לפני כארבעה חודשים, בחסותו של רונן צור, התרוצץ באולפנים ספין מרושע. הממשלה, קבע הספין הזה, מנהלת ומממנת קמפיין נגד החטופים, ונגד המשפחות שלהם. "ברגע האמת מתנהל כנגדנו וכנגד החטופים קמפיין ממשלתי", נכתב בדף מסרים שיצא מהמטה שבראשו עמד אז צור. מדובר ב"קמפיין הסתה מאורגן נגד אותם אזרחים וחיילים שנחטפו".
כלי התקשורת, שכבר תקופה ארוכה עושים הכל כדי למנוע דיון חשוב ומתבקש בשאלת המחיר שנכון לשלם בעסקה עם חמאס, שיתפו פעולה בהתלהבות. דפנה ליאל דיברה ב"אולפן שישי" של ערוץ 12 על "קמפיין מתוזמר נגד משפחות החטופים". קרן מרציאנו, חברתה לערוץ, הסבירה ש"אסור לדבר ככה אל משפחות החטופים, ואם משפחות החטופים יש להן הוכחות או שהן מרגישות שמתנהל נגדן קמפיין, זה פשוט דבר שהוא לא ייעשה".
אדוה דדון, בתוכנית אחרת, הדגישה ש"עובדה שמתנהל קמפיין נגד משפחות חטופים". ודני קושמרו סיכם: "התחושה היא שעוד אתוס מאוד ישראלי נסדק כאן". כאמור, זו הייתה המצאה. לא היה קמפיין, לא ממשלתי ולא אחר. היה וישנו ויכוח - עיתונות מתוקנת צריכה לעודד ויכוחים - אבל העיתונות שלנו, כשוויכוחים לא מתאימים לה, עושה הכל כדי למנוע אותם.
על כבודן של משפחות החטופים חייבים לשמור, גם בעיצומו של ויכוח ציבורי, זה משהו שחבל שצריך להזכיר, אבל כל מי שעוקב אחרי מה שמתרחש כאן בחודשים האחרונים, יודע שכלי התקשורת שלנו מקפידים לשמור בעיקר על כבודן של משפחות חטופים מסוימות מאוד. במילים ברורות יותר, פגיעה במשפחת חטופים ראויה לביקורת נוקבת, בתנאי שהיא משפחת חטופים "משלנו". איך אנחנו יודעים את זה? משום שיש משפחות חטופים שמתנהל נגדן באמת קמפיין מכוער. מכוער, מרושע ופוגעני. אבל הפגיעה בהן לא מזיזה לאיש ולא גורמת לשום אולפן טלוויזיה להביע מחאה.
לפני כמה ימים צייץ אילן לוקאץ', חברם לערוץ של דפנה ליאל, קרן מרציאנו, אדוה דדון ודני קושמרו, ציוץ נוראי נגד צביקה מור, אביו של איתן, שהיה מאבטח מסיבת ה"נובה" ונחטף לרצועת עזה. מור, חבר "פורום תקווה", התומך בהפעלת לחץ צבאי כבד על חמאס ומתנגד לעסקאות האחרונות שעלו על השולחן, סופג השפלות, עלבונות ופגיעות על בסיס שוטף. מור יודע, שמשום שבנו הוא גבר צעיר, הוא לא ייכלל בחלק ההומניטרי שאמור לפתוח את מימוש העסקה, אם כזו תיחתם. הוא יודע שבנו צפוי להידחק לתחתית הרשימה, ובהינתן ההנחה שהמטרה העיקרית של חמאס היא לשרוד, סיכוייו להשתחרר במסגרת עסקת שלבים שכזו, נמוכים מאוד.
"תחשבו על החטוף איתן מור, שהיה מאבטח בנובה, ששומע את אבא שלו באולפנים שוב ושוב מתנגד לעסקה, 'אל תשחררו תמורתו מחבלים'", צייץ לוקאץ'. "מה עובר לילד הזה בראש. ורואה אולי את מתן צנגאוקר ביחד איתו, ואיך אמא של מתן הופכת את העולם בשביל הילד שלה".
"אני לא מאחל ללוקאץ' שיחיה את החיים שאני חי עכשיו", הגיב מור, כשהוא מספר על הגעגועים לילד, על הגהינום שעוברת המשפחה שלו, ועל הילדות הקטנות שלו שעברו לישון במיטה של ההורים בעקבות פחדים שהן חוות.
