סמ"ר תומר אחימס, שגופתו נחטפה לעזה ב-7 באוקטובר וחולצה אתמול מחאן יונס, הובא הערב (חמישי) למנוחות בבית העלמין בלהבים, היישוב שבו התגורר. אחימס בן ה-20 מלהבים נפל ביום הראשון למלחמה, לאחר שניהל קרבות קשים מול המחבלים בנירים שבעוטף עזה.
אביו, משה, ספד לו בלוויה: "זו הפעם השניה שאנו מנהלים טקס קבורה עבורך. תומר שלנו היה גיבור אמיתי. תומר שירת כלוחם בחטיבה הדרומית של אוגדת עזה בחלק מחפ"ק של אסף חממי. תומר וכל החפ"ק בנפילתם מגלמים את הערכים הנעלים של צה"ל. חתירה למגע, מסירות נפש למען אזרחי ישראל".
האב סיפר: "כשנודע על חטיפת הגופות, סבא צביקה אמר לי, משה, אתה מבין שהסיכוי שיחזור קטן מאוד. נחמתי הקטנה שהפעם טעה. אין מספיק מילים להודות לכוחות הביטחון. יחד איתו הוחזר גם קיריל. במותם לא נפרדו. כולנו מקווים לשובו של אסף חממי, מפקדם הנערץ. תומר, אנחנו עומדים כאן בשנית. הפעם המעגל נסגר. החור בלב בצורה שלך יישאר לנצח ולא יגליד. חבקו את משפחות החטופים. גם אם הדרך בה הם פועלים אינה לרוחכם. לא הייתם רוצים להיות במקומם".
אחיו התאום אמיר אמר בלוויה: "הלוויה 2.0. כמה מוזר זה להגיע לקבר ריק ולדבר עם עצמך. עכשיו אתה באמת כאן. המעגל נסגר. ועכשיו קבורה אמיתית כמו בסרטים. אח שלי, תאום שלי, הפעם אני מדבר איתך באמת. אתה גיבור ישראל. מתגעגע אליך כל רגע ביום. מקווה שהגעת למנוחת עולמים בגן עדן. או בוולהאלה. וללוחמים בשטח, גם אם אתם שחוקים - אל תפסיקו ואת תוותרו. כל מבצע כזה ופעילות משנה חיים שלמים".
אחיו אייל אמר בהספדו: "זה רגע שחיכינו לו משך 292 ימים. ישנה תחושת הקלה. הגעת סוף סוף למנוחת עולמים. הכאב והעצב בעוצמות שלא הכרתי מאז הפעם הקודמת שהיינו כאן. כל כך הרבה קרה מאז. גם אז כמו היום הגיעו המוני אנשים לחלוק לך כבוד. מאחורי סיפור הגבורה הזה עומד גבר צעיר בן 20. הכי יפה ומצחיק ושמח, שרק רצה לחיות את החיים בדרך הייחודית שלו. הלוואי ולא היית כזה גיבור. נשארתי עם לב שבור. משהו ממני מת באותו יום".
אחותו, גיל, אמרה: "עזה לא תיבנה מעליך. וזו הקלה. אתה כאן. אתה מגן ישראל. שלי. שלנו. הצבתי לי למטרה שכולם ישמעו עליך. ישראל בשביל תומר כמו שתומר בשביל ישראל. עכשיו אוכל לבוא לפה, להרגיש שהנשמה שלך פה. זה לא יסתיים עד שכולם לא יחזרו".
בת זוגו של תומר, שי לי, ספדה לו אף היא: "המסע הארוך נגמר אחרי 290 ימים של שאלות וחששות: תחזור, לא תחזור? אם הסיפור הזה נגמר למה אני מרגישה שאני עדיין כותבת עמודים. להבין את הלבד. מה זו אהבה. להבין שהמסע נגמר אבל הדרך ממשיכה. אני לא אותו אדם שהייתי לפני שהכרת אותי. אני חושבת שהיית גאה בי. אני רוצה להאמין שאתה מביט בי בחיוך מלא גאווה. בי ובמשפחה שלך, שהפכו גם לשלי. תודה שנתת סימן קטן שאתה כאן, ממלא כל חלל שאני נמצאת בו, לידי, מלטף ומלווה. תודה שאתה סוף סוף כאן. אם המשאלות שלי היו מתגשמות אולי היית פה בדרך אחרת. שלך לתמיד. עכשיו מגיעה לך שלוות עולמים".
מאיה, אחותו, אמרה בהלוויה: "אני יודעת שאני צריכה לשמוח שהגעת למנוחה נכונה אבל אני לא שמחה. כואב לי כל כך כי הולכת ומתחזקת בי ההבנה שאני קוברת את אחי הקטן. בהלוויה הראשונה בה קברנו את אדמת נירים הספוגה בדם שלך הייתי בחודש החמישי להיריון. היום אני אימא ליהלי. אייל כתב ספר ילדים: תומר דוד גיבור. יש גיבורים על גלימות ארוכות כאלה שיכולים להחליף המון מסיכות. אספר על גיבור אמיץ מהיר וחזק. הוא לא הופך בלתי נראה אבל כשהיה צריך אותו היה מופיע כמו ברק. יש לו מדים ירוקים ונוצצים... איך את מכירה אותו שואל יהלי. אני אחותו הגדולה עונה אימא. אז איך הוא לא פה? כי תומר נהרג. הוא לחם עם עוד שני גיבורים. מעטים מול רבים. בגבורתו הציל חיי רבים אבל איבד את חייו ומהקרב לא שב. אני מבטיחה שאמשיך להקריא את הסיפור ליהלי".