אי אפשר לא לחשוב על הפער העצום, הבלתי נתפס, בין החידלון המודיעיני הכללי של מערכת הביטחון על כל זרועותיה, שהוביל ל־7 באוקטובר, מול ביצועיו של המודיעין בזמן שחלף מאז בכלל, ובחיסול המקווה של מוחמד דף בפרט.
כישלון מוחלט, מהדהד, היסטורי ואסוני מחד, מול הצלחות גורפות, מסמרות שיער, שומטות לסת, מאידך. נכון לעכשיו, הסיכוי שנשמתו התשיעית של מוחמד דף שרדה את עשר טונות חומר הנפץ שהוטלו עליה אתמול נחשב מזערי. כשמדובר בטיפוס הזה, מומלץ לא לצאת בריקודים בטרם עת. ועדיין, יש סיבה לאופטימיות זהירה. במצבנו גם אופטימיות זהירה זה בסדר.
איך יכול להיות שמערך מודיעיני, שמסוגל ליירט את האיש שחי כל חייו במנוסת צללים ברגע שהוא עולה מעל פני הקרקע, יכול היה לפספס את התקפת הפתע העצומה שהנחית עלינו חמאס ב־7 באוקטובר, אף שכל הסימנים סומנו, כל הכתובות נמרחו על כל הקירות וכל המודיעין הרלוונטי הובא מבעוד מועד, אבל נדחק לקרן זווית?
עובדה. זה יכול להיות. למזלנו, זה קורה רק פעם ב־50 שנה, ולא פעם בשנתיים. צריך לעשות הכל כדי שזה לא יקרה בכלל. להוציא את היהירות, הזחיחות וההתנשאות אל מחוץ לחוק ולהתייחס לכל רסיס של מידע בחרדת קודש, כאילו הוא יכול להכריע בין חיים למוות ולגזור גורלות של המוני אנשים. כי זו בדיוק התמונה: כל רסיס כזה יכול להפריד בין חיים למוות.
במהלך אתמול ראינו שני סוגי מלחמות: המלחמה הרגילה, זו שממשיכה להשתולל בין ישראל לחיזבאללה בצפון, ישראל וחמאס בדרום, וגם גובה קורבנות. לצדה, מלחמת הקרדיטים בין כל בעלי התפקידים הפוליטיים וגם בעלי הדרגות הצבאיות. הקטין לעשות, כהרגלו, נתניהו: בהודעה מביכה מאין כמותה הזדרזה לשכתו לפרסם בשעת אחר צהריים מוקדמת ש"ראש הממשלה הורה לחסל את ראשי חמאס עם תחילת המלחמה".
מה אנחנו אמורים להבין מזה? שלפני המלחמה, הוא הורה לא לחסל אותם? בעצם, זה נכון. הרי עד שפרצה המלחמה, סירב נתניהו לשש תוכניות מבצעיות שהציג בפניו שב"כ לחיסולה של צמרת חמאס. אז באמת, תודה שהורה לחסל אותה אחרי שהם חיסלו אותנו.
אחר כך הגיע גלנט, שנתן את הפקודה לאחר חצות, ואחר כך הגיעו גם הקודקודים עצמם, בין השב"כ לאמ"ן לרמטכ"ל לחיל האוויר, כולם הורו וביצעו וקיימו הערכות מצב ונתנו את הפקודה ופתחו חמ"לים. במקרה הזה, כולם צודקים. יש מספיק קרדיטים וקופונים לכולם. עכשיו חסלו גם את יחיא סנוואר, במטותא.
כשכבר קיווינו שחגיגיותו של הערב אתמול תסחף גם את נתניהו לסוג של אצילות מתבקשת, הוא הצדיק את השם שיצא לו כשביקר במשתמע את צה"ל על שלא הפעיל לחץ צבאי מספיק ועל שגרר את פעולת רפיח. "לא הייתה התקדמות במשך חודשים כי הלחץ הצבאי לא היה מספיק חזק. נכנסנו לרפיח למרות ההתנגדות", הוא אמר, כשהאמת רחוקה מהאמירות הללו מרחק רב. מי שעיכב את הפעולה ברפיח היה נתניהו. למזלנו, יש פרוטוקולים וסטנוגרמות שעוד לא זויפו או נגרסו. ויש גם עדים שישבו בקבינט.