ומה קרה בתגובה לציוץ המגעיל הזה של לוקאץ'? כלום. כי צביקה מור הוא אבא של חטוף שמותר לפגוע בו. למרות שבאצילותו הוא לא חושב רק על הבן שלו, אלא על הבנים של כולנו ועל הביטחון של כולנו, די בכך שהוא מתנגד לעסקה ומזוהה עם קבוצה שרוב כלי התקשורת שלנו מציגים אותה כמוזרה, כדי שיהיה לגיטימי לגמרי לדרוך עליו. בדיוק מהסיבה הזו איש לא התרגש כשענת קם, כותבת ועורכת ב"הארץ", כינתה את מור, באופן הכי מזעזע שאפשר, "עוקד הילדים" ו"צמא דם". בדיוק מהסיבה הזו לא נשמעה מילת ביקורת כשבעל טור ב"הארץ" כתב על מור שהוא "משתמש בטרגדיה כדי לקדם אידיאולוגיה חרד"לית" וש"בנו אינו בראש סדר יומו".
בדיוק מהסיבה הזו לא הבחנו בזעזוע כשנעם דן, שקרוב משפחה רחוק שלה חטוף גם הוא, פגעה פעם אחר פעם במשפחת מור ובמשפחות אחרות של חטופים שחושבות אחרת ממנה. בדיוק מהסיבה הזו עברה בשקט ההתבטאות של אחת ממובילות מחאת קפלן שכתבה על אליהו ליבמן, בימים שבהם עוד חשבנו כולנו שבנו אליקים ז"ל חטוף בעזה, והוא עצמו, כמו צביקה מור, התנגד לעסקה: "המשיחיסט המטורף הזה מוכן להקריב את בנו לעולה למען אלוהיו (נתניהו) ולמען אדמה".
בדיוק מהסיבה הזו חבר הכנסת לשעבר מיקי רוזנטל הרשה לעצמו להטיח בליבמן, באולפן חדשות 13, שהוא מקריב את בנו. כאמור, יש מי שמותר לפגוע בהם ויש מי שלא, וכבוד למשפחות חטופים הוא עניין גמיש ויחסי.
לפני שבוע, כינתה אותה נעם דן את משפחות נופלי צה"ל המאוגדים ב"פורום הגבורה", בכינוי "פורום קבורה". הייתי עם רעייתי במאהל של הפורום הזה. ישבנו שם ושמענו סיפורים של בני משפחות ששילמו את המחיר היקר ביותר, משפחות שבניהם הגיבורים נפלו על הגנת המולדת. איזה אדם עלוב צריך להיות כדי לכנות אותם בלעג "פורום קבורה". איזה תקשורת עלובה צריכה להיות כדי להעביר את זה בשתיקה. אבל זה בדיוק העניין. נעם דן יודעת שמותר לה. שהיא בצד הנכון. שאיש לא יפסיק לראיין אותה ואיש לא יכבד אותה פחות בערוצי התקשורת השונים בגלל ההתבטאות הזו.
אני זוכר את הריאיון שהעניקה בזמנו איילת סמרנו, בנה יונתן נרצח וגופתו מוחזקת בידי חמאס, לשרון גל ב"גלי ישראל". סמרנו סיפרה מה קרה כשנטלה חלק במחאה שקטה של משפחות מול בית ראש הממשלה, וביקשה שלא יהיו שם מסרים פוליטיים. "באחת הפעמים הקיפו אותנו מפגינים, סליחה על הביטוי, כמו בהמות, עם שלטי 'די לכיבוש', והדביקו לנו על הרכב שלטים. הבן שלי יצא אליהם וצרח: 'אח שלי חטוף ונרצח בעזה', וזה פשוט לא הזיז להם. הם פשוט עטו עלינו וצרחו עלינו 'ביביסטים, בהמות, לכו הביתה'".
איך זה לא הפך לסיפור גדול במהדורות החדשות, כזה שכולנו זוכרים? פשוט מאוד. סמרנו הותקפה על ידי הצד שמותר לו.
בשבוע שעבר דיברו משפחות של חטופים בוועדת החוקה של הכנסת. רק אחרי שקראתי דיווחים מהוועדה, וראיתי בטוויטר ציוצים שתקפו את היו"ר, שמחה רוטמן, בטענה שזרק החוצה את איילה מצגר, שחמיה נהרג בשבי חמאס, הלכתי לצפות בדיון כולו. ובכן, במשך דקות ארוכות מאד, באווירה שקטה ומכבדת, האזינו חברי הוועדה (בעיקר) לבני משפחות של חטופים. חלקם הקטן דיברו נגד עסקה עם חמאס, רובם דיברו בעדה. פה ושם היו מי שניצלו את הבמה כדי להעביר מסרים פוליטיים שאינם קשורים לאירוע - כמו מי שתקף את הנוער של הציונות הדתית שביום ירושלים "הולך ומרביץ לערבים כי הם ערבים" - אבל גם להם איש לה הפריע לדבר בחופשיות.
שרי גת מקיבוץ בארי, לדוגמה, דיברה במשך 18 דקות רצופות, ללא הפרעה, בעד העסקה ונגד המלחמה. אחריה דיבר גיל דיקמן, מהדוברים הבולטים של המשפחות תומכות העסקה, במשך 9 דקות נוספות. גם האחות של יגב בושכטב החטוף דיברה על הצורך בעסקה. ויהודה כהן, שבנו חטוף, דיבר על ה"ימין מלא-מלא שהרס את המדינה".
הכל עבר בשקט עד שהחל לדבר צביקה מור. מור סיפר על מקרי חטיפה שמתוארים בתנ"ך וביקש לתאר איך שוחררו בהם החטופים. שתיים וחצי דקות לתוך הדברים שלו התפרצה איילה מצגר לדבריו והחלה להפריע לו בקריאות קולניות, בעוד מישהו אחר צועק לו ברקע "אנחנו לא בשיעור תנ"ך עכשיו". רוטמן ביקש ממצגר לצאת רק אחרי שסירבה להפסיק לצעוק, ורק אחרי שהבהיר שהוא לא יאפשר לאף אחד להפריע למשפחת חטופים לדבר.
אין לי עניין למתוח ביקורת על מצגר, אבל על עובדה אחת יהיה קשה לחלוק. התקשורת לא דואגת לכבודן של משפחות החטופים. היא דואגת לכבודן של חלק ממשפחות החטופים. ולכן לצביקה מור מותר להפריע, ובצביקה מור מותר לפגוע ואת צביקה מור מותר להעליב, כי צביקה מור איננו מהאנשים "הנכונים".
מיכל פעילן, מחדשות 12, כתבה בשבוע שעבר טור שבו הזכירה כמה מהמקרים שבהם הוטחו דברים קשים אל משפחות חטופים. היא מתחה ביקורת צודקת בהקשר הזה על איתמר גביר, ולא רק עליו. היא נזפה והסבירה ש"מי שתפקידו לכבד אנשים ולתת להם במה, לא יכול לזלזל בהם", וגם בזה היא צודקת. אלא שבאופן מוזר, כל הדוגמאות שהביאה היו של משפחות חטופים מצד אחד של המפה. אלה שתומכות בעסקה. הפגיעות בליבמן לא היו שם. הפגיעות הכמעט יומיומיות בצביקה מור לא היו שם. "המצפן המוסרי שלנו נשבר", כתבה, והתכוונה כנראה בעיקר למצפן שהמחוג שלו מכוון לכיוון הנכון.
אני מודה שהנתונים שייחשפו כאן, מתוך מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת (ממ"מ), שבדק את הקשר בין המצב הכלכלי של הפלסטינים לפיגועי הרצח שהם מבצעים, הפתיעו אותי.
אבל נלך רגע אחורה. התדרוכים של מערכת הבטחון נגד ההחלטות של הדרג המדיני, הן לא עניין חדש. בכל פעם שיש מחלוקת בין הצבא לבין נבחרי הציבור שלנו, צצים בכלי התקשורת ציטוטים של "בכירים בצה"ל" או של "גורמים במערכת הביטחון" שדואגים להסביר לנו כמה לדעתם הפוליטיקאים לא מבינים כלום.
לאחרונה, אנחנו עדים לתדרוכים כאלה בדיון העוסק בסוגיית הכנסת פועלים פלסטינים לעבודה אצל מעסיקים ישראלים, שהוגבלה מאד מאז 7 באוקטובר. "היינו רוצים להכניס יותר פועלים", אמר ל-YNET גורם במערכת הביטחון. "נכנסים כיום 6,500 פועלים חיוניים לישראל, ועוד כ-10,000 באזורי התעשיה בשטחי יו"ש. זה מעט מאוד. ברור שהיינו רוצים יותר אבל יש דרג מדיני. נתניהו לא מסוגל לקבל החלטות".
