון, שיחה שהפכה לעימות קולני, בוטה ויוצא דופן, אפילו במושגים שאליהם הורגלנו כאן בזמן האחרון.
נתניהו, שהקריירה שלו התאפיינה בסלידה מהרפתקאות, נראה כעת כהרפתקן חסר מעצורים. האיש, ששאף להיכנס להיסטוריה כ"שומר ביטחון ישראל", הפך למהמר על ביטחון ישראל. מי שהתרחק כל חייו מסיכונים, מפלרטט עכשיו עם מלחמה אזורית - כשצה"ל משווע להתרעננות, הכלכלה על הקצה והציבור כולו שרוי בחרדה עמוקה, שלא לומר מאניה־דיפרסיה מתמשכת. אז או שנתניהו יודע משהו שאנחנו לא, או שאנחנו עוד לא יודעים שנחטפנו בידי אדם לא כשיר, שהפך אותנו לסטטיסטים ברולטה רוסית שהוא משחק עם גורלו, וגורלנו.
ארה"ב, כרגיל, נחלצת גם הפעם לעזרתנו. נושאות מטוסים, שיירות של ספינות מלחמה, טייסת בי־1, מטרייה אווירית, מיירטים, מכ"מים, מודיעין. אלא שגם לביידן המשחק הזה מתחיל להימאס. תפסיק למרוח/לערבב (bullshiting me) - אמר הנשיא לראש הממשלה, על פי פרסום של דנה ויס אתמול.
אנשים מוזרים האמריקנים. הם מתעקשים לדעת למה נתניהו מתכוון באמת. די נמאס להם להמשיך במשחק הנוכחי, שאף אחד לא יודע את כלליו ומטרתו. גם הם מבינים שנתניהו פועל בשני כיוונים מנוגדים. "אתה לוקח אותי כמובן מאליו", אמר הנשיא לנתניהו. אף אחד לא סיפר לביידן שנתניהו לוקח הכל כמובן מאליו. בתנאי שכולם פועלים למענו, כמובן.
חוויה לא פשוטה נוספת ציפתה לנתניהו במפגש שקיים עם ראשי זרועות הביטחון (יואב גלנט, הרצי הלוי, דדי ברנע, רונן בר, ניצן אלון) ביום רביעי. החבורה שמול נתניהו נמצאת על סף פיצוץ. הם עושים לילות כימים במאמצים, טיסות, מגעים, פגישות, מתווים ורעיונות, רק כדי לגלות מדי פעם שהוא בכלל לא שם. הוא לא מעוניין. הוא מקדיש את כל האנרגיה שלו להערמת קשיים.
וחוץ מכל זה, הוא גם מעז לתכנן שוב את פיטוריו של שר הביטחון גלנט. הוא מנהל רומן חוזר עם הנמסיס הכי גדול שלו בכל הזמנים, גדעון סער. הוא רוצה להיפטר גם מהרמטכ"ל ומראש השב"כ. אם היה יכול, היה נפטר גם מאיתנו. מכולנו. אנחנו לא ראויים לו. הדבר היחיד שלא עולה בדעתו, זה להבין שהוא צריך ללכת הביתה. שהוא המכשול האמיתי היחיד שמונע מאיתנו להתאחד סביב מטרה אחת ויחידה: הצלתה של מדינת ישראל
בראיון אתמול (שבת) ב"פגוש את העיתונות" היה סער לוחמני כפי שלא היה מימיו. גם בדרישתו לפעול נגד איראן עכשיו ומיד, בגלוי, בהתקפה על תשתיות הגרעין והנפט של הרפובליקה האסלאמית. "המלחמה האזורית כבר כאן", אמר, "אין טעם לברוח ממנה" - ותבע לגבות מחיר מהמחוללת הגדולה שעד כה יצאה כמעט ללא פגע, הלא היא איראן.
באותה נשימה סירב סער להסכים עם ההנחה שלא צריך להחליף שר ביטחון במהלך מלחמה, ואמר שיפעל ויעשה מה שנכון למדינה. מבחוץ זה נראה כאילו הוא מנסה להפיס את סביבת נתניהו ולאותת לה שהוא פנוי להובלה.
קשה להיכנס לראש של סער. אין בישראל מי שנפגע יותר ממנו ממכונת הרעל הביביסטית. אין בישראל מי שיכול לחדש לו בעניין הסכנה שנשקפת מהמשך שלטונו של האיש, של סביבתו, של משפחתו, על מדינת ישראל. האם סער בסך הכל מנסה להעלות את מחירו, שנמצא בשפל, בבורסה הפוליטית? אין לדעת.
נתן אשל אמר בסוף השבוע בראיון ל"זמן ישראל", שגדעון סער יהיה ראש הממשלה רק אחרי שהוא (אשל) יהיה מפקד חיל האוויר. אשל, גם היום, הוא אחד האנשים הקרובים ביותר לנתניהו. למשפחת נתניהו. ואצל נתניהו, המשפחה קובעת.
בינתיים הציבור מביט במתרחש בעיניים כלות. נע חסר נשימה בין האופוריה והאושר של המדליות בפריז, לחוסר האונים ואי־הוודאות של ההמתנה למתקפה האיראנית־חיזבאללאית־חות'ית ומי יודע מה עוד, הצפויה בכל רגע. המבוגרים שבינינו משווים את זה בוודאי לתקופת ההמתנה של לפני מלחמת ששת הימים. אז, עמדנו להיזרק לים. ישראל הייתה קטנה, מוקפת אויבים, נצורה ומבודדת. מצבנו היום שונה בתכלית, אבל מצב רוחנו לא. עושה רושם שהנשק היעיל ביותר שהפעילו האיראנים נגדנו הוא נשק האי־ודאות. אנחנו מזיעים, והם נהנים. צריך להזכיר ולהדגיש: ישראל עדיין חזקה יותר מכל אויביה. צה"ל, על אף הלחימה הארוכה, הוא צבא מיומן ועוצמתי. חיל האוויר הוא פוליסת ביטוח החיים האולטימטיבית. לישראל לא נשקפת סכנת השמדה בטווח הנראה לעין. כן נשקפת לה סכנת התפוררות פנימית, דעיכה וריקבון. כדי לסכל את הסכנה הזו, צריך לעשות דבר אחד פשוט: להחליף, כמה שיותר מהר, את השלטון.