מי שגרר רגליים והתלבט והתחבט ומשך זמן, זה נתניהו. גנץ ואיזנקוט לחצו בשלב מסוים לחתוך במהירות לרפיח, אבל לא היה עם מי לדבר. עכשיו, במקום לתת קרדיט לצה"ל, לשב"כ, לאמ"ן ולחיל האוויר, נתניהו מיהר לספר לחבר'ה, לנסות לקצור את כל הקופונים לעצמו ועל הדרך להעליל (עוד) עלילת שווא על הצבא שלו. על הצבא שלנו. תעמידו פני מופתעים.
אם אכן יתברר שמוחמד דף איננו עוד איתנו, זו יכולה להיות להיות נקודת ההיפוך הארכימדית של המלחמה. מוחמד דף הוא הסמל הפלסטיני־חמאסי מספר 1. כן, יותר מיחיא סינוואר. חיסולו הוא סוג של תמונת ניצחון. זה לא אומר שהטרור הודבר, זה לא אומר שחמאס הושמד, זה כן אומר שיש לישראל הישג אסטרטגי חשוב שיכול בטיפול נכון להפוך לתמונת ניצחון.
קצת מאולצת, קצת מתעתעת, אבל הרבה יותר טובה מכל תמונות הניצחון שלא השגנו בכל המלחמות האחרונות. כי במלחמה נגד הטרור אין אף פעם ניצחון מוחלט אמיתי. יש רגעים טובים, יש רגעים רעים, יש עבודה סיזיפית אין־סופית, יש "מכסחת דשא" שחייבת לעבור על המדשאה כל הזמן כדי לא לפספס עשבים שוטים.
השאלה היא האם נתניהו יזהה את ההזדמנות הזו, או יפסח עליה. מטון דבריו במסיבת העיתונאים אמש, אפשר להבין שהוא שוקל את זה. ברור שבימים הקרובים לא יהיה מו"מ לשחרור חטופים, אבל אם דף אכן חוסל - המוטיבציה של סינוואר לבצע עסקת חטופים אמורה להתחזק. הוא מבין שעניבת החנק מתהדקת סביבו.
הוא מבין שאם ימשיך להתמהמה, זה יכול להיות מאוחר מדי. הוא יכול להשתכנע שזה הזמן לנסות להוון את מעט הרווחים שנותרו לו בקופה. כי בסוף, הלחץ הצבאי אכן אמור להניב פירות. התמרון הצה"לי אפשר את העסקה הראשונה, והחיסול של דף - אם אכן קרה - אמור לזרז את העסקה השנייה.
כדי שזה יקרה, צריך שגם סינוואר וגם נתניהו יבינו שהגיע הזמן. סינוואר יכול להציל במהלך הזה את חייו, ולו באופן זמני. הוא בן מוות והוא יומת מתישהו. נדמה לי שהוא מעדיף שזה לא יהיה עכשיו. ונתניהו? עסקה לא תציל את חייו. להפך, היא עלולה לזרז את קץ חייה של הקואליציה שלו.
מאידך, עסקה יכולה לתקן במשהו את המורשת שלו, עסקה יכולה לסייע לו לחלץ את ישראל מהביצה הטובענית שאליה הוביל אותה, ואולי גם להשלים את מעגל השלום עם סעודיה ולנסות לסיים את דרכו הפוליטית עם הישג.
האם נתניהו מסוגל? כנראה שכן. האם הוא רוצה? אני חושש שלא. בגלגול הנוכחי שלו הוא כבר לא האיש שנשא את נאום בר־אילן, אלא יותר האיש שהפך לשוליה המפוחדת של איתמר בן גביר. הלוואי שאתבדה.