שני אירועים התחוללו השבוע באזור החיוג של מה שמכונה השמאל הישראלי. העבודה ומרצ התחברו להן יחדיו, ורבבה של אוהבי שלום ורודפיו התכנסו. החיבור הפוליטי בעיני הוא כמעט חסר חשיבות, ואילו השני הוא פוטנציאל גדול לבשורה חדשה וחשובה.
יאיר גולן, בראש מפלגת העבודה זה דבר טבעי. שנים היו למפלגה הזקנה ראשים שלא היו מחוברים לגוף. הבחירה של עמיר פרץ פתחה את הפקק לנטישה מבישה ומאפיינת של מפא"יניקים ותיקים (ע"ע שמעון פרס ערק לקדימה), האג'נדה החברתית של שלי יחימוביץ' לא באמת התחברה לפרופיל הכלכלי של הבוחרים המבוססים, ונטישתה את הדגל המדיני-בטחוני הביאה להגירה המונית של מצביעים אחרים. אבי גבאי היה השתלת ראש שנדחה על ידי הגוף, ומירב מיכאלי הייתה, איך לומר זאת בעדינות, משהו אחר.
עכשיו יש להם מנהיג בצלמם ובדמותם. גיבור מלחמה, מחוספס במידה, נציג מובהק ומדויק של השבט שמקיים תחרות עם בני גנץ מי מהם יותר רבין.
אין הבדל של ממש ביניהם. ישראל שלהם יודעת רק שפה אחת - את שפת המלחמה. כולנו ביטחוניסטים, אסטרטגים, יודעים את תורת הלחימה, מה סינוואר חושב ומה הערבים מבינים. אנחנו רהוטים בשפת הכוח והאלימות, הפעולה ופעולות התגמול, וזהו. מעטים פה מדברים שפות נוספות. לא רכשנו שום שפה ערכית אחרת. פחות תוקפנית ויותר מכילה, מרובת צבעים ולא חד גונית. שפה של אתונאים ולא של עילגות קסרקטינים ספרטניים.
בחזרה לפוליטיקה. אולי "הדמוקרטים" יצליחו לאחד שורות עם שאריות מרצ. ביג דיל. נכון, זה יציל כמה קולות מאבדון ויעשה הרגשה טובה לכמה בוחרים אחרים. בוודאות ניתן לומר שאף בוחר מגוש הימין לא יעבור לגוש הזה בזכותם. ומאידך איכות ומהות הדמוקרטיה שלהם תלויה במה שהם מציעים לנו כמענים לשאלות הבאות:
האם תעשו כל מאמץ לצרף את נבחרי הציבור הערבים לקואליציה בראשותכם, בבחינת דמוקרטיה של כל אזרחיה ונבחריה? האם תעשו כל מאמץ כדי להחזיר את החילון למרחב הציבורי ולהרחיק את עסקני הדת מעטיני המדינה?
איך תחדשו את תהליך השלום? ובתוך חידוש תהליך השלום; מה בעצם עמדתכם באשר לפירוק התנחלויות, העמדה לדין של מתנחלים אלימים, פירוק כל המיליציות החמושות בשטחים, החזרת חופש התנועה לפלסטינים, והקמת מדינה פלסטינית בעזה ובשטחים? או מדינה אחת בין הירדן לים?
אם נקבל תשובות כלשהן, הן תהיינה מיחזור של קלישאות לעוסות בתוספת מדים ואיומים. בשביל תשובות אחרות ומהותיות היה צריך להיות שלוש שעות ארוכות ומופלאות בהיכל מנורה. שלום דו לשוני, שותפות של שווים בלי מחיצות. אמיצה פי כמה מהמנהיגות הפוליטית דלעיל. חיובית ולא בכיינית, מלאת תקווה ולא מונעת בכוחו של ייאוש תהומי. הכיסוי התקשורתי עמד ביחס הפוך לאנרגיית ההתעלות שהייתה בהיכל. ההפקה הייתה מתוקתקת, המסרים מדויקים וחדים.
זאת הייתה התמודדות - ולא בריחה - בשתי שפות ולב אחד. כל האתגרים של הזמן הזה היו על הבמה. סוף למלחמה, החזרת החטופים, אכפתיות אנושית גם לאויב שמעבר לחומות, פחדים ותקוות, חלופה דתית לקנאים, מחויבות של המבוגרים והבטחות צעירות. וזה היה הרבה מעבר לזה.
זה היה חזק ועוצמתי, איקטוב מחדש של היצרים והאקטיביזם של מחנה המתעורר מתרדמת ארוכה שנפלה עליו מאז רצח רבין. השלום הנחוש חזר לפוליטיקה ללא מורא ובלי התנצלויות. המרירים חושבים שזה היה מעט מדי ועדין מדי, ומאמינים כמוני חשו את הכוח באוויר. לכל אחת ואחד מהמשתתפים-שותפים יש חברים, ובני משפחה שחושבים כמותם. ולכולנו שפה אחרת. אנחנו במלחמה ורוצים לשים לה סוף. יהודים וערבים הם בני אדם שווים, מסרבים להיכנע לרוחות הנכאים והדכדוך, למנהיגות המילטריסטית ולאובדן צלם השלום והאדם.
הערב נגמר בהמתנה לשמש העולה.
ובקול גדול התחייבנו:
להביא את היום
כי לא חלום
הוא ובכל הכיכרות
נריע: רק שלום!
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית