אם לא יהיו הפתעות דרמטיות של הרגע האחרון, ואין לפסול כאלה במציאות הכאוטית של חיינו, מחר בערב בני גנץ יתייצב מאחורי הפודיום וישא את נאומו האחרון כשר בממשלת החירום. בכך יגיע לסיומו הפרק השני במסע המשותף שלו ושל בנימין נתניהו כשותפים פוליטיים לעת צרה ומצוקה. ממשלת נתניהו-גנץ 2 החזיקה כחודש יותר מקודמתה, ששרדה שבעה חודשים בלבד, אבל זהה לחלוטין בנסיבות הקמתה ונפילתה, ובמה שקרה בדרך.
"ישראל לפני הכל", גנץ צייץ זמן קצר אחרי שחתם על ההסכם עם נתניהו ב-11 באוקטובר 2024, בדיוק אותו ציוץ שצייץ ב-26 במרץ 2020, כשפירק את מפלגת כחול לבן והקים עם נתניהו את ממשלת החירום הלאומית של הקורונה. כמו אז, גם עכשיו, הרמטכ"ל לשעבר, חמוש באח לנשק נוסף כגיבוי, בין אם גבי אשכנזי או גדי איזנקוט, לא יכול היה לעמוד מנגד, ו"נשכב על הרימון", בלשונו, כדי להציל בראייתו, את מדינת ישראל. מגרסת 2020 לגרסת 2024 העלילה שהתגלגלה הלאה לא השתנתה: זמן קצר אחרי שגנץ העניק לו קרש הצלה, נתניהו מאס בו והחל להפר את ההסכם.
"הוא בחר בדרך הרמייה ואי כיבוד הסכמים", גנץ אמר כשהתפרקה ממשלת הקורונה; לא מן הנמנע שמחר בערב, אם אכן יממש את האולטימטום, נשמע טקסט דומה. כל הטריקים והשטיקים של נתניהו בתקציב המדינה 2020 הופיעו גם בשידור החוזר: ההסכם הקואליציוני הפעם היה צר ודל, אבל הוא הצליח להפר כמעט כל סעיף בו. החל מקבינט המלחמה, שאמור היה להתכנס כל 48 שעות ואט אט הלך והידלל, וכלה במינויים הביטחוניים הבכירים, שהיו אמורים להיות מוקפאים במלחמה - אבל ראש הממשלה לא שלט בשר לביטחון לאומי שלו, שהדיח את נציבת שב"ס בניגוד להסכם.
כתב הטענות של גנץ מלא. נתניהו התעלם מהדרישות לגבי תקציב המלחמה וחוק הגיוס, מסמס ודחה את המסמכים והתוכניות האסטרטגיות, תיחמן ומידר דיונים גורליים על השבת החטופים. בשום שלב, אפילו לרגע, הוא לא עשה מאמץ כדי לחזק את השותפות ולגרום להם להישאר. גם השבוע, לפני פקיעת האולטימטום, כשהאש בצפון בוערת, והמגעים לעסקת חטופים שוב עלו דרגה - נתניהו לא פנה לגנץ בהצעה להיפגש וליישר את ההדורים. כמו בפרק הראשון, את הדרך החוצה מהממשלה גנץ בנה באמצעות אולטימטום, שנועד בעיקר לשכנע שהוא נתן כל צ'אנס לפני שפירק את העסק. בפעם הקודמת הוא הציב חמש דרישות, הפעם היו שש. משניהם - נתניהו התעלם.
גנץ אמר אז, וכנראה שיאמר גם מחר, שלא היו לו אשליות ושהוא נכנס מפוכח אבל חשב שהשיקול הלאומי יתעלה מעל הפוליטי. אם כך, השאלה העיקרית היא איפה עקומת הלמידה שלו בחמש שנותיו בפוליטיקה, אם התסריט של "ביבי-בני 2" שב על עצמו בדיוק, אבל בדיוק, בשידור חוזר. התשובה טמונה, בין השאר, בהבדל בין שני הפרקים: בפעם הקודמת שגנץ שיחק לצד נתניהו, הוא איבד את כל כוחו וקרס בסקרים, הפעם, רוח האחדות הפטריוטית הזניקה אותו לגבהים שוברי שיאים. אז, הוא נשאר בפנים בגלל המנדטים שלא היו לו, הפעם, הוא נכרך במנדטים שכן, והבליג.