אותו גורם גם הסביר שהמצב הנוכחי פוגע בביטחון. "מה שקורה הוא שצעירים פלסטינים ללא פרנסה מנסים להשיג את לחמם דרך פעילות טרור ממומנת, ובאיראן ובחמאס יודעים לנצל היטב את המצב". בטקסטים דומים תודרך, וידע לדקלם, גם הכתב הצבאי של ערוץ 14. אדגיש מראש, אין לי מושג מה נכון לעשות בהקשר הזה, חוץ מזה שיש לי הערכה קטנה לאלה המתדרכים בעילום שם, ואף פעם לא נדרשים לקחת אחריות על מה שהם אומרים כשההערכות שלהם מתבררות ככושלות.
כך או כך, לפני כמה שבועות פנה ח"כ צבי סוכות, חבר ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, אל נציגי צה"ל וביקש נתונים. "אם אתם טוענים שכניסת פועלים לעבודה מפחיתה פיגועים", הסביר, "הטענה שלכם לבטח מגובה בעובדות ובמספרים". כשבמערכת הבטחון לא ידעו לספק לח"כ סוכות את הנתונים הללו, הוא פנה אל מרכז המחקר והמידע של הכנסת וביקש שיוכן עבורו מסמך הבודק את הסוגייה.
בממ"מ אספו נתונים, בדקו את גרף הנרצחים בפעולות טרור מאז 1995, בדקו את המצב הכלכלי במהלך השנים הללו ברשות הפלסטינית, בדקו את התוצר המקומי הגולמי לנפש שם, את שיעורי האבטלה, ואת מספר העובדים שהתאפשר להם לעבוד ולהתפרנס אצלנו בתקופה הזו, וחיברו מסמך שתוצאותיו מעניינות מאוד. עורכי המסמך סימנו שתי תקופות שבהן נרשמה עלייה תלולה מאוד במספר הנרצחים בפיגועים. האחת, בין סוף שנת 2000 לשנת 2004. השנייה בימי מבצע צוק איתן, בשנת 2014.
הנה הממצאים: השנים שקדמו לאינתיפאדה השנייה, מסתבר, היו טובות מאוד לכלכלה הפלסטינית. כדי להיות ספציפיים, בין 1996-1999 חל גידול שנתי ממוצע של 8.9% בתוצר לנפש ברשות הפלסטינית. גם בשנים 2007-2013 שקדמו לימי "צוק איתן", חל גידול שנתי ממוצע של 4.3% בתוצר לנפש ברשות. אף שהמלחמה הנוכחית פרצה מול רצועת עזה ולא מול איו"ש, מחברי המסמך בחרו לבדוק גם את המצב הכלכלי של הפלסטינים באיו"ש, ערב מתקפת חמאס. ובכן, בשנים 2020-2022, השנים שקדמו למתקפה, חל גידול שנתי ממוצע של 2.9% בתוצר לנפש ברשות הפלסטינית. גלי הטרור המדוברים, כך מתברר כאמור מהנתונים שאספה מחלקת המחקר והמידע של הכנסת, הגיעו דווקא בתקופה של פריחה כלכלית, ורק בעקבותיהם התהפכה באופן טבעי ומובן המגמה.
"יש לציין כי במהלך אירועי הטרור חלה האטה בכלכלת הרשות הפלסטינית, בין היתר כי ישראל הפסיקה או הקטינה את כמות העובדים מהרשות בישראל, ועל כן ייתכן כי קיימת סיבתיות הפוכה, קרי אירועי הטרור גרמו להאטה בכלכלה ולא להיפך", מסבירים חוקרי הכנסת.
וכמו בבחינת התוצר לנפש ברשות, כך גם בבחינת מצב התעסוקה שם. בשנים 1996 עד 1999, ערב האינתיפאדה השנייה, חלה ירידה של כ-11.7 נקודות אחוז בשיעור האבטלה ברשות. בשנים 2007 עד 2013, לפני מבצע "צוק איתן", חלה עליה מתונה של כ-1.7 נקודות אחוז בשיעור האבטלה.
אותה מגמה ניכרת גם כשבודקים את מצב התעסוקה ברשות הפלסטינית. בדיקת הנתונים מגלה שבשנים 1996 עד 1999, ערב פרוץ האינתיפאדה השנייה, חל גידול שנתי ממוצע של 9.6% בכמות "משרות שכיר" של עובדים פלסטינים בישראל. בשנים 2007 עד 2013, קודם למבצע "צוק איתן", חל גידול שנתי ממוצע של 18% בכמות משרות השכירים הפלסטינים בישראל. בשנים 2020 עד 2022, לפני מתקפת הטרור שפתחה את המלחמה הנוכחית, חל גידול שנתי ממוצע של 15% בכמות משרות שכיר מהרשות בישראל, רובם מאזור יו"ש.
