7 באוקטובר 2023, עוטף עזה. אני בווטסאפ עם אחי, עידו.
06:58 יונתן: "הקפיצו אותך?"
07:00 עידו: "כן... אירוע אמת"
07:00 יונתן: "בני ***... הגיעו לקיבוץ?"
7:50 עידו: "אחי, ביבוש קיבל כדור. אני גמור"
שעה וחצי מתחילת הפלישה, עולמי חרב עליי בפעם הראשונה. אביב ברעם היה השכן והחבר הקרוב ביותר שלי ב-30 השנים האחרונות. הוא נפל בהגנה על הבית. בשלב הזה עוד הייתי בטוח שזה הכי גרוע שיהיה, שצה"ל תכף פה, ממש עוד דקה.
08:01 עידו: "הייתי מול מחבל כמה מטרים... והיה לי מעצור... תשמע, שום דבר לא מכין אותך לחרא הזה"
08:02 יונתן: "מטורף... מי נפגע אצלנו? היו כאלה שנפגעו רציני?"
08:02 עידו: "עמיקם, ביבוש, הינדי, טל אילון... רק רציני"
08:04 יונתן: "אתה בסדר?"
08:05 עידו: "כן... מרוסק נפשית... ביבוש שכב שם ואין לי מה לעשות"
יצאתי מהר מהממ"ד, לקחתי חצי בקבוק מים ואת עוגת יום ההולדת של הילדה ונכנסתי מהר חזרה. כאן כבר התחלתי להבין שהופקרנו למותנו. לוחמי העל של הקיבוץ לא יכלו ל-200 המחבלים שקיבלו את פניהם בנשקיה. החבר הכי טוב שלי, כל שאר חברי כיתת הכוננות - אנשים שהיו עבורי כמו משפחה - לא שרדו. יותר גרוע לא יכול להיות?
09:52 יונתן: "מה אתכם?"
09:53 עידו: "מבוצרים, מה איתכם?"
09:53 יונתן: "גם, אבל אני לא חמוש"
10:03 עידו: "מה עם אלון?"
10:03 יונתן: "נכנסו לו לדירה עכשיו"
10:03 עידו: "לאאאא"
אלון, אחינו הקטן, חגג יום קודם עם כל חברי הדור הצעיר במסיבת יום ההולדת של יובל סלומון. כמה שנים הפרידו בינינו, אבל האהבה שם הייתה כל כך גדולה שקשה לתאר במילים. שתי דקות לפני שסיפרתי לעידו, אלון כתב לי שמחבלים נכנסו לדירה שלו. עבר שבוע שלם לפני שסיפרתי על השיחה הזאת להורים שלי. אחרי שאלון הפסיק לענות חשבתי שהפעם כבר באמת לא יכול להיות יותר גרוע.
חודשים של אבל וחורבן עברו עלינו. המדינה נמתחה, התכווצה, אבל בסוף נשארנו באותו מקום: עם אותם האנשים שהגישו את יישובי קו החזית על מגש של כסף למחבלי חמאס, שסירבו לשנות את השיח גם כשהזהירו אותם מההשלכות, ושהמשיכו לשים את עתידם לפני עתיד המדינה.
האנשים האלה - מראש הממשלה ועד אחרון השרים, מראשי מערכת הביטחון ועד לחיילים שלא נכנסו לקיבוצים כי לא קיבלו פקודה - אחראים כולם לטבח הנוראי שעברנו. רובם המוחלט עדיין מכהנים בתפקיד שאותו מילאו באותו יום.
אותם האנשים שעבדו שנים בפילוג ובהסתה בינינו מכרו לנו את "ביחד ננצח" ועוד סיסמאות ריקות מתוכן. ממשלה של פופוליסטים שמטרת העל שלה הייתה ונותרה לחלק אותנו ל"הם ואנחנו", "השמאל והימין". תמיד יש על מי לזרוק את האחריות. אבל מי שהגדירו את החמאס כנכס, מי שהעבירו מיליוני דולרים במזוודות מדי חודש, מי שבנו ביחד את תפיסת "חמאס מורתע" - לא יכולים לברוח יותר.
כדי שנוכל לשקם ולבנות את המדינה הזאת מחדש, ניקוי האורוות חייב להיות מוחלט: הרמטכ"ל, ראשי השב"כ והמוסד, ראשי מערכת הביטחון הנוכחיים והלשעברים, ראש הממשלה, שר הביטחון ואחרוני חברי הקואליציה - לכולם יש רק שני צעדים לעשות: להתפטר ולעמוד בפני ועדת חקירה.
אנחנו, הישראלים חפצי החיים, מוכרחים לדאוג שהאנשים שיובילו אותנו אחרי האסון הזה יהיו ראויים יותר, צנועים יותר, ובעיקר נקיים מכל קשר לאסון הזה. רק ככה נוכל להתחיל לבנות אמון, לייצר שיח עם הגורמים שאמורים לדאוג לנו, לספר לעצמנו וליקרים שלנו שאפשר להתחיל מחדש.
ב-7 באוקטובר חשבתי בכל פעם מחדש שהגעתי לתחתית החבית, ואז הגיעה דפיקה מלמטה. זה בכלל לא משנה לאיזה מחנה אתם חושבים שאתם משתייכים, השינוי הזה מוכרח לקרות. אחרת, נמשיך לחיות משואה לשואה.
הכותב הוא יונתן שמריז. אחיו של אלון שמריז שנחטף לעזה ונורה בשוגג בידי כוחות צה"ל לצד החטופים יותם חיים וסאמר טלאלקה.