מאות ליוו היום (שני) בדרכו האחרונה את רון בנימין, שנרצח ונחטף לעזה. הלוויתו התקיימה בבית העלמין בקיבוץ פלמ"חים. גופתו של בנימין, בן 53, הובאה חזרה מעזה במבצע של צה"ל ושב"כ יחד עם שלושה חטופים נוספים. הוא הותיר אחריו שתי בנות, גיל ושי, ואישה - איילת. קרובי חטופים רבים הגיעו להלוויה, בין היתר ממשפחת יבלונקה, ורסנו, מירן, בן עמי, שוהם, שתיוי וליפשיץ. בין הנוכחים, חבר הכנסת חילי טרופר.
ב-7 באוקטובר יצא עם רכבו לכיוון בארי, שם תכנן לרכוב על אופניים, כפי שנהג לעשות מדי שבת. כשהגיע, החלו שיגורי הרקטות והוא ניסה להימלט חזרה לכיוון ביתו. בהמשך אותרה מכוניתו מחוררת מכדורים - והוא נלקח על ידי המחבלים לשטח הרצועה.
רון היה נשוי לאיילת 27 שנים, שספדה לו: "רון אהובי, אני עדיין לא מעכלת. 227 ימים חלפו וכל הזמן הייתה לי תקווה שתחזור הביתה בדיוק כמו שאמרת לי בשיחתנו האחרונה. הקמנו משפחה לתפארת. רון, מי שמכיר אותך יודע איזה אבא אתה, דאגן, שמטפס על המגלשה ומכין כריך לבית ספר. כשהתחלת לא האמנתי שתקום כל שבת בחמש בבוקר לרכיבה, באותה רכיבה בבוקר שמחת תורה חזרת, אבל אחרת".
עוד הוסיפה איילת כי "שום דבר לא הפריד בינינו עד עכשיו. ליקטנו חוויות שהשאירו טעם טוב עד שהכול נגדע בשבת הארורה. יום לפני זה עוד טיילנו יחד, אכלנו המבורגר וצ'יפס כמו שאתה אוהב. הייתה לי תקווה שתשרוד את הזוועה. פחדתי שיהיה לך קשה עם הניקיון. שבעה חודשים שעשיתי הכול כדי להחזיר אותך הביתה. לצערי, כשלתי. אני מבטיחה לך שאשמור על הבנות. לא ניפרד לעולם. אהוב לבי היית ולעולם תישאר".
בתו שי אמרה כי "היית האבא הכי טוב בעולם. הזכייה שלי בלוטו. אני לא מאמינה שככה הסיפור שלנו נגמר. נלחמתי בכל כוחותיי שבעה חודשים כדי להחזיר אותל, כבר דמיינתי את המפגש המרגש בבית החולים, את החיבוק שאתן לך, שנהיה שוב אנחנו שמבינים אחד את השנייה בלי מילים. לספר לך על כל מה שעשיתי מאז 7 באוקטובר. האנשים שדיברתי איתם, הנאומים שנאמתי, הכתבות ששמרתי. שתחזור ותהיה גאה בי. כל מה שקיוויתי הוא שתהיה גאה במלחמה שנלחמתי עבורך. כל כך רציתי לחזור לשגרה המשעממת שלנו".
"להריץ את הבדיחות הפרטיות שהן רק שלנו. אבא, כל כך תחסר לי. אני לא מבינה איך להמשיך מכאן, איך לחיות בעולם בלי הבן אדם האהוב עליך. עם הריקנות שאני מרגישה כרגע, עם החור העצום בלב. מי יבוא לתדלק במקומי כשאין לי כוח, יעזוב הכול ויגיע בשעת צרה, ידאג כמו שדאגת לי. חלמתי שתלווה אותי בחופה, שהילדים שלי יגדלו איתך ותלמד אותם שיעורי קראטה ותופים. שתשמיע להם את המוזיקה הטובה שהשמעת לנו. תודה על כל מה שעשית בשבילי", הוסיפה.
בתו גיל: "האבא הכי חכם, מצחיק ואוהב. תמיד היית שם בשבילנו. ידעת לקרוא אותי גם בלי שאדבר. תמיד הייתי ואהיה הנסיכה הקטנה שלך. אני לא מצליחה לתאר שלא יהיה לי עם מי לשבת בסופ"ש, אם היה אפשר רק עוד חיבוק ובדיחה. לחזור לימים שלפני הסיוט הארור. להגיד אבא ושתענה 'מה בובי?'. היינו צמד, נתת לי את התחושה הכי בטוחה בעולם".
קרוביו סיפרו כי עבד כמנהל שירות אזורי בחברת צ'מפיון מוטורוס, אהב לשמוע מוזיקת רוק, בעל חגורה שחור, בקראטה ומתופף. כשניסה לחזור הביתה ונסע על כביש 232 ליד קיבוץ מפלסים, חוליית מחבלים עצרה וחטפה אותו. שבועות חלפו עד שהוגדר חטוף.
משפחתו של בנימין, תושב רחובות, ביקשה שייקבר בבית הקברות בקיבוץ הסמוך לחוף הים. מעיריית רחובות נמסר כי המשפחה רצתה "שייקבר בטבע, בשטחים פתוחים וירוקים בהם רון אהב לבלות את שעות הפנאי שלו. בהתאם לבקשת המשפחה פנה ראש העיר למירה בן ארי ראש המועצה האזורית גן רווה שאישרה באופן חריג את קבורתו של רון בקיבוץ פלמחים".
.
משפחתו של רון בנימין קיבלה את הבשורה לפיה רון נחטף לעזה 57 ימים אחרי הטבח של 7 באוקטובר. לפני החטיפה, שלח לביתו הודעה מוקלטת שבה אמר: "אני לא יודע לאן ללכת, זה מעל הראש, תשמעי את הבומים פה. זה בא מעזה, טילים מעל הראש שלנו. אני בבארי שזה מול עזה. טוב, אני אצא לדרך. לא יודע, אני מקווה שיהיה בסדר".