כאן המקום להזכיר שבתקופה שקדמה למתקפת חמאס, אישרה ישראל ליותר ויותר פועלים מרצועת עזה להיכנס לעבוד אצלנו, אישורים שלוו בהערכות והצהרות של בכירים במערכת הביטחון ובדרג המדיני, ונשענו על ההנחה ששיפור במצבם הכלכלי של הפלסטינים, יוציא להם את החשק להילחם בנו.
ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט התגאה עד מאוד בהיתרי הכניסה שהעניק לפועלים מעזה, היתרים שנמשכו גם תחת הממשלה הנוכחית, והסביר שהם טובים לביטחון. "כרגע מאות אלפי עזתים מתקיימים על המשכורות של אותם הפועלים, לכן אין לחמאס אינטרס לפגוע בהם", אמר וסיכם: "המדיניות הצליחה בגדול! החזרנו את השקט לדרום".
בממ"מ אספו מחקרים שבדקו את תחום "כלכלת הטרור", וניסו לבדוק אם יש קשר בין המצב הכלכלי, העוני וההשכלה לבין ביצוע פיגועים. מחברי המסמך מקדימים ומבהירים שאמנם מחקרים שונים מגיעים לעיתים לממצאים שונים ואף מנוגדים, אבל "בדרך כלל קיימת הסכמה כללית או קונצנזוס מחקרי בנושאים הנחקרים".
"בתחום כלכלת הטרור", מסכם המסמך, הגם שיש מי שחולק על כך, ככלל, "הספרות הכלכלית ומחקרים אמפיריים העלו ברובם כי אין מתאם בין תדירות פיגועי הטרור לבין המצב הכלכלי, וכי למחבלים מתאבדים יש בממוצע רקע של מצב כלכלי לא ירוד".
"לפי מרבית המחקרים האיכותניים והכמותיים לא ניתן להצביע, לכל הפחות, על קשר ישיר בין עוני וטרור. אין אף נתון כלכלי, כמו תמ"ג, מדד ג'יני לאי שוויון בהכנסות, אחוזי אבטלה או מדדים אחרים, אשר יכול לנבא באופן חד משמעי הופעתו של טרור במדינה מסוימת. יתרה מכך, מחקרים מראים כי טרור פורח לעיתים דווקא בזמן של פריחה כלכלית, כמו האינתיפאדה השנייה שהחלה בסוף שנת 2000 במצב של צמיחה כלכלית. המחקרים מלמדים כי אוכלוסיות עניות נוטות לתמוך פחות בפעולות טרור מאשר אוכלוסיות אמידות. למשל, מחקר שבוצע בחברה הפלסטינית, מציג תמיכה רחבה יותר לביצוע פעולות טרור דווקא במשפחות אמידות ובעלות אמצעים".
מחקר שמצוטט במסמך העלה ש"מרבית הטרוריסטים מגיעים ממשפחות במעמד הביניים באופן יחסי, וכי האינתיפאדה השנייה הגיעה כאמור דווקא בתקופה של פריחה בכלכלת הרשות הפלסטינית. לפי המחקר, נראה שתנאים כלכליים גרועים לא מניעים אנשים להשתתף בפעילויות טרור וכי הממצאים מלמדים שרוב הטרוריסטים מגיעים מרקע של מעמד הביניים ולעיתים קרובות בעלי השכלה גבוהה".
עוד נתון מעניין שמופיע במסמך מגלה שלפי נתוני המשטרה, בשנים 2018-2022 נעצרו 21,356 פלסטינים בגין מעורבות בעבירות ביטחון, כש-10% מהם לערך היו בעלי היתרי כניסה מסוגים שונים (היתר ביקור אסירים, היתר תעסוקה ועוד).
לאן לוקחים הנתונים האלה? האם צריך או לא צריך לאפשר לפועלים פלסטינים להיכנס לנתניה כשהמלחמה בעיצומה? כל אחד מוזמן להחליט בעצמו. מה שברור זה שכדאי לבדוק את התדרוכים שמפזרת מערכת הבטחון, בעיקר כשהיא מסרבת לעמוד מאחוריהם ומעדיפה שבכלי התקשורת ייחסו אותם ל"גורמים" ול"בכירים". חשוב לא פחות שכשהמערכת מעלה טענה כזו או אחרת, יהיו נתונים שמגבים אותה.