החשש לאבד את התומכים החדשים, בעיקר מימין, השאיר את גנץ בממשלה למרות שהתעלולים והתחמונים הותירו אותו כמעט ללא השפעה על ממשלת נתניהו-בן גביר-סמוטריץ כבר חודשים ארוכים. בזמן הזה, נתניהו הרחיק והתרחק מה7/10, איחד את הקואליציה והבייס בקמפיינים על ניצחון מוחלט ורפיח, והזין מסרים למכונות הרעל והתעמולה נגד משפחות החטופים, צמרת צה"ל והשב"כ, הבית הלבן, אפילו נגד גנץ ואיזנקוט, בעודם מנהלים יחד דיונים הרי גורל בבור בקריה. ובינתיים, את המחדלים המתגלגלים של החטופים שלא שבים, עשרות אלפי העקורים, ושני חבלי הארץ המופגזים - הוא הדביק גם על שמם. אם וכאשר הם יפרשו, אפשר להעריך בזהירות, הוא יאשים אותם בהפקרת החזיתות ובכשלונם. התסריט, כאמור, די כתוב מראש.
לקראת סיום הפרק, הדרמה בכל זאת מזנקת: אי אפשר להמעיט בגודל הדילמה המתחוללת בראשם של גנץ ואיזנקוט ביממה הקרובה או לקנא בהם. מצד אחד הטריקים והשטיקים, האולטימטום והדדליין, ומהצד השני בקשות ותחינות של משפחות חטופים, שחוששות עד כאב מגורל יקיריהן תחת ממשלת הימין על מלא נטו. מוקדם יותר השבוע, כשגנץ עידכן בכירים בממשל האמריקני שהוא עומד להודיע תוך כמה ימים על פרישה, הם השיבו שהם לא מתערבים בפוליטיקה הישראלית ולא יגידו לו מה לעשות, אבל כן ציינו שהעסקה נמצאת בנקודה רגישה.
המנגינה מאז ניגנה כמו בכל הנקודות הרגישות במו"מ בחודשים האחרונים; נתניהו, בעזרת האיומים של בן גביר וסמוטריץ', פיזר את העמימות סביב נאום ביידן, והקשיח עמדות עוד לפני שהגיעה תשובת חמאס. ביד השנייה - הוא שלח את השותפים החרדיים להביע תמיכה חד משמעית בעסקה כדי להשאיר אותה פתוחה עד הפרישה של גנץ - ולקחת עליה קרדיט לבד או להפיל עליו את האחריות אם היא לא תבשיל. במקביל לשעות האחרונות של האולטימטום של גנץ, גם הלחץ הבינלאומי על ישראל וחמאס גובר; אם תהיה התפתחות באמת משמעותית, אין לפסול שברגע האחרון הדדליין של מוצ"ש יתגמש. אם לא, סיום הפרק השני שלו עם נתניהו הוא עובדה כמעט גמורה.
בדיוק כמו בפרק הראשון, גנץ נכנס מתחת לאלונקה, ומסיים את המסע כשהוא שוכב פצוע עליה, מאבד מנדטים ואמון ציבורי; כבר שבועות שהוא צונח בסקרים, והפרישה שלו לא צפויה לבלום את המגמה. התומכים החדשים ואולי מדומיינים מימין יכעסו על נטישת המערכה בזמן מלחמה, במרכז-שמאל כועסים שהוא לא עשה את זה קודם. בחזרה בספסלי האופוזיציה תהיה לו תחרות על תשומת הלב עם צמד היאירים הלוחמני, לפיד וגולן, משמאל, ועם ליברמן, שבונה את עצמו כאלטרנטיבה מימין. ואחרי שני סיבובים עם נתניהו, גנץ יתקשה לשכנע את המחנה שהוא מתנגד לו שהוא באמת רוצה להחליף אותו בבחירות הבאות.